העם דורש צדק פואטי - הארץ - הארץ
המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

העם דורש צדק פואטי

אומרים שהשירה זה כבר לא מה שהיה פעם. אז אומרים. המחאה החברתית החזירה לחזית את מי שהמילים הן הנשק הכי טוב שלהם. דיוקן המשורר כלוחם גרילה

בשבת לפני שבועיים, אחרי שארקדי דוכין ירד מהבמה והקריאות לצדק חברתי בכיכר פאריס בירושלים הפכו למפוזרות וחלושות, עזבה קבוצה של צעירים את העצרת בצעד נחוש. פתקים שבהם נכתב לאן הקבוצה צועדת עברו בחשאיות מיד ליד, אם כי את הדרך הובילה ברעש גדול ובלהט רב להקת מתופפים. אורי עגנון, משורר ירושלמי צעיר, אקטיביסט עסוק ונינו של ירושלמי מוכר יותר, ניצח על המתופפים בתנועות ידיים גדולות. כשהקבוצה חצתה את רחוב קינג ג'ורג', חוסמת את התנועה, התלתלים הבהירים שלו החלו להזיע, וקריאות ה"מהפכה" כבר נשמעו צרודות. לצדו צעדו מחוסרי דיור ירושלמים, וקבוצת משוררים נרגשים, נושאים בידיהם ערימות של "שירון המהפכה, שירת האוהלים", קובץ השירה שמכיל את שירי המחאה האקטואליים שלהם.

רבע שעה מאוחר יותר, הם כבר צעקו שירה ממרפסתו של בניין נטוש מול בית הכנסת הגדול, שאליו פרצו דרך פתח מאולתר. אלמוג בהר, משורר ירושלמי צעיר ומוערך, קרא לאט את שירו: "אין משכירין בתים בירושלים/ ואין שוברין חומות בתוך הלב". אך נראה היה שחומות הלב קרסו. בקומה מעל בהר, שאגו שני מפגינים שהעם דורש צדק חברתי. מחוסרת דיור שעמדה בפתח הבניין, הביטה בקירות שכוסו מראש בשירי מחאה, ואמרה לאחותה שעמדה לצדה, "תראי איך עשו פה יפה". אחר כך הוסיפה, "בואי פשוט ניכנס לגור פה". הן צחקו בקול, נשמעות לרגע מבעד לרעש שמסביב.

כמה דקות מאוחר יותר, הן כבר על המרפסת, לעתים מקשיבות לשירה המוקראת בקומה שמתחתיהן, לעתים מחרישות אותה בצעקות: "גם לי מגיע בית". גם זו שירה. אלכס, חסר בית צעיר שהתגורר בבניין לפני שנהרס, הסתובב בין החדרים וחיפש את הזיכרונות שלו. בסוף מצא את החדר שבו נהג להשתמש. על הקירות נכתבו בשחור שירים של אורי עגנון. הסיסמאות, התופים והשירה התחככו זה בזה שעות ארוכות, בעוד זרם של מפגינים נכנס ויוצא מהמאחז החדש - זמזום אדיר ובלתי פוסק של זעם פואטי. הם אינם יורשיהם של יושבי קפה כסית, ולא תמצאו אותם בבית אריאלה: אלה משוררים עם מגאפון.

מימין: מתי שמואלוף, לילך ובר, נעם לוי, אלמוג בהר, מתן ישראלי ולורן מילק בבניין נטוש בעמק רפאים בירושלים. השירה היא לא רק ''אני'', היא גם אלוהים ואומה ועוול
מימין: מתי שמואלוף, לילך ובר, נעם לוי, אלמוג בהר, מתן ישראלי ולורן מילק בבניין נטוש בעמק רפאים בירושלים. השירה היא לא רק ''אני'', היא גם אלוהים ואומה ועוול . צילום: ינאי יחיאל

בזמן שהאמנים הפלסטיים נאבקו מול מוזיאון תל אביב על זכויותיהם, וזמרי המיינסטרים חוללו סערות קטנות סביב השתתפותם או היעדרותם מהעצרות ההמוניות, קבוצת המשוררים הצעירים התגייסה למען המחאה הכללית. בבליל הקולות שהעלו האירועים, קולם לא הבקיע את הדרך להמונים, אבל בעיני רוחם - הם השירה שמובילה את המחאה, כשהמחאה, מצדה, מובילה את השירה.

הגרעין הקשה של המשוררים האקטיביסטים, קבוצת "גרילה תרבות", מונה כעשרה אנשים, בהם בהר ועגנון, חגית גרוסמן, מתי שמואלוף, מתן ישראלי ורועי צ'יקי ארד. בשבועות האחרונים הם אירגנו אירועים של הקראת שירה במאהלים בתל אביב, ירושלים, חיפה ובאר שבע, ונכנסו לסניפי בנקים כדי להקריא רשימת עמלות וריביות. כמה ימים לאחר הכניסה לבניין הנטוש שמול בית הכנסת הגדול, הם השתתפו בפריצה לבית נטוש בכניסה למושבה הגרמנית בבירה. עם האירועים, הצטרפו אליהם משוררים עצמאיים, וקובץ השירה "שירון המהפכה" מחזיק שירים של כמאה כותבים.

השירון, 112 עמודים על נייר עיתון פשוט, הודפס ב-6,000 עותקים כש-4,500 מהם נמכרו במאהלים ב-20 שקל, או שחולקו חינם. מחצית ההכנסות יוקדשו למימון המהדורה הבאה של "שירון המהפכה", והמחצית הנותרת תחולק בין מאהל מחוסרי הדיור בירושלים לקרן המשותפת של עובדי חיפה כימיקלים, ש"גרילה תרבות" תמכה במאבקם על תנאי שכר ועבודה הוגנים. העותקים הנותרים מפוזרים בחנויות לקהל האקטיביסטי, כמו "עשן הזמן" בבאר שבע או "סיפור פשוט" ו"תולעת ספרים" בתל אביב. הקובץ (שכמה מהשירים בו מופיעים לצד הכתבה), תורגם לערבית ומתורגם כיום לשפות נוספות.

לתקשר, לדבר, להשפיע

לשירה קל יותר להגיב לאירועים מאשר לתיאטרון, הספרות או הקולנוע, אבל זו לא הסיבה היחידה המסבירה את הנוכחות המוגברת של משוררים במאהלים. אותם כותבים חולמנים, משתייכים ברובם לקבוצת הסיכון של צעירים ישראלים שהמחאה בנפשם ובכיסם. "שירה היא לא מקצוע יותר", אומר נעם לוי, משורר חיפאי ופעיל במאהלים בעיר. "אין מקצוע שנקרא 'משורר' ושאפשר לחיות ממנו, ולכן אנחנו מזדהים לחלוטין, מעמדה אישית, עם המאבק".

דניאל עוז - מוזיקאי, משורר ובנו של עמוס עוז - מרגיש שהנגיעה של המחאה לחיי היומיום שלו שינתה את הכתיבה שלו, והוציאה אותו, יחד איתה, לרחוב. "אני לא טיפוס פוליטי, אבל אני מרגיש את האדמה בוערת", הוא אומר. "זה משנה את הכתיבה שלי ומשפיע על הנושאים שלה. אני מרגיש שאני חי במציאות לוחצת, כך שלמרות שהנטייה הטבעית שלי היא לפואטיקה מופנמת, הכעס ותחושת המצור גורמים לי לכתוב כתיבה יותר פוליטית וחברתית".

שירים על קירות המבנה ברחוב קינג ג'ורג'
שירים על קירות המבנה ברחוב קינג ג'ורג'. צילום: אפלבאום תומר

מבחינת המשוררים, הטלטלה החברתית מצטרפת לתהליכים שעוברים על עולם השירה הישראלי, שראה בשנים האחרונות תהליך דומה למה שהתרחש בשדרות רוטשילד: קבוצות צעירים שכותבות שירה דינמית, חברתית, המגיבה לאירועים בשפה שירית חדשה. האידיאולוגיה השפיעה גם על ההתארגנות. בשנים האחרונות קמו בזו אחר זו קבוצות כמו "מעין", "קטע", "דקה", "מטעם", "אלת המסטיק" החיפאית ו"כתובת" הירושלמית, במטרה לכתוב, לקרוא ולפרסם שירה ביחד. "גרילה תרבות", שרבים מאנשיה כותבים גם ב"מעין", נולדה לפני ארבע שנים בתור קבוצת פעולה של משוררים, המצטרפים למאבקים חברתיים עם שירתם.

"המהפכה יצרה כיכר עיר חדשה, וזה תהליך שמתרחש בתוך השירה הצעירה בעשר השנים האחרונות", מסביר בהר. "אם פעם הזרם הראשי של השירה בישראל היה מושפע מנתן זך, והמומחים יגידו שזאת המהפכה האחרונה הכי חשובה שקרתה כאן, אז בשנים האחרונות יש התפרקות ויציאה מהאינדיבידואליסטיות הזאת, תחושה של מיאוס ממנה". בהר מתאר שנים של התנערות חברתית מהסדר הישן, התנערות שהקדימה את מהפכת האוהלים, והכשירה את המשוררים הצעירים לשמש לה לפה.

"בתל אביב השירה גועשת כבר שנים", מסכימה עמו אסנת איטה סקובלינסקי, משוררת תל-אביבית, מקימת ארגון התרבות "בסטרבות" וחברה ב"גרילה תרבות". "כתבי עת קמים ונופלים, יש שיח אדיר. אם לא הייתי יוצאת ופוגשת מדי פעם אנשים חדשים, הייתי מאמינה שהשירה היא הגל החדש של התרבות העברית", היא צוחקת. פרופ' גד קינר, יו"ר איגוד הסופרים הכללי בישראל, משורר, סופר ומרצה, רואה בהתאגדויות האלה זכר להיסטוריה של שירה עברית בארץ. "אנחנו רואים בשנים האחרונות חזרה לשירת כלל, שבה ניכרת הכמיהה להתקשר", הוא אומר. "העובדה שצצות חבורות משוררים כאלה היא דבר שמאוד שייך לעשורים הראשונים של המדינה ודי נעלם מאז".

"כשהמאבק החברתי יצא לדרך, השירה בישראל כבר היתה שם", מחזק אמיר סגל, שעובד בחטיבה לקידום נוער וצעירים בעיריית ירושלים ומגיש זה כשנתיים ביחד עם שלמה בן-עטר תוכנית רדיו שבועית בשם "שירת מחאה" ברדיו קול השלום. "קבוצות כמו 'גרילה תרבות', חוברות כמו 'אדומה' (אסופת שירים שפירסמה 'גרילה תרבות' ב-2007 ועסקה בזכויות עובדים) - אלה מחאות חברתיות-כלכליות שיצאו לדרך עוד לפני מחאת האוהלים. תמיד היתה שירת מחאה בישראל. גם בהיסטוריה היהודית היתה שירת מחאה מרכזית ומשפיעה כמו זו של אורי צבי גרינברג, וגם לדוד אבידן ולאלכסנדר פן היו שירים חברתיים. אבל בשנים האחרונות היתה התעוררות של שירה חברתית בישראל, שהקדימה את האוהלים. בכמויות. כשהממשלה הפכה שחצנית מדי, הציבור הצטרף".

השירה החברתית הצעירה, שצמחה בעיקר בתל אביב אבל הגדירה לעצמה את הפריפריה כיעד, מדברת בשפת הסולידריות. כשהופיעה, שנים לפני האוהלים, נחשבה לחריגה. המשוררים מסבירים את האופי החברתי שלהם כתגובת נגד גם למדיניות הכלכלית, אך גם לתרבות הישראלית ששיתפה איתה פעולה. "השירה של הדור הקודם, מתוך זה שהיא הלכה עד הקצה לאינדיבידואליות, התקדמה למחוזות לא מובנים", מסביר בהר. "השיר הפך לסוג של צופן שמתנשא על הקהל: 'אני ואולי עוד שלושה פרשנים מבינים את מה שאני אומר, וזה מספיק לי'. הדור שלנו הוא תגובת-נגד לחוסר תקשורתיות של הדור הקודם, להתחפרות של השירה בתוך עצמה, וגם למשקל היתר לאינדיבידואל, לשירה שהפכה לדין וחשבון פסיכולוגי. הרי השירה היא לא רק 'אני', היא עוד המון דברים - היא אלוהים ואומה ועוול. החוויה הפסיכולוגית של היחיד היא לא התפקיד הנצחי של השירה.

"אם הדור שלפני זך ניסה לכתוב את המדינה במובנים של התגשמות חלום, אם זך ניסה להגיד שהוא כבר אזרח העולם, נורמלי ואוניברסלי, אז אנחנו האזרחים של המקום הזה והמדינה היא כבר לא איזה חלום", מסביר בהר בלהט. "אנחנו רואים סביבנו את שייח ג'ראח בירושלים ואת מבקשי המקלט בתל אביב. אנחנו רואים את השבר החברתי והמעמדי, ולא נכסה על זה שיש אנשים שמחטטים בפחים רק בגלל שחלמנו על מדינה יהודית".

"כל מהפכה, בוודאי מהפכה שיש לה מטרות חברתיות, מלווה בשירה", אומר פרופ' קינר. "אם זו המהפכה הצרפתית, המהפכה הבולשביקית, ילדי הפרחים של וודסטוק, ובוודאי המהפכה הציונית עם דמויות כמו אלכסנדר פן, רחל ושלונסקי. 'נלבישך שלמת בטון ומלט' (מתוך 'שיר בוקר' של אלתרמן), זה ניסיון להפוך אקט מאוד חומרי, ארצי וגשמי, למשהו רוחני, פיוטי, מרומם, כמעט שיר אהבה".

הבית הנטוש ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים, שאליו פרצו המשוררים
הבית הנטוש ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים, שאליו פרצו המשוררים. צילום: תומר אפלבאום

השירה, מסביר קינר, אמורה לפרוס מעל הדרישות הקונקרטיות של המהפכה, את הרוח שבשבילה יוצאים לרחובות. "האלמנט המהפכני קורא דווקא לשירה, כי יש בו כמיהה אמיתית להשתחררות מעול החומר", הוא אומר. "מהפכה חברתית רוצה גם לגאול את הרוח האנושית. המשטר הכלכלי מדכא לא רק את הרווחה, אלא גם מגמד את צלם האדם. כיוון שמחאה חברתית עוסקת בגשמיות - השירה באה לרומם אותה לרמה יותר נאצלת". גם הרומנטיקה המהפכנית קושרת אליה את השירה. "לא במקרה", אומר קינר, "הדברים עולים בקנה אחד עם פוסטרים של צ'ה גווארה. הרומנטיקה היא חלק בלתי נפרד מהמהפכה".

פרס ספיר לשירה

את התגובה החיה והעשירה שלהם למחאה, משווים המשוררים לתגובתם של אבירי מסדר הספרות הישראלי: עמוס עוז, א"ב יהושע, מאיר שלו ודויד גרוסמן. הארבעה השתתפו במחאה, בכתיבה ובמעשה, אך לחלק מהמשוררים היתה תחושה שהם עשו זאת בזהירות, מבלי להתמסר, בעוד הציבור ציפה למוצא פיהם. "איך הסופרים לא נמצאים שם? איפה לעזאזל הם חיים?" תוהה יודית שחר, מורה, מחנכת ומשוררת, שזכתה לפני שבוע בפרס לויתן לשירת ביכורים ואירגנה ערבי שירה במאהל רוטשילד. "אמנות לא צריכה להיות מגויסת, כי היא הופכת למחורבנת. אבל איך זה לא חודר? הם לא רואים את הילדים שלהם נאבקים על שכר דירה?"

ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, ד"ר אריאל הירשפלד, מסכים כי "הסופרים המכובדים של הדור הקודם לא מצאו את מקומם במחאה - אבל הציבור גם לא היה זקוק להם. קולם, שמזוהה עם השמאל המסורתי, אינו הקול שרצו לשמוע במחאה הזאת. המחאה הזאת רצתה להפנות את תשומת הלב לרוע הישראלי שלא מופנה כלפי אחרים, אלא כלפי עצמו. לכן הסופרים, שחלקם עדיין נחשבים לדוברי המצפון הישראלי, לא דיברו כאן. גם לסופרים היה ברור שמדובר כאן בדבר שלא הם מייצגים אותו. זה המקום שהשירה הצעירה רצתה לבטא עוד לפני שהמחאה התחילה, ולא מצאה לה אוזן קשבת רחבה מאוד".

לצד האג'נדה והאידיאולוגיה, מודים המשוררים שההתאגדות נובעת גם מחוסר ברירה. "הוצאות הספרים הגדולות הפנו את הגב לשירה", מספר מתי שמואלוף, משורר ואקטיביסט, ממייסדי "גרילה תרבות" (עם צ'יקי ארד). "הוצאת כתר הפסיקה להוציא שירה, עם עובד מוכרת שירה ב-70 ומשהו שקלים לספר. מה שמעניין אותנו לא מעניין אותם, והם דוחים את כל מה שקורה בשוליים. ההוצאות לא רוצות לשים בחנויות מדף שירה אלטרנטיבי, כי זה לא מחזיר את הכסף. פרוזה הפכה לשחקן היחיד במגרש. למה אין פרס ספיר לשירה? כל שנה לתת 150 אלף שקל מכספי הציבור לסופר ולא למשורר, זאת הצהרה משמעותית".

"הלקטורים בארץ נורא שמרנים", מסכימה לורן מילק, משוררת ופעילה בארגון "אחותי", שאירגנה את ערב השירה שהתקיים לפני מספר שבועות במאהל בגן לוינסקי בתל אביב. "הם לוקחים מאיתנו את הכבוד ואת הרוח הפואטית. יש מפורסמים שמפרסמים בקלות מה שהם רוצים, כשאנשים שבתחילת הדרך נתונים לשיפוטיות, ניכור וצרות עין. אי אפשר שלקטורים יקבעו מהי שירה. אני לא מסכימה להיות תלויה בלקטור, לא צריכה את הגושפנקה של מדפיס כזה או אחר. אם אצטרך לצאת לרחוב כדי להפיץ את השירה שלי - אעשה את זה".

מילק פירסמה בעבר ספר שירה, אבל לטענתה, ספרי שירה הם נחלת העבר. "ספרי שירה יושבים על המדף ואף אחד לא קורא אותם", היא אומרת בנחרצות. "לכן השירה צריכה לצאת לרחוב. להיות מוצגת, מוקרנת, בלתי צפויה. פירסמתי ספר שירה ואני מתכוונת לפרסם עוד אחד, אבל זה לא משהו שיש בו הרבה תועלת מבחינתי, ולא גולת הכותרת של חיי. השאיפה שלי היא להוציא את השירה לרחוב, להביא אותה כמה שיותר לפנים. זה לא מספיק לכתוב היום, צריך לעשות. על זה אני מדברת: הגיע הזמן להתארגנות חדשה של השירה מול הפוליטיקה".

ואכן, בניגוד לאמנים או לקבוצת השחקנים הצעירה שהחלה במחאה נגד התיאטרונים, המשוררים אינם מפנים את מחאתם לקידום מעמדם בתוך הממסד הספרותי, ואינם מפגינים מול ההוצאות לאור או רשתות הספרים. במקום זאת, הם מפגינים במקומות שעל התפר בין החברתי לפוליטי: ביישובי הבדואים הלא מוכרים בנגב, בשייח ג'ראח ובמזרח ירושלים, במפעלים שמפטרים את עובדיהם, בעיירות פיתוח. לא תמיד יש להם קהל, אבל הם שם. נראה שהדחיקה לשולי התרבות, שיחררה את השירה מהצורך לרצות קהל מדומיין או לחשוש ממנו - פשוט כי אין כזה.

"בגלל שמעמד השירה לכאורה שולי, היא יכולה להיות יותר מניפסטית וקוראת תיגר. נוצר חופש לבטא עמדות שרחוקות מהקונסנזוס", אומרת המשוררת לילך ובר, עורכת כתב העת הספרותי "אלת המסטיק" וממארגנות המאבק בחיפה. ממילא אי אפשר לחיות משירה, והמשוררים מתודלקים באנרגיות של יצירה עצמאית, שלא חייבת לדפוק חשבון לאף אחד: אין מה להפסיד. "השיח הפוליטי האחרון שהתנהל בשירה, היה אחרי מלחמת לבנון הראשונה", מסכים בהר. "סופר צריך להיזהר שלא לעצבן את הקהל, ולכן לא יכול לגעת בדברים האלה. למשורר אין חשש כלכלי כזה, פשוט כי אין פרי כלכלי לשירה שלו. זה תהליך של 'אובדן הבושה' - לא צריך להתנצל על הפוליטי, כי אין בפני מי".

ראפ אוהלים

"שירה היא מחאה נגד כל מה שאין בו את המפגש האנושי", מוסיף פרופ' קינר. "הצפייה המנוכרת בטלוויזיה, התרבות של צפייה חד-סטרית, ההשתלטות הווירטואלית על חיינו. בשירה יש יסוד שורשי ובסיסי, לא סתם התרבות האנושית התחילה בשירה. שירה היא איכות לפי הגדרתה. זו תגובת נגד קשה למה ששולט בזרם המרכזי של התרבות הישראלית".

אולי בגלל שהיא צומחת בעידן שבו אנחנו רגילים לצרוך תרבות כמתקפת דימויים חזותיים וקוליים בוהקים ומרתקים, גם השירה החדשה מוגשת אחרת. היא מיועדת להמונים ומוקראת בסגנון שנותן במה לקצב, להתלהבות, לעוצמת הקול - מעין מופע לא מוזיקלי, ששואב מתרבות ההיפ-הופ והראפ. בערב השירה שהתקיים במאהל לוינסקי, היה ברור שהשירה מופיעה בסגנון חדש מול קהל חדש.

חדוה הרכבי קראה משיריה ומשירי אחרים בעברית, נידא חורי קראה משיריה בערבית, חגית גרוסמן צעקה שירים שכתבה כאילו היו סיסמאות להפגנה שהיא ממציאה בעודה מדברת. התגובות לא היו פשוטות: קריאת שירה אינה חלק מהתפריט התרבותי של רבים משוכני המאהל, וחלקם כלל אינם מדברים עברית. באחד הרגעים, התפרץ פליט צעיר שמתגורר במאהל, צועק שכולם אותו דבר. האווירה נעשתה מתוחה. אף אחד לא רוצה להתעמת עם מבקשי מקלט בגלל שהם מפריעים את הסדר התקין של הקראת שירת מחאה. השירה הופסקה, הוא חזר על הדברים שוב, בודק שמקשיבים לו. אחרי דיאלוג שהתנהל בעיקר במבטים, הקראת השירה נמשכה. "הוא צודק", אמרה חורי, לפני שחזרה לשירים.

חלק גדול מהמשוררים, ובעיקר הצעירים שבהם, ויתרו על סגנון ההקראה המסורתי, והשמיעו את המילים הכתובות כאגרוף של סאונד מתגבר, זועק, משלהב ומטריד. ברגעים האלה התקבצו במקום כמה מבקשי מקלט אפריקאים. הם לא מבינים את הטקסטים, אבל מסוקרנים מהמופע, מנסים לפענח אותו. כמה מהם חזרו בינם לבין עצמם על חלקי משפטים, כשהם ממשיכים בדרכם הלאה.

"היום מצפים משירה ליותר", אומרת מילק, שאירגנה את הערב. "היא צריכה להיות יותר מושחזת ויותר פרפורמטיבית. קריאת שירה צריכה להיות מופע". הנטייה הזאת בולטת בשנים האחרונות גם בפרויקטים כמו "פואטיוב" של נעם פרתום, שמגישה ביוטיוב שירה חצי מדוקלמת-חצי מושרת בסגנון אורגזמטי ובגל ערבי ה"ספוקן וורד" של קריאת טקסטים. גם בערבי שירה מסורתיים, משוררים כמו דניאל עוז מקריאים משיריהם בפאסון שמשלב בין מריבת אוהבים לבין ראפ. "אנחנו מתרחקים מדקלום של יום הזיכרון ומתקרבים לשירה יותר סוחפת, שמעבירה מסרים בצורה יותר מלהיטה מהשירה הישנה ומלאת הפאתוס", אומרת סקולבינסקי, ותולה באנרגיות ההקראה החדשות חלק מההצלחה של השירה הצעירה להשתלב במחאה.

דווקא בהיבט הזה, מאמין פרופ' קינר, כמי שמגיע מהחוג ללימודי תיאטרון, שלמשוררים הצעירים יש עוד דרך ארוכה. "במהפכה הרוסית למשל, מאוד בלט שקוראי השירה ידעו גם להגיש אותה. היה פאתוס של הגשת שיר, ולזה, אני חושב, עוד לא הגענו", הוא מתנסח בעדינות וצוחק, "למפגש שלם של קולו, דמותו ועיניו של המשורר עם הקהל החי. אבל אולי עוד נגיע לזה, שיהיה כאן משורר מחאה שמגיש שירה כמו דילן תומס".

עם או בלי קשר לסגנון ההקראה, הפעילות הנמרצת של המשוררים במחאה לא הביאה אותם לעמדה ציבורית. אל הבמות הוזמנו סופרים כמו אשכול נבו ומאיר שלו, והמשוררים לא תרמו למחאה המנון פיוטי שיחליף את "העם דורש צדק חברתי". דילן תומס הם עדיין לא. "דפני ליף הזכירה את המשוררים על הבמה בנאום האחרון שלה, ובעוד אחד לפניו", אומר שמואלוף, "אבל לא מבאס אותי שלא הזמינו משוררי מחאה לנאום בעצרת. אנחנו עובדים מתוך השוליים, שוליים רחבים ביותר, ואף פעם לא כיוונו לעצרות המוניות. אנחנו לא רוצים מאות אלפי אנשים, אנחנו מעדיפים לכבד את האנשים בשוליים".

אתה חושב שבאמת הצלחתם לפנות לאנשים שלא קוראים שירה?

"חילקנו אלפי עותקים של שירון המחאה בהפגנה האחרונה, ואנשים לא זרקו את זה, זה לא נשאר בצדי הדרך. אני יודע מניסיון העבר שאנחנו מדברים בעיקר אל הדור הצעיר, כי צעירים שומרים את הגיליונות ושולחים לנו חומרים משלהם אחר כך. הדור המבוגר עוד מחזיק את השירון בחשש מה, כי זה נראה לו אנרכיסטי".

"אני חושב שלפעילות שלנו יש, ועוד תהיה, נוכחות מצטברת", מוסיף בהר. "בסך הכל, הרבה אנשים ותנועות ביקשו להשפיע על המאבק. זה נתפס כזמן שבו מתחדש דיאלוג פנימי, ואפשר להציע התבוננות או תודעה ביחס למצב. אני חושב שהצענו סוג של שפה". הוא מסכים שטרם נכתב המנון מחאה, אך אומר כי "הזמן קצר, זה עוד יכול לקרות. אי אפשר לקפוץ ברגע ממקום של תרבות אלטרנטיבית אל העצרות הגדולות. וזה גם לא מעניין אותי, מתוך תפיסה ערכית של מה צריך לעשות. יכול להיות שבסיטואציה אחרת זה היה קורה: ברור שאם מבחינת המשוררים בני הדור הקודם, ש'התקבלו' לממסד, שירת מחאה היתה מרכזית מבחינתם - זה היה מהדהד הרבה יותר, אין ספק. אבל זה לא המצב. כשלורקה הפך לקול משפיע במלחמת האזרחים בספרד, הוא כבר היה משורר מאוד מרכזי. הוא קנה את עולמו לפני המלחמה".

בהר מאמין שאולי זה עוד יקרה - שאולי הם עוד יצליחו לנסח קול למהפכה הזאת. "נדמה לי שעוד לא אמרנו את המילה האחרונה", הוא צוחק, "אולי במהפכה הבאה".*

ayalapan@gmail.com

***

מוטיב האוהל

"אחד המאפיינים המובהקים של המחאה הזאת, הוא שעוד לפני השירה, האוהלים שימשו כמניפסט פיוטי", אומר פרופ' גד קינר. "הם מסמלים חזרה לפשטות, לערכים סוציאליסטיים סגפניים, התנערות מהרדיפה אחרי מותרות. יש איזה געגוע באוהלים האלה, והגעגוע הזה הוא פיוטי. עוד לפני שהופיעו המשוררים בשטח, כבר עלה דרכם הצורך בצביון אחר של מחאה. אפשר היה לצאת להפגנות פשוטות כמו פעם, אבל זה פשוט לא היה העניין".

***

אלמוג בהר

"אין משכירין בתים בירושלים מפני שאינן שלהן"

[תלמוד בבלי, מסכת מגילה כ"ו, ע"א]

אין משכירין דירות בירושלים

ואין שוברין חומות בתוך הלב

ואין מקצרין בשל ספק את הידיים

גם אם גלותן הנה כאורך הכאב

ואין שמחין על טעויות מן השמים

ואין אדם רשאי למחוק פני אוהב

ומי שלא מחכה את כל הבינתיים

אינו יודע דבר על חוכמתו של הרעב

ואין שולחין גלויות כתובות במים

אלא אם כן הדואר הוא הלב

ואין רואין אחד מתוך השניים

אלא אם כן העין היא הכאב

***

חדר משלי | יודית שחר

אין לי חמש מאות לירות, וירג'יניה

ואין לי חדר משלי,

יש לי שני ילדים

שני חדרים

שתי משרות

ושני חשבונות -

בשניהם חובה,

ויש לי מורשה ויש לי תורשה

ומשכורת הוראה שבקושי מכסה.

חמש מאות לירות אין לי, וירג'יניה

ולא חדר משלי,

יש לי עט ונייר

ותשוקה שתוקה

ואור חיוור שנוהר בשתיקה

מבעד חלון

חציו סגור

חציו פעור לרווחה.

***

הפרולטר ]לאבא | [עירית כץ

לעובש על הלחם הוא קרא פניצילין

לרקבובית הבננה קרא דבש

ואנחנו אכלנו הכול ולא התפנקנו

יש דברים שמבינים מאוחר

והם טובים גם בדיעבד

בחושך הראשון יצא לעבודה

בחושך השני חזר

דיבר עם הרדיו מול העיתון

מול הטלוויזיה דמע ונרדם

עיניו העייפות התייבשו כצלקת

יש מלחמות שמוכרעות מאוחר

והן צודקות גם בדיעבד

***

בשכונת יהודה עמיחי לא יגורו משוררים | מואיז בן הראש

במרכז ירושלים

במקום הכי יקר בעיר

בואכה רחוב עמק רפאים

נבנית שכונת יהודה עמיחי

ואני חושב על זה

שמשוררים לא יוכלו

לגור

בשכונת יהודה עמיחי

אפילו עמיחי עצמו לא היה יכול

לרכוש שם דירה

לא היום

כשהכול כסף ואין יותר תוכניות

ליישוב מיוחסים

כמו בימין משה

משם סילקו את

הסבתא של שבילי

אחרי מלחמת ששת הימים

כדי ליישב בה אקדמאים

או במילים אחרות

סילקו את המזרחים

שחיו בגבול

וסיימו את תפקידם ההיסטורי

ויישבו

אשכנזים שברבות הימים

התעשרו מדירותיהם

האם

זה

הכיבוש שמשחית?

ואני שואל האם

אחרי שיחזירו את השטחים

גם יחזירו את המגורשים

של ימין משה

לדירותיהם

או לכל הפחות

לדירות

בשכונת יהודה עמיחי

שחי ומת בימין משה.

אני רוצה שכונה על שמי

שכונה שבה בכל בניין יישב משורר

אבל לא מהמיוחסים

אלא מסוג המטורפים

הבלתי מסתדרים

או לפחות שייתנו למשוררים

את תפקיד הקונסיירז'

שומר הסף

זה נראה משהו שמתאים למשורר

שייתן לו זמן להתפנות לכתיבת שירים

בזמנו החופשי

ואם כבר

אני גם מבקש

שיכבשו מדינה או שתיים

ויקראו גם ליער על שמי

יער או שניים

וגם עיר על שמי

עיר או שתיים

מואיזיה או הראשיה

שניהם נשמעים לא רע

אם תרצו

אין זו אגדה

זה שיר.

הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 למוחים פריפריה
  • 08:36
  • 13.09.11

אתם לא המון של מליון או חצי אתם אחד ואחת אחד אחת אחד אחת... וגם לא הכלכלה אלא עובדת ועובד עובדת ועובד עובדת ועובד, אינכם טור בסטטיסטיקה של הלשכה אלא איש ואישה איש ואישה איש ואישה וכל אחת וכאבה וכל אחד ומצוקתו, לכן היסטוריונים לא יכתבו עליכם מסתערים בעקבות מצביא מזהיר או מנהיג כריזמטי, אתם בני האדם שסוף סוף הרימו ראש מבין דפי ההיסטוריה הנדחים.