טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

במוסקווה קראו לה יאמינה

שמחה צברי, ילידת הארץ, הצעירה בארבע בנותיו של פועל קשה-יום שעלה מתימן, גדלה בנווה צדק בעוני מרוד והצטרפה בילדותה לפעילות מחתרתית. היא נשלחה להשתלמות במוסקווה ובגיל 21 כבר התמנתה להנהגת המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית והיתה בת זוגו של המזכ"ל הערבי. ב-1936 יזמה פעולות חבלה נגד היישוב העברי. בגיל 41 השלימה בגרות והיתה לאקדמאית. סיפור חייה המדהים של חלוצה מסוג אחר, ששברה כמעט כל טאבו של החברה הישראלית

תגובות

קורות חייה הסוערים של שמחה צברי, שמתה לפני חודשיים בגיל 91, יכולות להספיק לשלוש נשים שונות. המזרחנית ילידת הארץ, בת להורים מתימן, גדלה בבית דתי, היתה מהפכנית מילדותה, נעצרה לראשונה בגיל 16 וכעבור חמש שנים כבר היתה לאשה הראשונה בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (פק"פ), שפעלה אז במחתרת. בגיל 41, כשהתפכחה מאשליית הסטאליניזם ועולמה חרב עליה, שקלה שתי אפשרויות: להטביע את עצמה בים התיכון או לשקם את חייה. היא חזרה לספסל הלימודים, עברה בהצלחה את בחינות הבגרות ופתחה בקריירה אקדמית. מאות סטודנטים שלמדו אצל ד"ר צברי בשנות ה-70 וה-80 באוניברסיטת תל אביב לא ידעו כי ב-1936 יזמה המרצה שלהם כמה פעולות חבלה נגד היישוב העברי, לאות הזדהות עם המרד הערבי.

צברי היתה פמיניסטית מבלי לדעת שהיא כזאת. מעולם לא נישאה ולא ילדה, אבל היו לה כמה פרשיות אהבה, בכלל זה עם מזכ"ל פק"פ רדואן אל-חילו. העוני והמצוקה שבתוכם גדלה, כיתומה מאם, השפיעו עמוקות על אורח חייה, גם כשיכלה ליהנות מרווחה יחסית. כל ימיה החמירה עם עצמה והיתה סגפנית שחייתה מאוויר, מספרים חבריה, שהיו מתעקשים איתה תמיד אך ורק על דבר אחד: שתצטרף לשולחן ותאכל איתם ארוחה חמה.

מגיל צעיר נתפשה צברי בעיני חבריה לדרך כאדם בלתי רגיל. כינוה אשת-ברזל בשל אופיה החזק, עקשנותה ונחישותה. נאמנותה לאידיאל של שוויון חברתי היתה מלאה. גם כשהבינה איזה מחיר אנושי וחברתי עצום גבתה הדרך הקומוניסטית, לא ויתרה על רעיונות הצדק והשוויון שעמדו בבסיסה, ונשארו טובים בעיניה. עד שחלתה באלצהיימר לפני קצת יותר משנתיים, לא החמיצה הפגנה של השמאל ואף נהגה להעביר דרך קבע מעטפות עם כסף לארגוני השמאל, בעיקר לתעאיוש. עד הסוף נשארה מהפכנית אמיתית.

ב-1927, כשהיתה בת 14 ולמדה עדיין בבית הספר היסודי לבנות על-שם יחיאלי בנווה צדק, כבר היתה צברי פעילה בארגון הילדים הקומוניסטי שנקרא פיוניר. הילדים הסתירו את פעילותם הפוליטית מהוריהם וממוריהם. בסוף כיתה ח' עזבה את הלימודים ואת הבית משום שירדה למחתרת. חלפו כשלוש שנים וצברי בת ה-17, פועלת במפעל לייצור קופסאות סיגריות וחברה בברית הנוער הקומוניסטי, נשלחה על ידי המפלגה ללמוד בברית המועצות. אביה, סעדיה צברי, פועל קשה-יום שגידל לבדו ארבע בנות, לא ידע על הרומן של צעירת בנותיו עם הקומוניזם. לדברי אחותה, אסתר לוי, כיום בת 93, על נסיעתה של שמחה למוסקווה נודע להם מפי ידיד יהודי שלה.

שלושה מעצרים ראשונים

רדואן אל-חילו (מוסא), מזכ"ל המפלגה ובן זוגה של צברי
הצילום מהארכיון לתולדות ההגנה
שלוש שנים, עד 1933, למדה צברי באוניברסיטה לעמלי המזרח. בתיק האישי שלה נקראה התלמידה הלבקנית יפת התואר בכינוי יאמינה, בשל מוצאה התימני. "כל ההערכות לגביה בתקופת לימודיה היו חיוביות ביותר", נכתב במסמך של האינטרנציונל הקומוניסטי (הקומינטרן). ב-1935, נכתב באותו מסמך, סיפק אודותיה ציר הוועדה ה-7 של הקומינטרן, נציג הפק"פ רדואן אל-חילו, מי שהיה אהובה ובן זוגה, את ההערכה הבאה: "מתייחסת ברצינות לכל משימה שמטילים עליה ונאבקת ליישומה באופן פעיל ובהתלהבות. מכירה את העבודה המחתרתית, זהירה מאוד, ואת כל הוראות המפלגה מילאה בקפידה וללא כישלונות".

המסמך מפרט את מעצריה: צברי נעצרה לראשונה כשהיתה בת 16, בשנת 1929, וישבה בכלא בחיפה. בגיל 20, זמן קצר אחרי שובה ממוסקווה, נעצרה בשנית, לחמישה חודשים, כשהבולשת הבריטית חשפה את התא המחתרתי החיפאי. וכעבור שנה, ב-1934, שוב נעצרה וישבה בכלא תשעה חודשים, לאחר שדירת מסתור תל אביבית נחשפה, ובה מכשירי הדפסה ששימשו את המפלגה. "כישלונות אלה לא היו באשמתה", דיווח החבר אל-חילו, שכינויו המחתרתי היה מוסא.

אברהם (ברטו) ענבי, ידיד טוב של צברי וחבר לדרך הפוליטית, סיפר השבוע שכשהוא הצטרף לארגון הנוער הקומוניסטי צברי כבר היתה אחת משלושת מנהיגי המפלגה, לצד אל-חילו ומאיר סלונים. אל-חילו היה גבר לא גבוה ודי רזה, עם שפם קטן, וענבי מספר שלא היה בעל כריזמה גדולה: "בשנת 41' התקיים ב-11 בלילה מפגש בהר נפוליאון, גבעה ליד פארק הירקון, שנכחו בו כ-400 איש. אל-חילו נאם וכל כמה משפטים צעקו מן הקהל 'יעיש יעיש' כלומר 'הידד הידד', ואמרו בהתפעלות שהוא-הוא הלנין של המזרח התיכון. לי זה נראה אז מגוחך. חשבתי שאם לנין היה כזה, ערכו צונח פלאים".

"יאמינה, אשה משכילה ומפותחת, מתמצאת היטב בשאלות הפוליטיות", נכתב במסמך של הקומינטרן, ובעיני החברים היא "זוכה בכבוד מיוחד וביוקרה ואפשר לקדמה לעבודה אחראית יותר". ואכן, מ-1934 היתה צברי לא רק בת זוגו של אל-חילו, שעמו התגוררה ללא נישואים ברחוב נחמני 48 בתל אביב, אלא גם חברת הוועד המרכזי ומספר שתיים במפלגה. החוקר ד"ר אלי רכס, שהיה תלמידה, אמר השבוע שהרומן של צברי ואל-חילו היה לפני הכל רומן אידיאולוגי. "הם היו החלוצים שסיפקו את הדגם של התחברות פיזית ורעיונית לכל הזוגות המעורבים של יהודיות וערבים במפלגה הקומוניסטית. צברי טבעה את החותם".

כשמלאו לצברי 85 שנה נערכה לה מסיבה בהשתתפות חבריה הרבים מן הגלגולים הפוליטיים השונים שעברה בחייה: היא הרי היתה בפק"פ כמעט מההתחלה; בשנות ה-40 הצטרפה לקומוניסטים העבריים, ואחרי הקמת המדינה עברה יחד איתם למפ"ם. תקופת חברותה במפלגה הציונית היתה קצרה, וכבר ב-54' עזבה את מפ"ם עם סיעת השמאל בהנהגת משה סנה. צברי לימדה אז ערבית בבית ספר ברמלה, וכשאנשי סנה החליטו להצטרף למק"י מצאה עצמה ללא בית פוליטי והתחילה ללמוד.

במסיבה נשאלה צברי איך זה היתה שלוש שנים בברית המועצות ולא הבחינה שהחלו הטיהורים של סטלין, ושקומוניסטים החלו להיעלם. היא הסבירה שהיתה עסוקה כל הזמן בקריאה ובלימודים. "זה לא מפתיע, היא לחמה על ידע", אומרת עכשיו חברתה יהודית ביאלר, שהיתה במפלגה מ-43' ועבדה כמדריכה פדגוגית בסמינר הקיבוצים. "ידע היה הדבר שעיצב את חייה ואת הביוגרפיה שלה וגם גרם מאוחר יותר למהפכים האינטלקטואליים והנפשיים בחייה".

בדרכה חזרה ממוסקווה נסעה צברי לסוריה ומשם מישהו העביר אותה את הגבול. אסתר לוי מספרת שבבוקר מצאה אחותה את עצמה ליד יישוב יהודי. למזלה נתקלה באחד ממוריה לשעבר מנווה צדק, שטייל עם תלמידותיו בגליל. המורה ידע שצברי קומוניסטית, אך זכר לה חסד נעורים והציע לה טרמפ ברכב שהחזיר את התלמידות לתל אביב.

מרק שעועית על פתילייה

סעדיה צברי. גידל לבדו את ארבע הבנות
אמה זהרה נישאה בגיל 17 לסעדיה צברי, שמש בבית הספר לבנות, שהיה מבוגר ממנה בכמה שנים. שניהם באו ארצה עם משפחותיהם מתימן בתקופת העלייה הראשונה. זהרה וסעדיה צברי התגוררו בחדר ליד נווה צדק. בנם הבכור מת ממחלה. ב-1907 נולדה רבקה, ב-1910 רחל ושנה אחריה אסתר. שמחה נולדה בסוף 1913. את תאריך לידתה המדויק לא ידעה ונהגה לומר שהיא נולדה בחנוכה, רק לא ידעה באיזה נר.

הילדות גדלו בבית דתי. ב-1917, כשהבריטים תקפו מדרום, גירשו הטורקים את התושבים מתל אביב. בני הזוג צברי עם ששת ילדיהם (כמה שבועות לפני הגירוש נולדו להם תאומים, בן ובת) נדדו תחילה לפתח תקווה ומשם למושבה כנרת. בשל קשיי המסע והטלטלות מתו התאומים. בחורף גרו בצריף, מספרת אסתר לוי, ואחר כך עברו לפחון בסג'רה, כשהם ניזונים מפיתות שנאפו בחצר מקמח שחולק למגורשים. זמן קצר לאחר שהגיעו לסג'רה נסעה האם זהרה להתרחץ בטבריה, התקררה ומתה, כנראה מדלקת ריאות. "אמא היתה גבוהה ויפה", מספרת לוי.

כששב סעדיה צברי עם ארבע בנותיו לתל אביב גילה שאחיינו תפס את מקום עבודתו. הוא מצא עבודה כפועל בניין ושכר מרתף ברחוב לילינבלום, שהיתה בו רק מיטה אחת. בלילות פרשו שמיכות על הרצפה. רהיטים לא היו והחיים התנהלו איכשהו על המדרגות, שם היו הילדות מכינות את שיעורי הבית. בבוקר העמיד האב סיר עם מרק שעועית על פתילייה בכוך שמתחת לגרם המדרגות, ששימש להם מטבח ובו גם היו השירותים. בהפסקת הצהריים היה בא מהעבודה כדי לכבות את האש ולדאוג שהילדות יאכלו.

אסתר לוי אומרת שאביהן היה טוב, חם ואוהב, וחזר ושינן באוזניהן משפט אחד: למדו ורכשו השכלה, כדי שלא תהיו כמוני. אחרי זמן מה היטלטלה המשפחה למרתף אחר, בנווה צדק, ורק כעבור כמה שנים, כשהבנות הגדולות יותר כבר החלו לעבוד, עברה לדירת שני חדרים ליד שכונת שבזי.

פרטים על ילדותה הקשה של שמחה צברי מצויים בספר שכתבה חברתה לכיתה ואחר כך במפלגה, לאה טרכטמן-פלחן. טרכטמן, ילידת אוקראינה, באה ארצה ב-1922 בגיל תשע, ולמדה עם צברי בבית הספר לבנות. כשהמפלגה שלחה את צברי ללימודים במוסקווה, גירשו הבריטים את טרכטמן בת ה-18 לברית המועצות, בגלל פעילותה המפלגתית. רק כעבור כ-40 שנה, ב-1971, הצליחה לשוב לכאן עם שני בניה, שהיו פעילי עלייה.

ספר הזיכרונות שלה, "מתל אביב הקטנה למוסקווה", יצא ב-1989. למרות שעברו יותר מ-60 שנה מאז שהיא וצברי התגייסו כילדות לפק"פ, החליטה טרכטמן לא לנקוב בשמותיהם האמיתיים של חברי המפלגה. צברי מכונה בספר דליה, ומתוארת כילדה חכמה ומבריקה שנהגה לבוא לבית הספר השכם בבוקר, לפני כולן.

גם משפחת טרכטמן חיה בעוני, אבל הדלות של משפחת צברי היתה יוצאת דופן אפילו במושגים של התקופה. בגדים קיבלו הבנות מבית הספר, מספרת אסתר לוי. את החבילות שלחו יהודי ארצות הברית, ובהן בגדים משומשים אבל יפים, שהדיפו ריח מבושם של אמריקה. שתי הילדות לאה ושמחה היו תאבות דעת וכבר בגיל עשר בלעו ספרים ששאלו בספרייה העירונית, קלאסיקה רוסית בתרגום עברי וגם ספרות צרפתית ואנגלית.

שמחה הלבקנית נהגה להלך בבית הספר כשלראשה כובע כותנה לבן עם שוליים רחבים, להגן מהשמש על עורה הרגיש. המבוגרת בבנות, רבקה, היתה גם היא לבקנית. רבקה היתה לשמחה כאם וכחברה תומכת. היא גם היתה האחות היחידה ששמרה איתה על קשר לאחר שעזבה את הבית והצטרפה לפק"פ, והתמידה לבקרה בבתי הסוהר השונים שבהם נכלאה. לדברי אחותן אסתר, לרבקה ולשמחה היו קווי אופי דומים. רבקה, שהיתה בבגרותה אחות וב-1930 אף נסעה לאנגליה להשתלם בעבודה סוציאלית, היתה גם היא אשה קשה, בעלת עקרונות ופרפקציוניסטית כאחותה הצעירה. לפני כשנתיים מתה ממחלת האלצהיימר בגיל 95.

עם שתי האחיות האחרות הקשר של שמחה היה מקוטע ולא תמיד קרוב במיוחד. האחות השנייה, רחל, היתה היחידה מהבנות שהלכה היישר מהיסודי ללמוד בסמינר למורות על-שם לוינסקי, שאליו נשלחו התלמידות המצטיינות. כששמחה היתה מנהיגה במפלגה הקומוניסטית, רחל היתה חברה פעילה ב"הגנה" בירושלים ואחראית על האחיות שהתנדבו לארגון. רחל צברי היתה מורה וב-36' נסעה לאנגליה לשלוש שנים, להשתלם בפדגוגיה. לאחר הקמת המדינה עבדה כמפקחת במשרד החינוך וב-1952 נבחרה לכנסת ברשימת מפא"י. ב-71', כשמצאה את עצמה מחוץ לרשימת מועמדי המפלגה, החליטה לעשות דוקטורט בניו יורק ושם התגוררה כ-21 שנים, עד שחלתה באצלהיימר והוחזרה לישראל. היא מתה כאן ב-1995 בגיל 86.

האחות אסתר לוי היתה בעלה כישרון מוסיקלי וחלמה להיות פסנתרנית. כסף הרי לא היה, ומורה שגרה בקרבת מקום הסכימה ללמדה, ובתמורה תנקה אסתר את ביתה פעם בשבוע. ההסדר החזיק מעמד שמונה שנים, עד שהמורה עברה לצפון תל אביב. אסתר החלה לעבוד כפועלת כדי לחסוך כסף לפסנתר, אבל במקום לקנות פסנתר היא נישאה - היחידה מארבע האחיות - וילדה בן ובת. כמתנת חתונה קנו רבקה ורחל לאחותן מצעים וכלי בית אחרים, שתהיה לה נדוניה כמקובל אז, והדבר הכעיס מאוד את שמחה. "היה צריך להגשים את חלומה ולקנות לה פסנתר", אמרה לאחיותיה.

בגיל 14 למחתרת

טרכטמן מספרת בספרה שהמחנך של כיתתן, שהיה אהוב במיוחד על שמחה, ביקר פעם במרתף הקטן והחשוך שבו התגוררה משפחת צברי וראה כיצד תלמידתו מכינה שיעורים על המדרגות. הוא הציע לה לעבור לגור בביתו המרווח, שבו חי עם אשתו ובנם, אבל צברי דחתה את הצעתו. לא עלה בדעתה שהיא תשפר את תנאי חייה ואילו אחיותיה ואביה ימשיכו לחיות במצוקה כה קשה.

עד כיתה ה' היו שמחה צברי ולאה טרכטמן חניכות בתנועת הצופים. היו אלה שני מדריכים מהצופים שהלהיבו את הילדות לאידיאל הקומוניסטי. המדריכה (המכונה בספר ריבה) היתה רבקה פקר, שכעבור שנים הצטרפה לקיבוץ בעמק הירדן. המדריך (בוריה) היה ברוך קרצ'מן (עמיר), מתנגד חריף של המפעל הציוני. בספרה תיארה טרכטמן כיצד, כחלק מהכשרתן האידיאולוגית לקח אותן קרצ'מן לערבי ריקוד של חלוצים וסוללי כבישים שחיו בקומונות. קרצ'מן גם ארגן טיול לחרמון, שהיה אז בשלטון צרפת.

בלילה הראשון לנה החבורה באוהל בכפר גלעדי ולמחרת נסעו לכפר בגולן, שבו נפגשו לראשונה עם "בני העם הערבי הדרוזי". קרצ'מן הזהיר אותן לא לדבר על עניינים פוליטיים ומשמחה, שדיברה ערבית, ביקש שלא תפלוט מלה בערבית. נשות הכפר האירו פנים לילדות שישנו שם ובבוקר עלו הכל לחרמון. את שמחה, שהיתה חלשה גופנית, נשאו על הידיים שני דרוזים בעלייה וגם בירידה. כשהגיעו לפסגת ההר הצטלמו יחד, יהודים וערבים (כעבור שנים, כשהשתיים היו חברות בפק"פ, הורו להן להשמיד את הצילומים האלה).

שלהוב הילדות היה הדרגתי. קרצ'מן, גבר נאה שרוב הנערות היו מאוהבות בו, הגיע לישראל כנער ב-1913, ונעשה קומוניסט בהשראת דודתו המהפכנית ברוסיה. לאחר שהמפלגה הקימה תנועת נוער, שפעלה גם היא במחתרת, הוא ייסד את "גדוד עמל" באמצע 1925, כדי לגייס חניכים מתנועות הנוער השונות. בשלב הראשון הוציא קרצ'מן את טרכטמן וצברי משבט הצופים וצירפן ל"גדוד עמל". שמואל דותן כתב בספרו "אדומים בארץ ישראל", שקרצ'מן התגורר בצריף עץ במרכז תל אביב ושם ארגן את הפעילויות, שכללו מועדון ויכוחים, עיון ברומנים רוסיים נודעים וגם משפטים ציבוריים. כדי להלהיב את הילדים ולכוונם לפעילות הפוליטית הרצויה הטילו עליהם מדי פעם משימות חשאיות.

גדוד עמל פורק ב-1927, כשקרצ'מן נסע לברית המועצות. רוב החניכים התפזרו, אבל כ-15 ילדים, רובם בנות ובהן טרכטמן וצברי, הצטרפו לנוער הקומוניסטי, מה שהצריך ירידה למחתרת. אסתר לוי אמרה השבוע שאחותה שמחה כמו נעלמה יום אחד. "התנועה לקחה אותה ומאז הרבה לא ראינו אותה. לפעמים היתה באה לכמה דקות והולכת. אבא לא ידע ששמחה נסחפה לקומוניזם. הוא אף פעם לא התערב בחיינו, כי סמך עלינו".

לחיות במחתרת, כותבת טרכטרמן, היה לסבול מרדיפות מצד השלטון הבריטי, המשטרה, הישוב הציוני ומוסדותיו - והן היו רק בנות 14. "הייתי כנזירה שהקדישה את חייה לאלוהים אבל אינה אוהבת אותו", תיארה טרכטמן את ימי המחתרת. היא היתה חצויה ולמעשה נגררה לפעילות הפוליטית המסוכנת, בעוד שחברתה צברי היתה בטוחה בדרכה ושאפתנית.

שתיהן למדו אז בכיתה ח', והמפלגה דרשה מהן לשבות מלימודים באחד במאי. היעדרותן עוררה אצל המורים חשד שהן קומוניסטיות. באותה שנה שבתו מורים בבתי הספר של הסוכנות היהודית, משום שלא קיבלו שכר. טרכטמן וצברי השתתפו בארגון הפגנת הזדהות של תלמידים עם השובתים. בביתה של המדריכה רבקה פקר הכינו את הכרזות - "אנחנו רוצים ללמוד" לצד סיסמאות שקראו להוציא את בתי הספר מסמכות הסוכנות ולהפכם לממשלתיים.

ההפגנה יצאה ביום ראשון בבוקר מרחוב אלנבי כשקהל רב צופה בתלמידים. בראש צעדו הילדות. צברי היתה הנואמת הראשית. מדי פעם היתה מטפסת על גדר אבן לשאת נאום, בדיוק כפי שהנחו אותה במפלגה. כך זה נמשך עד שההפגנה הגיעה לבית העירייה, וגם שם צברי נאמה.

הכל חשבו שההפגנה היתה מוצלחת, עד שיצאו העיתונים למחרת היום ובישרו שהיא אורגנה על ידי המפלגה הקומוניסטית. בתחילה ניסו המורים הציונים להסיט את הילדות מדרכן האידיאולוגית בשיחות ארוכות, אבל ללא הועיל. טרכטמן כתבה שצברי בת ה-14 היתה כבר אז "קומוניסטית קנאית בהשקפתה".

המורים היפנו עורף לשתי הילדות. חמש תלמידות מצטיינות, בהן צברי וטרכטמן, היו מועמדות ללמוד בסמינר לוינסקי, אבל מתעודות הגמר של שתי הקומוניסטיות נעדרו חתימותיהם של המורים והמנהל. מחאתן של הילדות לא הועילה. הן כמובן לא התקבלו ללימודים בסמינר, ונאלצו לחפש עבודה.

בבית החרושת לקופסאות סיגריות הן קיפלו קופסאות ונדרשו לעמוד במכסה יומית. מן המפלגה קיבלו הוראה לארגן שביתה ולדרוש העלאת שכר וקיצור יום העבודה מ-12 שעות לשמונה. העובדות הוותיקות, המבוגרות יותר, הסכימו, אלא ששתי הנערות פוטרו בו-במקום.

לחצו כאן להמשך הכתבה>>>



ארבע האחיות לבית צברי (מימין לשמאל): רבקה, שהיתה אחות ועובדת סוציאלית; רחל, שהיתה חברת ה"הגנה", מורה ופדגוגית וחברת כנסת (מפא"י); אסתר לוי, היחידה מהן שנישאה; ושמחה הקומוניסטית


שמחה צברי בטיול בלבנון. הטלת הפצצות לא נועדה לפגיעה באנשים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות