מת מפצעיו משה סילמן שהצית את עצמו בהפגנת המחאה החברתית

במכתב ההתאבדות כתב סילמן: "המדינה שדדה אותי". הוא אושפז עם כוויות ב-94% מגופו והיום הלך לעולמו לאחר כמעט שבוע מאז המעשה

משה סילמן, שהצית את עצמו בהפגנת המחאה החברתית בתל אביב ביום שבת האחרון, מת היום (שישי) מפצעיו בבית החולים שיבא בתל השומר. אחרי המעשה, פונה סילמן לבית החולים איכילוב כשהוא פצוע קשה וסובל מכוויות ב-94% מגופו. מאיכילוב הוחלט להעבירו לשיבא כשהוא מורדם ומונשם, לטיפול ביחידת הכוויות של בית החולים. בתחילה אושפז במחלקת טיפול נמרץ כיוון שלא היתה לו מיטה פנויה במחלקת הכוויות, אך לאחר מכן נמצא לו מקום, הוא הועבר לשם, ושם שהה עד מותו. הלוויתו תיערך ביום ראשון בשעה חמש אחרי הצהריים בבית העלמין בחולון.

כבר משעות הבוקר החלו להתאסף פעילים וחברים קרובים של סילמן בבית החולים, כיוון שהבינו שאלה שעותיו האחרונות. סוכת האבלים תוקם בבית משפחתה של אחותו, בת ציון אלול, בראשון לציון. הפעילים מתכננים לערוך מחר בערב אירוע זיכרון לזכרו של סילמן במקום בו הצית את עצמו, להדליק נרות נשמה ומשם לצעוד לזכרו.

משפחתו של סילמן מסרה, באמצעות חבריו הקרובים, כי "חיי אדם הם קודש ביהדות ובעיני המשפחה. אנו קוראים ומבקשים בכל לשון של בקשה מכל אלה הנתונים במצוקות או במצבים קשים, לא ללכת בדרך שבה נקט משה. המעשה הוא קשה ואינו מקובל על המשפחה. במעשהו של משה הוא ניסה להביע ולזעוק את כאבו ומצוקתו אשר לא נענתה דייה. אנו מבקשים מממשלת ישראל לתת את דעתה על המקרה המצער והמזעזע ולפעול במתן פתרונות הולמים למצוקותיהם של אזרחי ישראל הנזקקים לסיוע בחייהם".

יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ' אמרה בעקבות מותו של סילמן כי "התאבדות היא תשובה חריגה ומזעזעת לקושי ולסבל. גורלו של סילמן הוא במידה רבה תוצאה של קריסתה של מדינת הרווחה, ועלייתה של כלכלת ג'ונגל דרוויניסטית. יהי זכרו ברוך".

משה סילמן
משה סילמןרפרודוקציה: פייסבוק

איציק אלרוב, יוזם מחאת הקוטג' לפני שנה, אמר לאחר מותו של סילמן: "הוא עשה מעשה אולי הירואי, אך מיותר. הוא ניסה להעביר לנו מסר. הוא בעצם ויתר על החיים שלו כדי שאנחנו נתעשת ונמשיך להיאבק על הצדק ונמשיך להיאבק למען המטרה. אסור לנו להרשות לעצמנו שיהיו עוד מתים בעקבות המאבק. אנחנו חייבים לשים לב למצוקות של אנשים".

לפני שהצית את עצמו בהפגנה, חילק סילמן למפגינים סביבו ברחוב קפלן בעיר עותקים של מכתב שנפתח במלים "מדינת ישראל גנבה אותי ושדדה אותי. השאירה אותי חסר כלום". עופר, אחיינו של סילמן, סיפר אתמול כי מדובר ב"בן אדם שעבד כל החיים שלו. היתה לו חברה לשינוע. ביטוח לאומי התלבשו עליו והוא נשאר עירום מהמדינה הזו".

אחד ממשתתפי ההפגנה, יונתן סהר, סיפר ל"הארץ" כי עמד לצד האיש בעת שהצית את עצמו: "ראיתי אותו מהצד עם אש ביד, היה נראה כאילו הוא מדליק דפים. שמעתי מישהו צועק 'מה אתה עושה?' הוא שפך על עצמו בקבוק דלק ונדלק מיד. לא ידעתי מה לעשות, הייתי מטר ממנו". יוזם מחאת הקוטג', איציק אלרוב, היה גם הוא עד לאירוע. לדבריו, "בבת אחת פרצה להבה ענקית ועוברים ושבים כיבו את האש באמצעות בקבוקי מים".

חשבונות הבנק עוקלו

מכתבו של משה סילמן
מכתבו של משה סילמן

משה סילמן נולד בארץ לפני 57 שנה לשרה וישראל. הוא לא נישא מעולם ואין לו ילדים, ועל כן נדחתה שוב ושוב בקשתו לסיוע בדיור ציבורי. במרוצת השנים הוא עבד בעבודות מזדמנות, ולאחר כמה שנים בארצות הברית, הקים עסק לשליחויות "מיקה שינוע", ולראשונה בחייו הפך יציב כלכלית ונכנס למחויבויות. לקראת סוף שנת 2000, כשפרצה האינתיפאדה השנייה, נפגע הענף וסילמן העביר את עסקיו לביתו, ברחוב יפת 15 ביפו. בהמשך התברר לו כי אזהרה על חוב קטן של הביטוח הלאומי נשלחה לכתובתו הקודמת, ברחוב יונה הנביא 18 בתל אביב, והוא לא היה מודע אליה.

סילמן עצמו תיאר את נקודת המפנה בחייו בשמונה באוקטובר 2002. אנשי המוסד לביטוח לאומי באו לעסק שלו ועיקלו אחת מארבע המשאיות ששימשה אותו בהובלות הסחורה, בגלל החוב שתפח ל-15 אלף שקלים. הוא אמנם שילם שליש מהחוב כדי להסיר את העיקול, אבל אז נדרש לשלם 1,200 שקלים על הוצאות הגרירה של המשאית. לטענתו, באותה עת המוסד לביטוח לאומי שבת והוא לא הצליח לשחרר את המשאית. השליחויות בוטלו, עסקיו התמוטטו והחובות הלכו ותפחו. חשבונות הבנק שלו, יחד עם החסכונות וביטוח החיים שלו עוקלו, וב-2005 הוא פונה מדירתו ועבר להתגורר עם אמו בבת ים.

גם בימי המשבר הזה, סילמן היה נחוש בצדקתו והאמין שבית המשפט יעמוד לצדו. יחד עם אמו שרה, הוא החליט לתבוע את הביטוח הלאומי. השניים טענו שנגרמו לו נזקים של שמונה מיליון שקלים בגלל העיקול ודרשו פיצוי. אלא שכדי להגיש את התביעה, נדרש סילמן לשלם אגרה לבית המשפט. הוא ביקש פטור, אך נענה בשלילה והתביעה נגנזה לבסוף. בביטוח הלאומי טענו אז כי "התביעה מופרכת", ורשם בית המשפט חגי ברנר טען אף הוא ש"סכום התביעה מופרך על פניו וכמוהו הניסיון לקשור קשר סיבתי בין מחדליו של המוסד לבין הנזק שנגרם לסילמן". ברנר כתב עוד כי "המקרה הנוכחי הוא דוגמה מובהקת להגשת תביעה מוגזמת על פניה, תוך ניצול העובדה שמבוקש פטור מאגרת התביעה". סילמן ערער על החלטה לשופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, אולם גם הערעור נדחה ב-2010.

בניסיון להישאר עם הראש מעל למים החל סילמן לעבוד כנהג מונית, אך הוא התקשה להתפרנס בכבוד מהמקצוע. בתצהיר שצירף לתביעת הנזיקין שהגיש, הוא כתב כי ב-2007 הרוויח בסך הכל 4,150 שקלים, ובשליש הראשון של 2008 5,525 שקלים בלבד, וצירף לכך אסמכתאות. עם הידרדרות מצבו הכלכלי שוב, חשבון הבנק שלו עוקל ועמו כל חסכונותיו, לרבות תוכניות החיסכון וביטוח החיים. מכל רכושו נותרה המונית הישנה. חובותיו נאמדו כעת כבר במאות אלפי שקלים.

לא יגיע שוב לרחוב

אמו של סילמן, שהיתה ערבה לחובות של בנה, הפכה אף היא חסרת כל. כדי לא להפסיד את הדירה שבבעלותה, היא העבירה את הבעלות עליה ללא תמורה לשתי בנותיה. על כך כתב הרשם ברנר: "מי שנוהג בדרך זו של הברחת רכוש, אינו יכול להישמע לאחר מכן בטענה שלא נותרו בידו אמצעים כלכליים למימון אגרת תביעה". את התצהיר חתם במלים הבאות: "דחיית בקשתנו, בהתחשב במאזן הנוחות והאינטרסים, יביא בעצם לסיומו של מאבקנו המשפטי בלא שנוכל לקבל את יומנו בבית המשפט ולהציג את טיעונינו ולעמוד על זכויותינו... כך ניוותר כשאנו צועקים במר לבנו זעקה ברורה אחת: ‘אין לנו כסף, אין לנו צדק ואין לנו בית - מוטלים אנחנו לגורלנו לבד'". לבסוף, לפני כשנתיים, מתה האם שרה. דירתה עוקלה בכל זאת, וסילמן נדרש לפנותה. זאת היתה הפעם הראשונה שבה הוא מצא את עצמו ברחוב.

לאחר דחיית ערעורו ומות אמו, החל להידרדר גם מצבו הבריאותי, הפיזי והנפשי, והוא אף אושפז לכמה ימים בבית חולים פסיכיאטרי. לאחר כמה אירועים מוחיים שעבר, הוא החליט לעבור לחיפה, כשהוא נשען על קצבת נכות של 2,300 שקלים. "הציעו לו לגור בחיפה ולכן הוא עבר", מסביר הגיס עמרם. "לא היה אכפת לו כבר איפה, העיקר לגור".

צפו בראיון שהעניק סילמן לפעיל החברתי החיפאי עומר צנגוט

בשלב הזה, מצבו הבריאותי כבר לא אפשר לו לעבוד. הוא חיפש עבודה בעמותות שונות בחיפה, אך ללא הצלחה. רישיון הנהיגה שלו נשלל לצמיתות בגלל מצבו הבריאותי, ולכן נמנע ממנו לעסוק בתחום היחיד שהכיר - נהיגה. מנגד, הביטוח הלאומי אישר לו רק 50 אחוזי אובדן כושר עבודה, ולכן קצבתו היתה מוגבלת. אברי רביב , שבילה עמו במשרדי הביטוח הלאומי לא אחת, סיפר: "כמאמר הקלישאה, הכתובת היתה על הקיר. סילמן איים לא אחת בפניהם שיתאבד. הנציגה של הוועדה הפסיכיאטרית שם אמרה לי שמי שמאיים לא מתאבד".

לפני כשנה, עם פרוץ המחאה החברתית, הוא החל להשתתף בקביעות בכל אירוע והפך לדמות מוכרת בקרב קהילת פעילי המחאה הקטנה והאינטימית של חיפה. את שגרת יומו העביר סילמן בניסיונות למצוא עבודה, בהמתנות אינסופיות בתורי קופות החולים ובניסיונות להילחם במשרד השיכון כדי לקבל סיוע בשכר דירה. הוא הגיש ארבע בקשות כאלה באמצעות עו"ד בקי כהן-קשת, שנדחו על הסף בטענה שהיתה בבעלותו בעבר דירה ואין לו ילדים.

כשנודע על האסון, התחוור לכולם מדוע לא ראו את פניו כתמיד בהפגנה החיפאית שהתקיימה במקביל לאחותה הגדולה בתל אביב. בקרוב הוא היה אמור לפנות את הדירה שבה התגורר בחינם בזכות סיוע מחבריו. לא אחת הוא אמר לחבריו בחיפה שלרחוב הוא לא יגיע שוב.

השתתף בהכנת הידיעה: יהונתן ליס



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5