רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא אישי, פוליטי

משה סילמן הצית את עצמו לדעת כמעשה של מחאה פוליטית. כך עולה משיחות עם חבריו ל"חזית החיפאית" - פורום פעילי המחאה החברתית בחיפה - ומדבריו בדיונים שקיימו. סילמן הצטרף למחאת קיץ 2011, היה ממקימי החזית, נטל חלק בארגון הפגנותיה, ובאחרונה היה חבר בצוות ההקמה של "בית העם" בחיפה, ובחן את האפשרות לרכז את פעילותו. המחאה של סילמן כוונה נגד התצ'אריזם בסגנון בנימין נתניהו, שאותו תפש כמדיניות השוללת מישראלים רבים את הזכות לקיום בכבוד ודנה אותם לחיי השפלה, תוך כדי דחיקתם אל מחוץ לחברה. כמעשה אחרון של שליטה בגורלו, לפני שהאלימות של משטר ההפרטה תיטול ממנו את צלם האדם, החליט סילמן ליטול את חייו בידיו.

אבל לא פחות מכך, במעשהו מחה סילמן גם נגד דרכה של תנועת המחאה. לאורך השנה האחרונה הוא חזר וביקר את אופייה הנינוח של המחאה, שנראתה לו כפעילות פנאי של מעמד בינוני יותר מאשר כמעשה פוליטי. במיוחד הוא יצא נגד מה שנראה לו כהתמכרותם של פעילי המחאה לשינוי התודעה במסגרת השיטה הקיימת, במקום לפעול לשינוי המדיניות המתחזקת את הסדר הקיים. סילמן ראה במאבק במדיניות הכלכלית-החברתית השלטת עניין קיומי ודחוף, ולכן חזר ותבע לנקוט מהלכים ארגוניים לבניית כוח פוליטי. משראה שקריאתו נדחית, הוא שינה את דרכי המאבק: הוא קרא להקים את "בית העם" באמצעות "סקווטינג", משמע, פלישה לבניין; בהמשך הוא קרא למחאה אלימה, ובהעדר שותפים ביצע אותה, לבסוף, בעצמו וכלפי עצמו.

במקביל למעורבותו הרבה בפעילות החזית, שמר סילמן על זרות מודעת מחבריה, והקפיד להתייחס אליהם כאל "אתם". זרותו איפשרה לו לשמור על קול ייחודי ולפלס את דרכו גם נגד הזרם. "אני כבר לא אהיה כאן כשיגיע השינוי", דחק בהם לפעולה, ו"אתם צעירים, יש לכם זמן", הסביר לחבריו את פער העמדות. הוא הסתייג מהפיכת שינוי התודעה למרכיב מרכזי בתנועת מחאה, ושינן לעמיתיו להתכנסויות לימוד שונות, "תפסיקו ללמוד תתחילו לעשות". ברוח זאת, בעת הצגת המשתתפים באחת מפגישות החזית הוא הציג את עצמו בסרקזם במלים "ממתין שנסיים ללמוד".

סילמן חש שהעוני יצר ניגוד בינו לבין פעילים אחרים בחזית. באחת הפגישות התריס כנגד הדוברים שקדמו לו: "אף אחד לא התעסק לא עם רווחה ולא עם דיור. אתם לא נוגעים בזה - רק מדברים על זה. אני חי על 2,000 שקלים לחודש. על זה אתם לא מדברים". בכך שרוב פעילי המחאה "רק מדברים", ובעיקר על מצוקות מעמדות הביניים, ו"לא נוגעים" בעוני המנוון שאליו דן משטר ההפרטה את המעמדות הנמוכים, נחשף לדבריו הפער המעמדי בתוך תנועת המחאה.

סילמן ראה במצבו האישי משל למצב הכללי: המדינה עשתה אותו לשעיר לעזאזל, טען, וסימנה אותו כמטרה "כדי להפחיד אחרים שלא יעזו להרים את הראש". מעבר לתחושת הרדיפה, מיזוג הפרטי והציבורי משקף דווקא את היכולת של סילמן להפריד ביניהם, כתנאי להפיכת הפעולה הציבורית לדרך לשינוי מצבו של הפרט. ואכן, באותה פגישה הוא הצהיר: "אני הצטרפתי למחאה כדי לשפר את המצב הסוציו-אקונומי שלי". כך הוא ביטא הן את חוסר האמון שלו בשירותי הרווחה המקוצצים והן את המרכיב הפוליטי שבמחשבתו: רק מאבק פוליטי יכול לפתור מצוקה פרטית.

סילמן חשב שצריך "להקים מפלגה ולהעיף את ביבי", וחזר ותבע "להיכנס לפוליטיקה ולעשות מעשים פוליטיים". כבר באחת מפגישות החזית בספטמבר 2011 הוא קבע: "מדברים יותר מדי. צריך להתחיל לדון על הקמת תנועה פוליטית". וחזר והסביר: "אתם לא מבינים שאם לא נקים מפלגה ואם לא יהיה לנו כוח פוליטי, אז שום דבר לא ישתנה". את הכוח הפוליטי הוא חשב שיש לגייס בכל זירה אפשרית: בזירה הארצית, המוניציפלית, בקשרים עם אגודות סטודנטים ועם איגודי עובדים.

סילמן הכיר בכך ש"דיור, רווחה, חינוך - הכל ארצי", "זו בעיה ארצית, לא של חיפה", אך למרות זאת הוא סבר שיש להתחיל לבנות כוח פוליטי דווקא ככוח מקומי. בספקות בדבר האפשרות לבנות כוח מקומי הוא ראה סימן לחולשת הפריפריה, ויצא נגד השגרה הנוחה של העברת האחריות למרכז: "כולם שולחים לתל אביב, לארגונים אחרים". הוא ראה בהפגנות את הבסיס לכוח המקומי וטען ש"אם לא יהיה הפגנות אלא רק דיבורים, נישאר עם דיבורים. אם נצא פעמיים בשבוע אולי יהיו פתרונות".

סילמן היטיב לזהות את היסודות הא-פוליטיים של מחאת מעמד הביניים. באחת מישיבות החזית הטיח בעמיתיו, "משהו מפחיד אתכם"; הפחד התבטא, לדעתו, בפנייה לפעילות חוץ-פרלמנטרית ולבתי משפט, כתחליף לפעולה פוליטית. הוא גם הדגיש, כי "המחאה מדברת על שינוי כיוון פוליטי" משום שניתן לשנות, וכי במקום "לגשת לבתי משפט" יש "לחוקק חוקים מחדש" באמצעות הכוח הפוליטי שייבנה.

תחושת חוסר האונים כתוצאה מן ההתעמרות שסבל, לצד החידלון הפוליטי של המחאה, דחפו את סילמן לחפש כיווני פעולה חדשים. משהודיעו לו רשויות הרווחה שיהיה ניתן לעזור לו רק לאחר שיהפוך ל"דייר רחוב", אמר סילמן למקורביו: "לפני שאהיה דייר רחוב אני אצית את עצמי". גם בהצתה לא ראה סילמן עניין פרטי: הוא סבר, כך אמר, כי בשם כבוד האדם יש לשים גבול למבחנים שעניים נתבעים לעמוד בהם כתנאי לסיוע. בניגוד לדרך שעליה נלחם בשנה האחרונה, הודיע סילמן לחבריו בחזית - שהתארגנו כדי לגונן עליו, כשלמדו על כוונתו "לעשות פרובוקציה" בשבת - כי "את המחאה שלי אני עושה לבד".

ההצתה-לדעת היתה המחאה האחרונה של סילמן, שהובס אך לא נכנע. במהלך האחרון שביצע כאיש פוליטי שב וניסה להשפיע על שתי זירות המאבק שבהן כשל בשנה האחרונה - המאבק בתצ'אריזם הישראלי והמאבק על דרכה של המחאה. בהציתו את עצמו הוא סירב להימוג אל תוך מנגנון הדיכוי, הדוחק את העניים אל מחוץ לחברה, והאיר את החובה להיאבק במנגנון זה; ובהציתו את עצמו בלב מחאת המעמד הבינוני הוא חשף את חידלונה והאיר את הדרך שבה היא מסרבת ללכת: מחאה פוליטית משולבת וחוצת מעמדות.
 



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות