טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה בימינו אי אפשר לברוח מהחרטה

בעבר, היו לנו פחות הזדמנויות לחרטה. אך בחברה הישגית שמקדשת את חופש הבחירה, קשה פתאום להיפטר ממנה

תגובות

"הדרכים שבהן אנו מחמיצים את חיינו הן החיים"

ראנדל ג'ארל (Randall Jarrell), משורר אמריקאי (1914-1965)

החיים שלא חקרנו אף פעם שווים אולי שנחיה אותם, אבל האם החיים שלא חיינו שווים שנחקור אותם? השאלה המוזרה לכאורה מקבלת משמעות כאשר אנו מגלים כמה ממחשבותינו מוקדשות לעיסוק בחיים שלא חיינו. אלו החיים שאיננו מפסיקים לחוות במחשבותינו כצל המתלווה לחיים שאנו חיים - החיים שהיו יכולים להיות שלנו, סיכונים שלא נטלנו והזדמנויות שנמנעו מאיתנו או שלא הבחנו בהן.

אנו מגלים את החיים שלא חיינו באחרים שבהם אנו מקנאים, אך גם בדרישות המודעות והפחות מודעות שאנו מעמידים בפני ילדינו, שמהם אנו מצפים להפוך למי שאנו לא הצלחנו להיות. ויש גם מי שחייו נטרפים על ידי הסיפור המנקר של החיים שלא הצליח לחיות.

אחד מתוצרי הלוואי העגומים של תורתו של דארווין הוא ההשלמה עם העובדה שכיחידים המשתייכים למין מסוים אין בנו כל דבר ייחודי. אנו תופסים את עצמנו כייחודיים רק כדי להעניק משמעות לחיינו - חייהם של מי ששייכים למין היחיד בטבע שנגזר עליו להיות מודע לחייו ולסופם הבלתי נמנע בעת ובעונה אחת. תחושת הייחודיות שתחילתה בחינוך ההורי מועצמת על ידי תרבות הצריכה, התלויה כולה ביכולתה לספק את צורכיהם ה"ייחודיים" לכאורה של נתיניה. דווקא שם, בחיים שלא חיינו, היינו יכולים להיות אפילו ייחודיים יותר. אי סיפוקם של צרכים אלה הוא שמתגלגל לבסוף לחרטה.

בעבר, בעיקר בתרבויות שבהן קוד ההתנהגות היה נוקשה יותר (נישואים אורגנו מראש וחופש הבחירה בסגנון חיים היה מוגבל), היו לנו פחות הזדמנויות לחרטה. בחברה הישגית שמקדשת את חופש הבחירה קשה פתאום להיפטר מן החרטה, כי כאשר היחיד נדחף להשיג כל מה שאפשר, המציאות תמיד מאכזבת בסופו של דבר והחרטה הופכת לבלתי נמנעת. מחקרים בתחום מבחינים בין חרטה שהיא תוצאה של עשייה (משהו שעשינו והיינו מעדיפים שלא לעשות) וכזאת שהיא תוצאה של אי עשייה או מחדל (משהו שלא עשינו והיינו שמחים לעשות).

מחקרים מראים כי בעוד שבטווח הקצר גדולה חרטת העשייה (משרה לא מתאימה שבחרנו) מחרטת אי העשייה (לימודים שזנחנו באמצע), הרי שבטווח הארוך, כאשר נחקרים נשאלים מה היו החרטות הגדולות של חייהם, הם מתמקדים במה שנמנעו מלעשות - האיש או האשה שלא ניגשו אליהם, המשרה שוויתרו עליה או הורה שלא נפרדו ממנו כראוי טרם נפטר. מחקרים מראים עוד כי אנו נוטים להתחרט יותר מכל על דברים שנמנענו מלעשות בנושאים שאנו תופסים כמייצגי הזדמנות גדולה: בראש ובראשונה הזדמנות השכלה שהוחמצה; אחריה, במרחק ניכר, הקריירה; ואז, לפי סדר יורד של עוצמת החרטה, יחסים רומנטיים, הורות, פיתוח עצמי וניצול פנאי.

הסיבה הישירה שבגללה חרטות עשייה מטרידות פחות מחרטות אי עשייה היא העובדה כי לפחות כאן פתוחה בפנינו הדרך לתקן את תוצאותיה של עשייה זו (התפטרות ממשרה לא מתאימה שבחרנו), בעוד שאת האשה או הגבר שנמנענו מלפגוש אנו נושאים במחשבותינו כל חיינו. הסבר נוסף לעוצמתה של חרטת אי העשייה הוא שהתוצאות של מעשינו מוגבלות וסופיות, אך התוצאות של אי העשייה מוגבלות רק בדמיונו של מי שמעריך אותן.

חוכמה על ערש דווי

עם זאת, ממצאיהם של כל החוקרים בנושא חשוב זה מבוססים על תשובותיהם של משתתפים בריאים, חלקם סטודנטים הצעירים מכדי לראות את החיים בפרספקטיבה הנכונה. לפיכך מתבקשת השאלה הפשוטה: האם תשובותיהם של אלה היו משתנות באחרית ימיהם? ואם אמינות היא נר לרגלינו, רצוי היה, אולי, לברר את התשובה עם מי שיודעים שימיהם ספורים.

זה בדיוק מה שעשתה ברוני וור (Bronnie Ware), אחות סיעודית אוסטרלית. וור ליוותה שנים רבות חולים סופניים שחזרו לביתם כדי למות בו וכך התוודעה לחרטות הגדולות שהעסיקו אותם בשבועות האחרונים לחייהם. היא תיעדה את הבחנותיה בבלוג שהפך אחר כך לספר ("The Top Five Regrets of the Dying").

וור מתעכבת בספרה על התופעה של בהירות ההתבוננות הפנימית שאנשים זוכים לה בימיהם האחרונים. היא מספרת כיצד גילתה עד מהרה כי הנושאים שעלו בשיחותיה עם מטופליה, החרטות שהביעו והדברים שהיו עושים אולי אחרת, היו משותפים כמעט לכולם.

ואלו חמש החרטות השכיחות ביותר ששמעה וור ממי שידעו כי לא יוכלו עוד לחיות את החיים שלא חיו.

1. הלוואי שהיה לי האומץ לחיות חיים של נאמנות לעצמי, לא כאלה שאחרים ציפו ממני.

זו החרטה הצועדת בראש מצעד החרטות. "כאשר אנשים מגלים שחייהם כמעט חלפו ובוחנים אותם בבהירות לאחור, קל לראות כמה מחלומותיהם חלפו מבלי שנתגשמו", אומרת וור. "רוב האנשים אינם מממשים אפילו מחצית מחלומותיהם ונגזר עליהם למות בידיעה שבחירה או מחדל שלהם הביאו לכך. בריאותנו מביאה איתה חופש שמעטים מבחינים בו, עד שמאוחר מדי".

2. הלוואי שלא הייתי עובד קשה כל כך.

חרטה זו הושמעה על ידי כל אחד מהגברים שסעדה ללא יוצא מהכלל. "הם החמיצו את נעורי ילדיהם ואת חברת בנות זוגם. גם נשים הזכירו חרטה זאת אך במידה פחותה, שכן רובן השתייכו לדור הישן של נשים שקיום משפחתן לא היה תלוי בעבודתן". ומסכמת וור: "כל הגברים שסעדתי הצטערו עמוקות על כך שבילו חלק כה נכבד מחייהם על מסילת הריצה השוחקת של העבודה".

3. הלוואי שהיה לי האומץ לבטא את רגשותי.

רבים נאלצו להדחיק את רגשותיהם כדי לחיות בשלום עם אחרים, קרובים יותר או פחות. כתוצאה מכך היה עליהם להתפשר על קיום שבו ההתבטאות האישית מוגבלת, ולכן גם לא הפכו למי שיכלו להיות. רבים מהם, טוענת האחות הסיעודית לשעבר, מפתחים מחלות שמקורן במרירות ובטינה שהם נושאים עמם בשל כך. "איננו יכולים לשנות את התנהגותם של האחרים, אך כאשר אנו מבטאים ביושר את אשר על לבנו אנו מעלים את היחסים עמם, גם אם לא מיד, לרמה אחרת, בריאה יותר".

4. הלוואי שהייתי שומר על קשר עם חברים.

החולים שוור שוחחה עמם הודו כי לא הבחינו בתועלת החשובה של שימור קשרי ידידות ותיקה עד שהיה מאוחר מדי. רבים מהם נשאבו כל כך לחייהם שלהם עד שהניחו לחברויות עבר משמעותיות להישמט מהם במהלך השנים. רבים התחרטו על כך שלא הקדישו לחברויות את הזמן שהיו ראויות לו. "כולם מתגעגעים לחבריהם על ערש דווי", אומרת וור. "די שכיח כי מישהו המנהל אורח חיים עמוס מאפשר לחברויות להידחק מחוץ לחייו. אבל כאשר אתה עומד מול מותך המתקרב, כל הפרטים החומריים של החיים הופכים לבלתי חשובים. הנוטים למות מבקשים אמנם להבטיח כי ענייניהם הכספיים מוסדרים ככל האפשר, אך אין זה הכסף או המעמד שמייצגים את מה שחשוב עבורם. הם רוצים לארגן את ענייניהם לרווחתם של אלה שהם אוהבים. לעתים קרובות מדי הם חולים או תשושים מכדי לעמוד במשימה. בשבועות האחרונים לחיינו כל שנותר הוא אהבה ויחסים".

5. הלוואי שהייתי מניח לעצמי להיות מאושר יותר.

וור הופתעה מחרטה זאת, שהיתה משותפת לרבים. "רבים לא הבחינו עד קרוב לסיום חייהם כי אושר הוא בחירה. הם נותרו תקועים בתבניות ובהרגלים ישנים. הנוחות לכאורה של המוכר סיפקה את צורכיהם הרגשיים והאחרים עד שלא נזקקו ליותר מכך. הפחד משינוי הביא אותם להעמיד פנים - מול עצמם ולפני אחרים - שהם מרוצים, בעוד שבתוכם פנימה הם נכספו לצחוק משוחרר ולמשב של מעט רוח שטות בחייהם".*

jburak@evergreen.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות