טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פורום חי

הסמארטפון והילדים הרובוטיים שלנו: אתם שאלתם - האנתרופולוג השיב

מה עושים עם הנוער של היום? האם האשמה בהורים או במורים? בחילוניות, בקפיטליזם - או בטכנולוגיה? והאמנם המצב כל כך גרוע? תמיר ליאון השיב לשאלות הגולשים

תגובות
תמיר ליאון אנתרופולוג עונה לגולשי הארץ
דודו בכר דודו בכר

המראה שהציב בפנינו תמיר ליאון, אנתרופולוג יישומי, הסעירה אתכם מאוד בסוף השבוע. שנים ארוכות של מפגשים עם ילדים, בני נוער וצעירים הובילו אותו למסקנה, שלנגד עינינו צומח למעשה זן חדש של בן אדם - וממש לא בטוח שמשופר. היום (רביעי) הוא התארח באתר. אלו השאלות שהפניתם אליו - ואלו תשובותיו. 

מהן שלוש ההמלצות האופרטיביות המיידיות שהיית נותן למשרד החינוך, לשם תיקון המצב הנוכחי? (שימי)

1. ההורים צריכים לתת למשרד החינוך תחושה שהוא יכול ללכת על מהלך של הוצאת הטלפונים מבית הספר, והדגש הוא על ההפסקה יותר מהשיעור. זה מהלך שעשו בכמה מדינות כמו בריטניה למשל תוך 5 שנים. תנו כוח לשר החינוך בעניין הזה.

2. מעבודתי עם חוקרי מוח, יש טכניקות שמעדנות את פגיעת המסכים: למשל מדיטציה או mindfulness למי שמכיר. בפינלנד זה מוכח גם כמפחית אלימות. הייתי מכניס גם שיעור ספורט בכל יום.

3. צריך ללמד את המורים שיעבדו עם הילדים כמה שיותר בצורה סדנאית, מעגלי הקשבה, כל סוגי הסדנאות, כל טכניקה שמלמדת להתייחס, להגיב לאחר, להקשיב, לעבד מידע ביחד. זה יכין אותם גם לעולם העבודה טוב יותר.

האמת שימי, שיש לי המון המלצות, לא רק לגבי תיקון המצב אלא בכלל למשרד החינוך, אבל נסתפק בזה.

אתה ממש הפרזנרטור של הייאוש והטרחנות ההורית. אני לא מתרגש מכל ה"מחקרים" וה"ידע" - הנוער של היום הוא נפלא ועולה עשרות מונים על הנוער של פעם. שורש החינוך הוא אמונה, ואתה חסר אמונה. הביטויים בכתבה הם פשוט בזויים. (אביחי)

אני לא מדבר במונחים של "נפלא" או "טוב" או "רע", משום שאלו מושגים יחסיים: מה שבעינך נפלא אולי איננו כך בעיני מישהו אחר. אני בסך הכול מצביע על מגמות שאני מבחין בהן, ובהכללה רבה, מכיוון שמושג המפתח שלי הוא "דור", ומחקר דורות הוא אחת מהפריזמות הסוציולוגיות, אם כי מהפחות נפוצות.

את הראיון איתך קראנו, הילדים שלי ואני, כל אחד בסמארטפון שלו. זה נחשב במסגרת תשע השעות היומיות שלנו? הטכנולוגיה מתקדמת, התקדמו איתה. (שאול)

מושג שאני מאוד אוהב הוא "אשליית הקידמה": התחושה שמובילה היום את ההורים והמערכות, שכל דבר שנכניס אליו מסך יהיה אוטומטית מתקדם יותר. אני לא נגד כמובן, אבל מזכיר לך שהסמארטפון שבו קראת את הראיון קיים רק 10 שנים, וזה לא מספיק זמן כדי שנתמסר לגמרי. בוא נדבר על מינונים. גם גיליוטינה ופצצת אטום היו בזמנם קידמה.

פסיכופתים היו מאז ומעולם, וגם זקנים שמתבכיינים על הנוער של היום.

בטיעון שלך אין לוגיקה: אם תמיד התלוננו על הנוער אז מה זה אומר - שמה שאמרתי נכון או לא נכון? מעבר לכך: חלק מאלו שהתלוננו גם צדקו: קח את ניל פוסטמן וכל מה שכתב על טלוויזיה בשנות ה-80-70. הוא פגע בכל מילה.

האם ביישובים קהילתיים נמצא המזור ביחס לערים? האם הפתרון בתא המשפחתי - או בתנועות הנוער ובבתי הספר? (דוליטל, אב לפעוט בן שנתיים)

הפתרון ברמת המשפחה: ילד צריך לצבור כמה שיותר שעות אימון בתקשורת בינאישית לא מתווכת ע"י מסך. חינוך בלתי פורמאלי, תנועות נוער, מתנ"סים וכד'. ספורט. יום הספורט הוא השכונה של פעם. ילד מכיתה א' צריך להיות לפחות פעמיים בשבוע בספורט חוץ מבית הספר. זה, למי שמכיר, ההבדל הגדול בין החינוך האמריקאי לישראלי. האמריקאים מחנכים דרך ספורט: איך מנצחים, איך מפסידים, מה זה Team Work. הפוליטיקאים האמריקאים מדברים לעם בשפת הספורט - בוש  דיבר בייסבול, אובמה כדורסל, ככה הם מנסים לחבר את הערב-רב הזה יחד.

בבית: בניית קבוצה, טקסים משפחתיים, ארוחת ערב וכד'. הקפדה על הבעיות שהמסך יוצר בתזונה ובשעות שינה. 8 שעות שינה בלילה לילד בגיל בית ספר. להוריד סוכרים ומלחים כמה שיותר, אין מסכים בחדר השינה של הילד, כשהילד הולך לישון הטלפון בחוץ, גם בגלל "זיהום האור" למי שמכיר, הפוגע בהפרשת המלטונין.

צורת היישוב משמעותית עד גבול מסוים. יש שכונות גם בתל אביב שבהן עדיין רואים ילדים, ולעומתם מושבים וקיבוצים שוממים. השאלה היא איזו תרבות פנאי ההורים יוצרים ביישוב.

בני נוער מסמסים בסמארטפונים
אי-אף-פי

איזה מקום במפגשיך עורר בך תקווה באופן ההתמודדות שלו, אם היה כזה? (משה) 

אתמול שוחחתי עם צעירות בנות 20-19 מהאגודה להתנדבות. הן הולכות ועושות שירות לאומי במקומות הקשים ביותר של החברה. חלקן עדיין לא יודעות את זה, אבל הן יסבלו מקשיים רבים גם לאחר השירות כתוצאה מהמפגשים שחוו. הגעתי אחרי לילה ללא שינה בגלל ילד חולה, ונטענתי בחיוביות אינסופית. אני פוגש יום-יום את האנשים הכי טובים שהמדינה הזאת מוציאה, אלה שהחליטו לקשור את גורלם עם הילדים והנוער. אנשים שמרוויחים הכי מעט, לא מוערכים לרוב על-ידי ההורים בבתי הספר, בפנימיות, בתנועות הנוער, ברווחה, סופגים כל הזמן כישלונות מהדהדים, ואף פעם לא מוותרים.   

גם מבוגרים חיים בסמארטפון, מחוברים לקבוצות הוואטסאפ כמו לאינפוזיה, מתלהבים מתמונות אינפנטיליות שאחרים מעלים, שטחיים, נכים רגשית ומנטאלית, אנאלפבתיים בוגרי אוניברסיטה, עדר אינסופי בלי אתמול ומחר, רק היום. האנושות כולה הופכת לרובוט.

אתה כמובן צודק אבל למבוגרים, לפחות כרגע, יש יתרון אחד: כשהם גדלו, כשהיו ילדים, הם עדיין תקשרו בצורה אחרת, לכן בסיס האינטליגנציה החברתית שלהם רחב יותר והסימפטומים שאותם תיארת פוגעים בהם פחות. מעבר לכך, מבחינה מוחית, הגילאים הצעירים ביותר הם הפגיעים ביותר.

זה המסלול של החינוך שלכם. ואפשרי לכם לצקצק בלשונכם כמה שאתם רוצים, אבל העובדות יסטרו לכם בפרצוף.

לפני זמן מה כתב מישהו בעיתון שהדתיים הם האליטה החדשה. זו הכללה כמובן ויש הרבה סוגי דתיים וגם חילוניים, אבל אני מסכים עם העיקרון וזה לא כל כך קשה להיות אליטה: כל אחד יכול, פשוט צריך להשקיע הרבה ולאורך שנים בחינוך ובקהילתיות. וחינוך זה אומר, לדוגמה, שאימא אומרת לחברתה בגאווה: "הבן שלי מורה". פעם אמרה לי יועצת חרדית בהשתלמות שהעברתי, שמשהו לא בסדר בחברה נתונה, אם לפחות 50% מהאנשים בה לא רוצים להיות מורים (בחינוך הפורמאלי ובלא פורמאלי). אני נוטה להסכים.

הבדידות היא תוצר של עידן האינדיבידואליזם. ברשתות החברתיות אפשר למצוא גם קבוצות תמיכה נפלאות ומרגשות. (בטי)

אין ספק שאינדיבידואליזם ובדידות שזורים יחדיו, אבל יש קפיצה בנתוני האנשים החשים עצמם בודדים בעשור האחרון ושינוי בקבוצות הגיל (פעם בדידות הייתה בעיקר נחלתם של האנשים המבוגרים, היום הגיל הבודד ביותר הוא 30-18 - 60% מהבריטים בגיל זה חשים עצמם בודדים, חווים חווית בדידות). זה מרמז שנכנס כאן עוד גורם משמעותי, שלעניות דעתי, הוא הטכנולוגיה.

חינוך אנתרופוסופי הוא התשובה. יש נקודות חלשות והזויות, אבל עדיף על חינוך ממלכתי של בהמות פסטיגל וסמארטפונים. (מיכל)

מי שמכיר לעומק יודע שיש הבדל לא קטן בין בתי הספר האנתרופוסופיים בארץ, אבל אני מסכים שיש בחינוך זה הרבה יתרונות.

אם גדל פה דור של פסיכופתים - האם יש מחקר שמראה את הגידול בפשיעה? בעבריינות מין? מהו שיעור העבריינות מבין בני הנוער היום לעומת לפני 20 שנה? 100 שנה? 200 שנה? מה המחקר שנעשה? על איזו אוכלוסיה? מהיכן הגיעו בני הנוער שדיברת איתם? האם היית המראיין היחיד? האם נעשתה בדיקה כדי לבדוק שהמראיין או השאלות לא מוטות? כרגע, עושה רושם שהחוקר מדבר מנהמת ליבו ומ"בני נוער שדיברתי איתם". זה לא שונה באופן מהותי מלשמוע דעה של מישהו שמקטר בקופת חולים. (רן בר-זיק)

כדי שחוקר משטרה בישראל יוכל לחקור נוער, הוא צריך לעבור "הסמכת נוער". כבר הרבה שנים אני נמצא בהסמכות הללו, ואת נתוני המשטרה אני מכיר היטב. אם אתה לוקח את כל עבריינות הנוער ב-5 השנים האחרונות אתה מגלה משהו מעניין: המספר הטוטאלי של העבירות יורד. למה? הם פחות נפגשים (אין שכונה). ראיתי פעם סרט של גנגסטרים, אחד אמר לשני: "ג'וליאני לא ניצח את הפשע בניו-יורק: משחקי הוידאו ניצחו את הפשע". אבל אם אתה נכנס לתוך נתוני האלימות ומפלח, אתה מגלה שיש יותר אלימות קשה, ובעבירות מין יש עלייה מסחררת.

שיטת המחקר העיקרית שלי היא תצפיות, ולמעשה אני כמעט לא מקיים ראיונות פורמאליים אלא שיחות "טבעיות" (ככל האפשר) עם הנוער, שאותו אני פוגש במרחבים הפורמאליים כמו בית ספר או תנועת נוער או צבא וכד', ובלא פורמאליים כמו ילדים ששותים אלכוהול בגן הציבורי או בקומת האוכל בקניון. אין לי שאלות מובנות שאני מביא מהבית, זה מה שנקרא ראיונות מתגלגלים.

להבדיל מבני הנוער מלפני 30-20 שנה, הנערים של היום נולדו למציאות משפטית שבה אסור להורה להכות את ילדיו על מנת לחנך. ההורים חסרי אונים והם עושים הכל כדי לרצות את ילדיהם. מטיפים מוסר, מדברים במשך שעה, קונים מתנות ועושים שמיניות באוויר. קהילת האנתרופולוגים חוששת לחקור את השלכות האיסור על ענישה גופנית.

עכשיו אני עונה ממש את דעתי האישית, ללא גיבוי מחקרי כלל: אני לא מאמין שהכאה של ילד היא הדרך לחנך אותו. אני מסכים שיש בעיה בסמכות ההורית והמורית, אבל לא בגלל אלימות ההורה: סמכות, קודם כל, היא כלי ולא מטרה בפני עצמה, ואם אתה רוצה להרוויח את הסמכות תדאג להיות יותר עם הילד שלך, לשים לו גבולות מגיל צעיר ולתת לו את התחושה שבאמת אכפת לך - במעשים, לא בדיבורים. אף מתנה לא תקנה ילד, רק תסמם אותו לרגע ותלמד אותו איך להשיג ממך עוד מתנות. מי ששמע אותי בהרצאות עם נוער יודע שאני מאוד תקיף, מכבד - אבל תקיף, ודורש הרבה. הבקשה שלי כל הזמן לשקט מוחלט והמאבק שלי על כל ילד נותנת לילדים את התחושה (האמיתית) שאכפת לי. אם הורים יקפידו יותר ויתנו יותר שעות של יחס, גם הסמכות של המורים תשתפר, כי בעיני הילד, המורים וההורים הם אותה קבוצה תרבותית.

אתה לא מתייחס לנתיב החברתי המרכזי השולט במעגלים הולכים ומתרחבים - הקפיטליזם. כשכל כך הרבה אינטראקציות חברתיות מושתתות בצורה מובנית על עיקרון הרווח האישי, אל לנו להתפלא שישנה ירידה עקבית באמפתיה לאורך הדורות. אנוכיות ותחרותיות הן חלק מהטבע האנושי, אבל כשהן הופכות לעיקרון החברתי המנחה, הן תופסות חלק הולך וגדל בנפשו של האדם. (מירון)

אני מסכים, מה האלטרנטיבה? סוציאליזם? צריך לשלב. "הדרך השלישית" למי שמכיר.

נשמח לשמוע קצת פרטים על המחקר עצמו, איפה פרסמת וכו'. האמת שהיה מעניין לקבל קצת מספרים מהמחקר.

במחקר שלי אין מספרים, אני יכול לספק מספרים תומכים. מה זה בעצם אנתרופולוג יישומי? זה אחד שמוכשר על-ידי האקדמיה, במקרה שלי - למדתי אנתרופולוגיה בתואר השני, עם מוקד באנתרופולוגיה יישומית, שכלל, מלבד קורסים, גם פרקטיקום (סטאז'). כעת אני עובד ומפרסם עבור לקוחות. בדיוק כמו שעורך דין או מהנדס מוכשר על-ידי האקדמיה, אבל לא עובד ולא מפרסם באקדמיה. יש לי לא מעט פרסומים עבור גופים, בעיקר ציבוריים, שהזמינו מחקרים, חוות דעת וכדומה.   

מה דעתך על מחקריה של חוקרת תרבות האינטרנט דר' דיינה בויד, שמגיעה למסקנות די הפוכות משלך? (חנן כהן)

בויד ואני לא נמצאים באותה דיסציפלינה וגם לא עובדים על אותה אוכלוסיית מחקר. אני חוקר צעירים, נוער וילדים, ואילו היא חוקרת, כפי שכתבת במדויק, "תרבות אינטרנט". המסך, כידוע, מחולק ל-2: למדיום ולמסר. המדיום, לצורך העניין, הוא עצם השהייה של האדם מול המסך, והמסר הוא התוכן. אני לא עוסק יותר מדי בתוכן ומעולם לא העברתי הרצאה על "סכנות האינטרנט". זה לדעתי אחד הכשלים של המבוגרים כולל בויד: הם ניתחו את עולם הילדים כמו מבוגרים שקוראים טקסטים. משרד החינוך מעביר היום כבר מכתה ג' תוכניות על הסכנות שברשת, אל תכתוב את השם שלך בגלוי וכד'. וטוב שכך. אבל אני מסתכל על הצעירים ועל החברה שלהם מחוץ למסך.

מושג מפתח אצל בויד הוא ה"מרחבים הציבוריים". אצלה זה בתוך המחשב. אצלי זה כשאתה יוצא מחוץ לבית שלך. ואם בויד הייתה יוצאת מחוץ לבית שלה, היא הייתה מגלה שהשכונות ננטשו מילדים. כשלימדתי בזמנו סטודנטים אנתרופולוגיה, היינו מלמדים בשיעור הראשון, בהיסטוריה של התחום, מושג שנקרא "אנתרופולוג כורסא": אלו היו אנתרופולוגים שהיו מספרים על השבטים בפפואה בלי לצאת מהבית שלהם בלונדון. מתי המחקרים של בויד ודומיה יהיו תקפים? כאשר הילדים, אולי עוד 20 שנה, לא ייצאו בכלל מהרשת, כשהם יאכלו, ישנו וילכו לבית ספר ויחוו משפחה ואהבה וכד' רק ברשת.

מעבר לכך: בויד לא כל כך סותרת את דבריי. היא בסך הכול ממשיכה קו פוסט מודרני בכלל ואנתרופולוגי בפרט, שאומר שלתרבות יש הגיון פנימי והזר לא יבין אותו. הדוגמה הטובה ביותר היא כמובן אדוארד סעיד, שבמסה מנומקת היטב בשם "אוריינטליזם" סגר את הפקולטות למזרח תיכון למענקי מחקר ל-10 שנים. אם המידע הזה היה קיים, אולי האמריקאים היו עושים היום פחות טעויות במרחב שלנו ומפחיתים סבל מן העולם. ההיגיון הזה הביא אנתרופולוג ישראלי בעבר למסקנה שעלינו להבין כאשר גברים ערבים רוצחים את אחותם למען "כבוד המשפחה".

לא להיבהל - זאת רק דעה, דעה פסימית ולא תחזית. זה רק שלב ביניים למשהו אחר - הומו אוניברסליס. בסוף התהליך יהיה טוב יותר בעולם. (אריאלה)

זה נכון, זו לא תחזית, כי אם המסרים יעברו - אנשים יפעלו. זה שהרבה אנשים שיתפו את הכתבה אלו חדשות מאוד מעודדות. זו בחירה שלנו לשים את הנושא של הדור הצעיר בפרונט ולא לשקוע שוב בחדשות שאף פעם אינן משתנות. והתקווה האמתית שלי בעניין היא שאנשים ישימו את הכתבה ויקראו אותה ביחד עם ילדיהם. שמורים ידברו על זה בחדרי המורים ועם הילדים, שמדריכים בחינוך הלא פורמאלי יעשו זאת וכולם ינסו לחשוב איך אנחנו משנים קצת ומוכיחים לעצמנו שאנחנו אדונים לגורלנו. אני רוצה להזכיר את המשפט המפורסם, שנאמר לדעתי לראשונה לאחר מלחמות נפוליאון ולאחר מכן בכל נקודה של שפל אנושי: "המעשים הרעים בעולם לא מתחוללים בגלל האנשים הרעים. הם מתרחשים בגלל האנשים ההגונים, שלא עושים שום דבר". אין לי ספק שמי שקרא את הכתבה עד תומה הוא אדם הגון. עכשיו רק צריך לעשות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות