מאיה כהן-לוי - "מראות", גלריה גורדון, תל-אביב

בתערוכתה האסתטית והרגישה ממשיכה מאיה כהן-לוי לצרוב דימוי על רשתית העין. הדימוי ואופן הישמרותו בעצבי הראייה מתאחדים לדימוי אחד, ואותו משחזרת כהן-לוי בציוריה במסע חושני ואובססיבי. הפעם כהן-לוי עושה זאת בבשלות של מאסטר, ברכות רבה יותר. הגרידים המוכרים שלה נהפכו לחריכים של ממש בין משיחות הצבע, הממשיכים הלאה אל החלל שמעל, מחוץ לפריים הציור. כהן-לוי עושה זאת הפעם בעושר רב וצבעוני, היונק מהאימפרסיוניזם והפואנטיליזם, שנגעה בהן תנועה עכשווית ומקומית, מעוררת חיים. בתערוכה מוצגות עבודות פנורמיות גדולות ממדים, שיש בחלקן תכנון יתר, והן הולכות לכיוון דקורטיבי וסלוני. הציורים מתפתים לתחכום ולמורכבות, רשמים מעוררי התפעלות שבהם נעוצה הסיבה לאורנמנטליות. יש בתערוכה עבודות קטנות יותר, שחלקן הן מתווה לעבודות הגדולות, אך נותר בהן רעד, המסרב להתקבע עדיין. גם התערוכה הזאת, רבת יופי, היא פן אחד של כהן-לוי, ויש פן אחר שלא הוצא עדיין אל האור: אקספרסיבי, אינטימי ומשוחרר יותר.

הסדרה העיקרית בתערוכה היא "מראות לילה", הנפרשת כשורה של מניפות מרהיבות, רשתות הרוחשות מ"דגה", ובהן מתאחדים מראות של חוץ ופנים. צלליות שחורות צומחות למעלה - של עצים ושיחים שרופים, רוחות רפאים שנותרו ברשתית הזיכרון. לכל בד יש מפתח רגישות ומצב רוח צבעוני משלו. ב"מראות לילה # שש" סבך של צמרות עצים או שיחים נהפכים לתחרה שחורה, ומטר גורמי שמים לבנים סוהרים בתנועה מסביבם. מקרוב נדמים שמי הלילה הרועדים הללו לאגמי חבצלות המים של מונה. דימומים של אדום חם מחלחלים פה ושם להעשיר את מראה הלילה החי. ב"מראות לילה", הענפים נהפכים לשורשי אוויר מהופכים וחשוכים, היונקים מרסיסי האור התכולים-הבהירים. ב"מראות לילה # תשע", הלילה בוער בצהוב ובכתום, וב"מראות לילה # עשר" מהדהדים בשמי הלילה המורכבים מרבדים של תנועות מנוגדות ומשלימות, שמי הכוכבים של ואן גוך מעל לארל הלילית. "מול ההר, מראות לילה" הוא מהציורים הקטנים יותר, חושני ונשי, חותר ומתפרץ.

הסדרה השנייה בתערוכה היא "דימונה, מראות לילה", קו רקיע בין שמים לארץ, שכל אחד מהם נשבר ונסדק בדרכו. כהן-לוי משחירה על קו האופק את צללית הכור הגרעיני בדימונה ב"דימונה # שתיים". היא זעירה ואניגמטית ועם זאת צופנת איום: האם הזוהר האדום הזה הוא שקיעה או קרינה רדיואקטיבית? ב"דימונה # שלוש" נדמית צלליתו של הכור למסגד בעיר אוריינטלית. הכור עצמו נדמה פגיע ועומד בסכנה. הסדרה השלישית בתערוכה היא "צומת עזריאלי, מראות לילה" - אייקון אורבני שהעסיק את כהן-לוי כבר בעבר - אך כאן הוא מתחבר אל האניגמטיות של הכור מדימונה, וקו הרקיע של תל-אביב נהפך לצללית של יופי טעון. כזהו ציור השמן הקטן על נייר, שנרשמו בו לאורך קו החוף המגדלים ובנייני הקריה כמין חורבות מודרניות הרשומות בעיפרון, ומרחב הים הלילי בכתום יוקד - מיניאטורה של יופי שבור. ב"צומת עזריאלי # 1" תל-אביב נדמית לוונציה השרויה בעלטה כפויה.

ליאב מזרחי - "מרה שחורה", אוצרת סאלי הפטל נוה, גלריה קו 16, מרכז קהילתי נווה אליעזר, תל-אביב

אף על פי שלכאורה אין צורך להשוות בין תערוכתה של כהן-לוי לתערוכה של ליאב מזרחי - יש איזו קוצניות ומלאכת מחשבת המחברות בין השניים, וגם נשמה יתרה באמנים ובאנשים הללו. לכל אחת מהעבודות בתערוכתו המיוחדת של מזרחי יש עולם משל עצמה, וביחד נוצרת ביניהן המחשה של "מרה שחורה" (אחד הביטויים היותר מוחשיים בשפה העברית), אוטונומיה הנסגרת בתוך עצמה אך גם נפתחת אל השכונה הדרומית שמסביב. בתערוכותיו הקודמות היתה נגיעה של מלאכת-אומן-צורף; כאן מתרחש שחרור מסוים, והיצירות חופשיות יותר. על ההזמנה לתערוכה מצולם מזרחי כשעיניו מכוסות ברטייה שחורה, בשלל דימויים עשירים ובכחנליים, אך התערוכה עצמה היא משהו אחר לחלוטין.

יש שחרור ב"סליחה שכחתי את עצמי": דיפטיך פנורמי שמזרחי כיסה את כולו בפיח שהתעשן מנר שהחזיק כנגד הנייר, מרחבים של ערסולי הפיח, כענני סופה העוטפים אותך מקרוב. הנוף הפנימי הערפילי מצולק פה ושם, ובקרקעית כתב מזרחי באצבע בפיח "סליחה שכחתי את עצמי". מנגד תלוי על הקיר "וילון": פרוכת שחורה, שקפלי הבד השחור שלה מונחים על נייר זהב. בעור הפרוכת מזרחי שיפד את קוציו לזר קוצים של "מלך היהודים", ובצדו האחר מושחל זר הקוצים בקצה שוט - מעשה מרכבה יפה ונבון, הבולל את הדתות השמיות בפטיש הפרטי של מזרחי. החודים מופיעים גם ב"מערה" - ציור חזק, גרפי ופואטי - נטיפים וזקיפים של חושך ואור. בחביון המערה מחוויר פלג מים זך, כמושא של תשוקה. החודים מזדקרים גם בשולחן בית הספר, עם כיסא בית הספר השחוק, מערת נטיפים בלבו של מתנ"ס קהילתי, שעשן הנרות משתקף בו כבחיזיון יום הדין.

בעבודה אחרת, "שוטה הכפר" כורע בקדמת נוף כפרי, חושף את עכוזו ועושה את צרכיו בצורת שוקולד שווייצרי - תבליט של מגזרת נייר ורישום, שחלק מהפרטים בו הם נגטיבים מחשיכים - מסע למקום וזמן השונים מאוד מההווה בשכונת אליעזר. משהו גרמאני יש גם ב"קדוש מעונה" על מצע שחור, שמזרחי גרע ממנו באקספרסיביות בעזרת סרגל ומנקי אוזניים עד שהתקבל דימוי חיתוך עץ גרפי, כמין הר סיני בעת מתן תורה. מקבץ של תשע "מודעות חתולים שאבדו" מציג אירוניה וחמלה ("איפה בוריס?"; "קרולינה שלנו הלכה לאיבוד!"). מרתק לראות מה עשו הזמן וכוחות הטבע לגרפיקה הביתית ולטקסטורה של המודעות עצמן.