רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מעשה ההתאבדות מבשיל בדממת הלב, כמו יצירה גדולה

ספר הפולחן של המשורר האנגלי אל אלוורז, שהסעיר את דמיוננו בשנות השבעים כשתיאר את ההתאבדות כהגשמה קיצונית ומוחלטת של חירות, רואה עתה אור בעברית

תגובות

האל הפראי: עיון בהתאבדות, מאת אל אלוורז, תירגם מאנגלית יפתח הלרמן-כרמל, ערכה וכתבה אפילוג חיה שטיינפלד, סוף דבר מאת ישראל אור-בך, הוצאת כרמל, 2012, 350 עמודים

כשקראתי את "האל הפראי" מאת המשורר האנגלי אל אלוורז בפעם הראשונה, עם הופעתו באנגליה ב-1972, עשה עלי הספר רושם עז. "האל הפראי" ראה אור תשע שנים אחרי מותה של המשוררת סילביה פלאת ב-1963, השנה שבה הוכו תלמידים ומורים בחוגים השונים לפילוסופיה בישראל בתדהמה בעקבות התאבדותה של ההוגה הנערצה פפיטה האזרחי.

התאבדותה של פלאת היתה חידה רבת עוצמה, כדרך כל התאבדות. קראנו בהתפעלות את שיריה והרומאן שלה "פעמון הזכוכית" רדף את חלומותינו. על כן כשהופיע באנגליה "האל הפראי", שהפרק הפותח שלו מספר את סיפורה מזווית אישית של היכרות קרובה, הוא נעשה ספר פולחן, שתיעל, לפחות בחיי, את הדיכאון והאובדנות אל הספרים שנסבו עליהם, ודומה שסייעו בהתמתנות של כוח הרסני רב-עוצמה שארב בנפש.

שהרי ישנו רק העולם כמות שהוא, ואין ביכולתנו לשנותו. על כן קשה כל כך לוותר על חלומות השקר, שבהם הכל אפשרי. והסתירה בין החלומות הללו שבהם לכל יש פתרון, לבין המציאות שבה מעט מאוד אפשרי, יוצרת מצב שבו מובלת הנפש אל האפס, אלא אם כן היא לומדת לוותר. לכן אצל מי שנכשלים במימוש החירות המוחלטת שבוויתור מרצון על חייהם, נהפכת האמנות לדת, כי רק לה יש הכוח לבטל את האפס, שאליו עשויה נפשם להיות מובלת באין חלום.

ספרו של אלוורז הוא ספר חשוב וחכם, המתאר את תולדות ההתייחסות אל מה שנחשב עד לא מזמן בחוק כפשע, ובודק את הקשרים בין ההתאבדות, האמנות והספרות. המסגרת לעיון בהתאבדות היא שני סיפורים אישיים. הסיפור הפותח מגולל את פגישתו של אלוורז עם סילביה פלאת והסיפור הסוגר מגולל את ניסיון ההתאבדות של אלוורז: "לאחר כל אלה עלי להודות שאני מתאבד כושל. זהו וידוי עגום, מאחר שנראה שאין לך דבר קל מאשר לשים קץ לחייך. סנקה, הסמכות העליונה בנושא זה, מציין בבוז שדלתות היציאה מצויות בכל מקום: כל מצוק וכל נהר, כל ענף של כל עץ, כל עורק בגופך יעשה אותך לבן חורין" (עמ' 273).

בפרק המרתק שבו דן אלוורז בקשרים בין האמנות, הספרות, וההתאבדות, הוא מראה שמתאבדים רבים בקרב האמנים והמשוררים סבלו מאובדן בילדותם או בנעוריהם, ובסיפורו האישי הוא מדגיש את העובדה שהוריו התאבדו. "כאשר הייתי ילד תחבו שני הורי, ולא בלב שלם, את ראשיהם לתוך תנור גז" (עמ' 273).

אלבר קאמי, ששאלת ההתאבדות היא בעיניו שאלת-יסוד של הפילוסופיה, היה גם הוא יתום מאב, ואולי הגה בדומיית הלב בהתאבדות, אחרת איך ידע ש"מעשה כזה מבשיל בדממת הלב, כמו יצירה גדולה"? החיים אינם משהו שהאדם בוחר בו. הם ניתנים לו מכוח תשוקתם, בחירתם או שרירות לבם של מולידיו. הם כפויים עליו. אבל זה כוחם - כוח הטבע הקדמוני, או הכוח האלוהי - המציג את החיים כצו שאין להפר אותו. ועל כך מעיר קאמי: "בדבקותו של האדם בחייו יש משהו החזק מכל מצוקותיו של העולם". ובשל הסמכות העליונה - חוק הטבע או החוק האלוהי - נהפכו החיים לערך מקודש ללא עוררין.

הסמכות העליונה, שהאינטרס האנוכי שלה הוא המשך הקיום, מצביעה על ההתאבדות כעל עבירה על החוק וכפשע הראוי לעונש. היא גם העניקה לאדם את צינור האוויר - התקווה - שדרכו יחמוק מן המוות.

יש משהו גרוטסקי בפרק שבו מתאר אלוורז את העונשים שהושתו על מתאבדים שהצליחו ושלא הצליחו. כזוהי, למשל, עדות משנת 1601: "המתאבד נגרר על ידי סוס למקום הענישה והבושה, ושם נתלה על עץ". מעמדו של מתאבד היה כשל הגרוע בפושעים (עמ 61), ובכל רחבי אירופה נהגו לבזות את המתאבדים. היחס אל המתאבדים מנכיח בעוצמה את העובדה שהאדם אינו שייך לעצמו, ואין לו זכות על חייו. הוא שייך למדינה, למלך, לאדונו או לחברה, ורק לאלה יש הזכות להחליט על מותו בדרך שיבחרו בה: שריפה, תלייה, גיליוטינה או מלחמה.

אדם שהתאבד לא נקבר כדרך בני האדם, גופתו הושחתה והוא נקבר על אם הדרך. לפעמים נתלתה גופתו בכיכר העיר למען יראו וייראו. כך גם עשו לאנשים שהתאבדותם לא צלחה. מעובדות אלה אני מסיקה שההתאבדות היא מעשה שיש בו הגשמה קיצונית ומוחלטת של חירות, של קריאת תיגר על כל סמכות.

אגב קריאת הספר שאלתי את עצמי על עמדת היהדות בסוגיית ההתאבדות. כמובן, את המתאבד קוברים מאחורי הגדר, כלומר: מרחיקים אותו מן העדה. אבל יש בהיסטוריה שלנו הרבה מתאבדים, למן מגיני יודפת ומצדה המהוללים, ועד למתאבדים בקרב יהודי אשכנז בזמן מסעי הצלב. במקרה הזה, שבו המתאבדים גם המיתו את בני משפחתם כדי להימנע משמד, אני רואה חיזוק למסקנתי על ההתאבדות כמימוש האולטימטיבי של החירות. כי כך מימשו מתאבדי אשכנז את האפשרות שלהם לבחור בסמכות המקובלת עליהם לא מתוך כפייה אלא מתוך בחירה חופשית.

מחשבות אלה העלו בזיכרוני את דמותו הטרגית של המלך שאול, אולי המתאבד המוכר הראשון בתולדותינו. המקרא מתאר מקרה קלאסי של איש הלוקה בדיכאון, שדיכאונו נובע, כעולה מן המסופר, מאימוץ של עצמי כוזב. מלכתחילה, אין שאול רוצה להיות מלך. ברור לו שהתפקיד אינו הולם אותו. סמכות-על כופה עליו תפקיד זה באופן שרירותי. אבל בעקבות משיחתו למלך הוא נהפך לאדם אחר, המפתח עצמי כוזב. עצמי כוזב זה בא לידי ביטוי חזק כשהוא מתכחש לקול הפנימי של חמלתו, נענה לסמכות-העל ומסכים לרצח העמלקי.

החיים בעצמי כוזב, שהתנתק מן האמיתי, דרך פעולות שהעצמי האותנטי לא היה מבצע לעולם, מדרדרים את שאול לדיכאון קשה. רק המוסיקה מצליחה לפעמים לגרש מתוכו את הרוח הרעה. אבל בסופו של דבר הוא הולך לבעלת האוב, כלומר: עובר על החוק שהוא עצמו חוקק מכוח סמכות-העל, ובכך מנכס מחדש את חירותו להישמע לקול הפנימי, ולחזור אל העצמי האותנטי. אחרי הביקור אצל בעלת האוב הוא יוצא לקרב ונופל על חרבו.

המשורר האירי הגדול, ויליאם באטלר ייטס, מספר אלוורז, כתב, אחרי שצפה ב-1896 במחזה "המלך אובו" מאת אלפרד ז'ארי: "מה עוד נשאר אחרי סטפן מלרמה, אחרי פול ורלן, אחרי השירים שלי, אחרי כל צבעינו ומקצבינו העצבניים... מה עוד נותר בגדר האפשר? אחרינו האל הפראי". אלוורז טוען, כי במובן מסוים סגדה כל אמנות המאה העשרים לאל זה, הפראי והגשמי, שכמו שאר האלים ניזון מקורבנות שותתי דם.

הוא קושר את אמנות המאה העשרים למלחמות המאה העשרים - אלימה יותר, קיצונית יותר והרסנית יותר אל עצמה, תוך שימוש בטכניקות ובתיאוריות שהן שיא התחכום. כדוגמה הוא מביא את תנועת "דאדא", שהחלה בהתאבדות והסתיימה בהתאבדות. האל הפראי של המאה ה-20 הוא זה שמופיע במלחמות שלה, והייתי מוסיפה גם בהשמדות העם שהתרחשו בה ובפורענויות אחרות שנגרמו על ידי בני אדם. אל אכזר זה מוליד את תחושת האבסורד, שהוא הכוח המניע את האקספרימנטליזם חסר הלאות של האמנות והספרות במאה העשרים.

בסוף ספרו כותב אלוורז את המשפטים שבשבילי הם החשובים ביותר בכל מה שנאמר בספר מרתק זה, שתרגומו משובח, כמו גם עריכתו והתוספות שלו (האפילוג של חיה שטיינפלד וסוף הדבר של ישראל אור-בך): "ואשר להתאבדות: הסוציולוגים והפסיכולוגים, המדברים עליה כעל מחלה מתמיהים אותי כיום כפי שמדהימים אותי הקתולים והמוסלמים, המגדירים אותה כחטא הנורא מכל, שדינו מוות. לי נראה המעשה כמשהו הנמצא מעבר לטיפול-מונע חברתי או נפשי כשם שהוא מעבר למוסריות - תגובה מחרידה, אך טבעית לחלוטין, לכל סוגי הכורח המלחיצים, המגבילים, הבלתי טבעיים שאנו יוצרים לעצמנו" (עמ' 287).



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות