שלוש לפנות בוקר, הוא חיכה לספגטי, בהה בקיר הלבנים. הוא חשב על החברה שלו. החברה שלו היתה רחוקה ממנו, במיטה שלה, ישנה. אולי מישהו ישן לידה. למען האמת היא כבר לא היתה החברה שלו.

חמישה צעירים נכנסו למסעדה. שלושה בנים ושתי בנות. הבנות על עקבים, הבנים בחולצות מכופתרות. הם נראו ילדים טובים. הם דיברו בשקט, לא קיללו, לא שתו אלכוהול. הם הזמינו ספגטי ובירה שחורה.

אלי נמנע מלהביט בהם, אבל הוא רצה להסתכל על הבנות. מבט ארוך, בוחן, מתענג. הפתיע אותו שהבנות נראו קטנות כל כך. לא מזמן נראו לו ילדות בנות עשרים דודות מבוגרות, אחר כך נראו נשים בוגרות ובלתי מושגות, אחר כך נשים שמתאמצים אבל משיגים אם יודעים איך, ועכשיו הן נראו לו קטנות. רזות, נמוכות ממנו, כאילו רק עכשיו סיימו תיכון. הן באמת סיימו תיכון לא מזמן. אלי הרגיש איך הזמן נהפך לרוח ושורק באוזניו.

הבנים דיברו. אחד מהם היה קונדיטור בצבא. הוא הסביר על בורקסים, פוקצ'ות וסמבוסקים. הם חזרו ממועדון, ואחת הבנות, אלי קלט את שמהּ – שרית, שאלה אם שמעו אותה שרה. היא התחילה לשיר. החברים שלה המשיכו לדבר ביניהם, ללגום מאלט. להגיד משפטים חמים ומוכרים שהרגיעו אותם. "בטטה בספגטי זה סוף הדרך". "הבירה קצת חמה אבל עדיין טובה". "אני צריך לקום בשש".

הם גמרו לאכול ויצאו. אלי לעס לאט את הספגטי שלו. פתאום שרית חזרה. היא שכחה משהו על השולחן. היא הזיזה את המגשים ואת הצלחות, ואת המלחייה ואת המפיות. אלי סידר את החולצה ובלי לקום החליק על הספה הארוכה אל שרית.

"שמעתי אותך שרה".

היא זרקה בו מבט והמשיכה לחפש.

"אני חושב שאת שרה מאוד יפה!"

"תודה".

"אני מבין בזה. שמעתי הרבה אנשים שרים. מה את מחפשת?"

"שכחתי פה כרטיס".

"איך הוא נראה?"

"כחול, מרובע", היא ענתה בחוסר חשק, ואלי הרגיש שהוא מפריע לה.

"כרטיס אשראי?"

"לא! אני בחיים לא מאבדת כרטיס אשראי". היא נשמעה מופתעת מהשאלה, ואלי הרגיש שיעברו חיים שלמים עד שיכיר אותה באמת.

"אני אעזור לך לחפש".

"הכרטיס לא כזה חשוב. פשוט לא נעים לאבד".

"את אומרת כחול ומרובע?"

"יכול להיות שהשארתי אותו בבית".

"אני מפיק, תקליטים. את שרה נהדר, יש לך כשרון, חבל על הזמן. אני חושב שאת יכולה להיות גדולה, ממש גדולה!"

היא לא ענתה. המשיכה לחפש, לחטט על השולחן בידיה, הקצב היה אטי יותר. היא הביטה באלי. היו לה עיניים חומות גדולות, שיער שחור ארוך וחלק, אף קטן.

"תגידי לחברים שלך שאת מתעכבת".

"עכשיו שלוש וחצי..."

"אנחנו נלך לבית שלי ונסגור חוזה".

"אני צריכה לקום מוקדם לצבא".

"ממתי זמרים כוכבים עושים צבא?"

"הזמנו מונית".

אלי שלף את הארנק, מתוך הארנק שלף שטר של מאה. "תביאי לחברים שלך שיסעו במונית בלעדייך".

"אני לא מכירה אותך".

החברים שלה הסתכלו עליה מבחוץ דרך החלון. אלי ניסה לדחוף לה שטר ליד. זה לא נראה טוב. אלי היה נלהב, אדום.

"אני מפיק מוסיקלי, אני מגלה כשרונות".

"את מי גילית?"

"את מי גיליתי? אבות ישורון, שמעת עליו?"

"לא".

"גיליתי אותו. רחל חלפי, מכירה?"

"חלפי נשמע מוכר".

"גיליתי גם אותה. מירון איזקסון".

"מכירה", היא הנהנה וחייכה כמו מעריצה ותיקה. אלי היה מופתע. הוא לא הבין אם היא משקרת כדי להרשים אותו, או שהיא הבינה שהוא משקר לה ומשחקת אתו.

"עכשיו אני לא יכולה, אבל מחר אני מבטיחה להתקשר. אפשר בבקשה את כרטיס הביקור שלך?"

"כרטיס?"

"כרטיס ביקור עם השם שלך והטלפון".

"בטח!" אלי החל לגעת בעצמו, ממשש את כיסיו. "כרטיס ביקור, בוודאי. יכול להיות ששכחתי אותו?"

אחד הבנים צעד אל תוך המסעדה. אלי הבין שאבוד לו.

"אני מצטער", אלי אמר. "לא ציפיתי לפגוש כשרון כמוך במקום כזה, אז לא לקחתי כרטיס ביקור".

"לא נורא," אמרה שרית. "אם אתה פה בשבוע הבא אולי ניפגש. אנחנו יוצאים גם בשבוע הבא".

הבחור נכנס ועצר מולם. "מה קורה שרית? "

"אני מדברת פה עם מפיק".

הבחור נעץ מבט באלי. אלי חייך.

"הוא חושב שאני שרה יפה".

"היא שרה יפה", אלי הוסיף בהיסוס.

"הוא גילה המון זמרים גדולים. הוא רוצה להקליט לי דיסק".

"את מי הוא גילה?" הבחור נעץ את מבטו באלי עמוק יותר.

אלי דיבר בשקט: "אבות ישורון, רחל חלפי, מירון איזקסון. מכיר?"

שרית משכה את הבחור החוצה, "גם ההוא מהמועדון שמע אותי שרה".

אלי העדיף לא לצפות בהם יוצאים. הוא חזר לספגטי, ולקיר הלבנים, ולחברה שלו שבעצם כבר לא היתה החברה שלו.