פרשת "בשלח"

בספר דברים, רגע לפני כניסתם של בני ישראל לארץ, קורא הקב"ה לבני ישראל לבחון את ההיסטוריה הידועה להם ולמצוא בה רגע שאין דומה לו בתולדות האנושות. "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמהו... הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסת באתת ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדלים, ככל אשר עשה לכם ה' אלהיכם במצרים לעיניך" (דברים ד, לב-לד).

את הביטוי "לקחת לו גוי מקרב גוי" מפתחים חז"ל לכדי דימוי משוכלל: "שאין תלמוד לומר ‘גוי מקרב גוי' אלא כאדם שהוא שומט את העובר ממעי הפרה" (מכילתא דר' ישמעאל, מסכתא דויהי, פ"ו). חז"ל קוראים את המלה "מקרב" שבביטוי "גוי מקרב גוי" כ"קרביים", ובדרשתם נהפכת הלקיחה לפעולה של לידה, או מוטב - הולדה. הגוי נולד מתוך הגוי כפי שהעגל נולד מן הפרה, והקב"ה הוא המיילד השולח את ידו אל מעי הפרה ומפלס את הדרך לרך הנולד.

דימוי משוכלל זה מציע קריאה חדשה של סיפור מצרים. לא מדובר בעם היורד לגלות ויוצא ממנה, ואף לא בכוכבים המוצאים לפי מספר ושם אל שמי הלילה של מצרים, כפי שדרש רש"י אודות הפסוק הראשון של ספר שמות (ר' "פרשת השבוע", 13.1.2012). ירידתו של יעקב למצרים, "בניו ובני בניו אתו בנותיו ובנות בניו וכל זרעו הביא אתו מצרימה" (בראשית מו, ז), מסמנת את זריעת הזרע. העם נהרה במצרים במשך שנות השיעבוד, עד שהקב"ה מיילד אותו החוצה. הלידה ארוכה, האם מתנגדת אליה והקב"ה צריך לעבוד קשה כדי לילד את ישראל.

הפסוק בספר דברים מתאר את תוצאת התהליך כאירוע חד פעמי המלווה "במסת באתת ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדלים". בקיעת ים סוף יוצרת את תעלת הלידה שדרכה עובר היילוד. קול בכיו, הקול הראשון שנשמע כאשר הוא מגיח ממעי אמו, מתומלל לשירה האדירה ששר משה על גדתו השנייה של ים סוף.

לתיאור זה של יציאת מצרים יש השלכות גם לגבי המשך מסעם של בני ישראל במדבר. הקב"ה בא "לקחת לו גוי מקרב גוי", להוציא עם מתוך עם. יציאת מצרים מתוארת לא כחילוץ של הבר מתוך המוץ או של דבר מתוך היפוכו, אלא כחילוץ של דבר מתוך הזהה לו. ה"גוי" מחולץ מתוך ה"גוי". היילוד דומה לאמו מולידתו, וגם כאשר ניתק חבל הטבור הקשר ביניהם נמשך. אין הכוונה לאיזה "ערב רב" שהצטרף לעם ישראל ועלה עמו ממצרים, אלא למטען גנטי ורגשי של ממש. לקוד הגנטי המצרי הטמון בתוך ישראל.

גם כאשר עוזבים בני ישראל את מצרים, מצרים איננה עוזבת אותם. לאורך כל נדודיהם במדבר נשארת מצרים דמות רקע אימהית, שאליה הם מבקשים להימלט מתלאות הדרך. "עגלה יפה-פיה מצרים" (ירמיהו מו, כ), שבה נזכרים בני ישראל ברגעי המשבר שבמסעם, "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" (במדבר יא, ה). וכמה פרקים מאוחר יותר, "ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד, ד). גם בהמשך ספר שמות, כאשר מתייאשים בני ישראל ממשה ומבקשים להם אלוהים אחרים, יוצר להם אהרן "עגל מסכה" והם אומרים "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות לב, ד) - מעשה שאולי הוא הרקע ליצירת דרשת המכילתא. איום החזרה למצרים עתיד לרחף מעל בני ישראל לעולם, אפילו כאשר יהיה עליהם מלך בארצם, "רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה" (דברים יז, טז).

לפי דרשה זו אפשר לספר את סיפור נדודיהם של בני ישראל במדבר ממצרים לארץ-ישראל כסיפור חיים שלם, מלידה עד חתונה. עד אשר "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד). הקשר לאשה והקשר אל האדמה מצוינים שניהם באמצעות הפועל ד.ב.ק: "כי איש בנחלת מטה אבתיו ידבקו" (במדבר לו, ז). ההידבקות באדמה תשלים את ההינתקות מן האם.