בלוגים

יעלה על הדעת / הבלוג של ברי כנורי

"טוני ארדמן": מסע אל תוך הנפש הגרמנית

"טוני ארדמן" הוא לא קומדיה רגילה. אבל בדומה לסרטים גרמניים רבים מתוארים בו קשרים קשים ומנוכרים בין בני משפחה וחברים, גם בו יש תיאור של יחסי אדון-עבד המתקיימים בין גרמניה לחברות אחרות וגם בו הדבר מיוצג על ידי ארוטיקה בוטה

31תגובות

לכאורה היו ל"טוני ארדמן" יש את כל הסיבות הטובות להיכשל. "טוני ארדמן" הוא סרט ארוך מאד המתמקד בשתי דמויות עיקריות – אב ובת. סיפור העלילה הינו נדוש למדי על פניו ועוסק בניסיונותיו של אב קשיש ובוהמיין ליצור התקרבות מחודשת אל בתו, אשת עסקים מצליחה, המרוחקת ממנו נפשית ופיזית. לא משהו שלא ראינו על הבד פעמים רבות. מבחינת דרכי המבע הקולנועיות אין בסרט שום חידוש מרהיב, לעומת, נניח, "לה לה לנד" שמייצר כאלה כמעט בכל סצינה. למרות זאת הסרט, אם מצליחים לזרום איתו, משאיר את הצופה ממוסמר לכיסא במהלך הצפייה ומתקשה לקום בסופה.

איך זה קורה? ובכן, סוד הקסם של הסרט הזה הוא בגרמניות שבו. הסרטים הגרמניים ניחנים בכנות מצמררת, מתוארים בהם קשרים קשים, מנוכרים ולעיתים אפילו אכזריים בין בני המשפחה וחברים. הם לעתים קרובות יצריים מאד והארוטיקה שלהם בוטה. גם הביקורת כלפי החברה שלהם נוקבת ועוסקת רבות בנצלנות ובאדנותיות המאפיינת אותם ביחסם לעמים אחרים. כך היה בימי הקולנוע הגרמני ה"חדש" (פאסבינדר, ונדרס, הרצוג, פון טרוטה ואחרים)  וכך היה הדבר גם בסרטים המטפטפים לעולם מגרמניה מאז ועד עתה.

 אינס ועובד זוטר בחברה
אא
להמשך הפוסט

היעלמות שקיות הניילון - האם אפשר למחזר את הנס?

מהו סוד ההצלחה הפנומנלית של גמילת הציבור משימוש בשקיות ניילון? ואולי ניתן ליישם אותה גם בתחומים כמו תרומת איברים, תחבורה ציבורית והצפיפות בבתי החולים

17תגובות

בבת אחת, ככה פתאום, נראה שהסתיימה לה צרה גדולה. הצריכה המטורפת של שקיות הניילון לאריזת מוצרים ברשתות הגדולות שנמשכה עשרות שנים פסקה באחת. בגלל עלות פצפונת של עשר אגורות לשקית פחת כנראה באופן משמעותי  השימוש באחד הגורמים המזהמים ביותר של עולמנו. דבר שחשבנו תמיד ש"אין לו פתרון" שבעצם צריך להשלים אתו כי "ככה זה וזהו זה" התפוגג כבועת סבון. כולם, כידוע, אולי פרט לכמה יצרני שקיות, הרוויחו. אין מפסידים, אין תלונות, אין טרוניות. ההסתגלות אמנם יצרה קצת "בלבול מוח" אבל מהר מאד זה עבר ובכל שכבות ומגזרי האוכלוסייה החלו לשתף פעולה תוך הבנה שקטה ומשמחת כי במחיר הפעוט הזה הם עוזרים ושותפים בהצלת כדור הארץ.

ואז, מנקרת לה אי שם בתחתית המוח השאלה: איך, לעזאזל, לא חשבו על זה קודם? כמה חבל על כל מצבורי הניילון העצומים שכבר שוכבים להם בתחתיות האוקיאנוסים והורסים שם את עולם הצומח והחי  ואשר ישכבו שם עוד מאות שנים יפלטו רעלים ויזהמו את הסביבה.

שקיות ניילון
להמשך הפוסט

דמוקרטיית ה"חתול בשק" והתקשורת

האם למדנו משהו חדש מסיקור התקשורת את הפגישה בבית הלבן בין נתניהו לטראמפ? איך ייתכן שדווקא בעת בחירת אדם שינהל את חיי כולנו אנחנו מסכימים למשחק רולטה אמנם מושך אך חסר כל היגיון? התשובה לשאלה הראשונה היא לא כלום והתשובה לשאלה השנייה מטרידה עוד יותר

2תגובות

שינויי מזג האוויר הביאו אותי לחשוב שתי מחשבות סגריריות במיוחד: הראשונה עוסקת ביומרה של התקשורת לפרש באופן אינטליגנטי ורציני את ההתנהלות הפוליטית הצפויה של מדינאים על סמך נאומים, טקסים ו"מסיבות עיתונאים" ביחס ליכולת האמתית שלהם לעשות זאת.

בשבוע שעבר, למשל, נפגשו כידוע בבית הלבן שני ראשי מדינות  – ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו ונשיא ארצות הברית דונאלד טראמפ. הפרשנים ניסו, כדרכם, לנחש ולהמר מה נאמר בשיחה שהתקיימה ב"ארבע עיניים" בין כתליו של "החדר הסגלגל" וזאת למרות שלא היה להם מושג ולו הקלוש ביותר מה באמת התרחש שם.

הנשיא טראמפ עם ראש הממשלה נתניהו ורעייתו שרה, שלשום במסיבת העיתונאים בבית הלבן
CARLOS BARRIA/רויטרס
להמשך הפוסט

מי אשם בגסיסת הדמוקרטיה? הפוסטמודרניזם

הוגי ומפיצי תיאוריית הפוסט מודרניזם התכוונו לטוב, אך בפועל יש להם תרומה חשובה בהגברת האנדרלמוסיה והחתירה תחת יסודות הדמוקרטיה המתרחשת לנגד עינינו כיום. ולא רק להם, אלא גם כלב השמירה של הדמוקרטיה, התקשורת וגם הציבור עצמו

20תגובות

בגן החיות בטבליסי שבגרוזיה  ברחו מהכלובים שבגן החיות המקומי, כתוצאה משיטפונות, חיות טורפות; והחלו לפסוע מעדנות ברחובות של העיר הגשומה והקרה. נראה שזה מה שקורה עכשיו לשיטת המשטר הדמוקרטי ברחבי העולם כולו – "חיות הפרא" שישבו בכלובי ההיגיון הבריא יצאו לחופשי ומרסקות את יסודות הדמוקרטיה.

מי השומרים שפתחו את הכלובים וגרמו לכאוס בו חוזות עכשיו עינינו?

בובה של טראמפ בפסטיבל בפסטיבל בצרפת
Henri Grivot/אי־פי
להמשך הפוסט

מועדון הלבבות הבודדים של "אורי ואלה" – קודר, אנין ומתריס

איך הצליחו שלושה יוצרים צעירים להפוך סדרי עולם ולהציג בפנינו את אחת הסדרות הדרמטיות הנועזות ויוצאות הדופן ביותר שנעשו כאן? זו היא סדרה בה לא תראו אף אחד חוזר ממילואים או מתפלל, אבל תקבלו הצגה מורכבת ויפה של שתי דמויות נוגעות ללב

5תגובות

בטלוויזיה שלנו למדו כבר לעשות סדרות מתח משובחות ומותחות. הקולנוע שלנו, זה כבר ידוע, הפך לאחד המעולים בעולם. מידי שבוע עולות על המסך יצירות שאחת יותר טובה מקודמתה.

רק תחום אחד נותר גלמוד מתחת לרדר, והוא תחום סדרות הדרמה הטלוויזיוניות. בתחום הזה כבר שנים רבות – בניגוד מוחלט למה שמתרחש בעולם הגדול ובמיוחד בארצות הברית – יש ישימון, צייה ויזואלית. לתוך הריק הכמעט מוחלט הזה חדרה לפתע, בצנעה, סדרה המייצרת מה שלא יוצר כבר יותר מדי זמן על המסך – תוכן דרמטי נועז, אנין, חריג ומשובח הנשען ומחוזק בעבודה חזותית מרשימה ויוצאת דופן אף היא.

פבלו רוזנברג משמאל ודינה סנדרסון בסצינה מ'אורי ואלה'
להמשך הפוסט

מרד המריונטות: לציבור נמאס מפרשת נתניהו מוזס

נראה שהציבור מאס בעיסוק האין סופי בפרשה. האם זה בגלל תחושת הקבס? בוודאי. אולם נראה שיש לכך עוד סיבה לא פחות חשובה - הציבור יודע שהוא איננו אוסף מריונטות שניתן להניעם על פי רצון הבמאים

7תגובות

זה התחיל בשמפניה ורודה וסיגרים קובניים משובחים. ממש לה דולצ'ה ויטה בגרסה ישראלית.  אולם, במהלך אותם ימים מרגשים נאמר לנו כי סיפור חיי תענוגות זה הוא ממש לא "העניין האמתי" זה רק הקדימון – בפרומו שסופק אז אמרו כי או-טו-טו נחשף לסיפור שכדאי להסתתר לכשנשמע אותו "מתחת למשקוף"  שכן אמות הסיפים יירעדו.

ובאמת בעקבות זאת היגיע סיפור שכאילו נלקח מאזהרותיהם של כל המרצים לתקשורת לדורותיהם על הנזק שבקשר שבין תקשורת, הון ושלטון – פגישות בין איל עסקים ומו"ל של עיתון לבין ראש הממשלה. לכאורה, באמת, הדובדבן שבקצפת הסיפורים שקבלנו לאחרונה. אולם דווקא כאן, אופס תקלה, הציבור הפסיק לגלות עניין ומאס, במידה רבה, בכל התהליך. אין ספק שהוא מכיר בחשיבות העניין ומעוניין במיצוי החקירה אבל זה כבר לא ממש מעניין אותו. זה מעניין בעיקר את העיתונאים – עניין ברור מאליו שכן זה עוסק בהם עצמם – וזה מעניין את הפוליטיקאים שבוחנים את מצבם במציאות הפוליטית הנזילה ומתכוננים לבאות. אך את הציבור פרט לשוחרי ומכורי אקטואליה וסיפורי מזימות, זה מעניין במידה פחותה.

נתניהו אחרי מסיבת עיתונאים
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

כשהאופוזיציה מחמיצה מול שער ריק

מה גורם למצב האבסורדי הזה שהאופוזיציה - שלנוכח מצבה העכשווי של הקואליציה הבסתה הייתה אמורה ליפול בחיקה כפרי בשל - מדשדשת במי אפסים ונראית כה רחוקה ממימוש מטרתה?

4תגובות

דמיינו לכם לרגע שאתם נמצאים במשחק כדורגל. קבוצתכם משחקת מול היריבה המיתולוגית אשר במשך שנים ארוכות הביסה ללא תנאי את הקבוצה שלכם. עתה, סוף סוף, היגיע הרגע – השוער של הקבוצה השנייה, שהוא גם הקפטן שלה, אמנם ממשיך לעמוד בשער אך עמידתו איננה נראית איתנה כפי שהייתה עד עתה ומה שחשוב יותר הוא שכל ההגנה שלו פשוט ברחה מהמגרש. פרט לכמה שחקנים זוטרים הוא פשוט לבד שם. במקרה כזה הייתם מצפים שהחלוצים של קבוצת האופוזיציה מוכת ההפסדים תעוט על השלל ותסתער בכל הכוח לעבר השער ותבקיע במהירות שער ניצחון. במקום זאת הקבוצה שלכם "מדרדלת" ובקושי בועטת לשער. כאשר היא כבר בועטת אלה בעיטות כל כך חלושות ומביכות שבא לבכות. מה אם כך גורם למצב האבסורדי הזה שקבוצה שהניצחון היה אמור ליפול בחיקה כפרי רוטט מבשלות מדשדשת במי אפסיים ונראית כה רחוקה ממימוש מטרתה?

ברור שבראש ובראשונה הקבוצה צריכה קפטן כריזמטי שיוביל את הקבוצה וייסחף אותה לניצחון. אין אחד כזה. במקום זאת יש לה שני קפטנים חיוורים ובלתי מתאימים, קפטן לפיד וקפטן הרצוג, המתנכרים אחד לשני ואינם משתפים פעולה זה עם זה.

יאיר לפיד
דודו בכר
להמשך הפוסט

תנו כבוד לסטנד-אפ הישראלי

במשך שנים רבות מתרוצץ באורוות התרבות הישראלית סוס שחור שאיננו מקבל את הכבוד הראוי לו והוא הסטנד-אפ הישראלי. הגיע הזמן להכיר באמנות המקורית ולעתים גם ישראלית כל כך

12תגובות

בארצות הברית זלזלו במערבונים עד שהגיעו הצרפתים וספרו להם שבחצר האחורית של האולפנים שלהם צומחת אמנות גדולה. גם בישראל, כשמדובר באמנות אנחנו לא תמיד מהמרים על הסוסים הנכונים. נכון, יש לנו כיום באורוות התרבות הישראלית הרבה סוסים מוצלחים. אולם במשך שנים רבות מתרוצץ שם גם סוס שחור שאיננו מקבל את הכבוד הראוי לו והוא הסטנד-אפ הישראלי. נכון, מדובר בסוס פראי, לא מבוית, לעתים נושך, מתנהג בגסות לא ראויה, הצהלות שלו לא תמיד נעימות לאוזן ונעירותיו עשויות להחריד משנתם אזרחים שלווים. לפעמים הוא טועה בדרך וודאי לא נוהג בכבוד בסוסים הלבנים המכובדים הדרים עמו באורווה. אך כשהוא עולה על המסלול ופותח בדהרה מקסימה יריביו המשתאים נותרים פעורי פה, נושמים אבק.

על אף שרבים רואים במופעי הסטנד-אפ בידור זול וגס, וולגרי ומחוספס הגיע הזמן להודות כי אלה שעומדים לבדם חשופים עם מיקרופון מול קהל הם אמנים אמיצים במיוחד שלא זוכים להכרה הראויה להם ככאלו.

עדי אשכנזי
מוטי קמחי
להמשך הפוסט

הזמרות הישראליות מקימות לתחייה את פיירוז - האם אפשר בכלל להשוות?

קשיים בהשתלבות במרחב? לפחות במוזיקה יש ניצנים לדו-קיום לא רע. לא נותר אלא לקוות שהוא יזלוג גם לדברים אחרים. אינשאללה

15תגובות

אם תשאלו אדם שעבר את הגיל המאיים 50 אם הוא מכיר את השיר הצרפתי "קופאבלה" (Coupable) שבוצע בידי ז'אן פרנסואה מישל, סביר להניח שעיניו יצטעפו והוא ייזכר בו בערגה, שכן זה היה אחד מאותם להיטים לוהטים שהושמעו במסיבות ריקודים בשנות ה-60 ו-70 המוקדמות אשר בו היו בני הזוג רוויי ההורמונים נצמדים האחד לשני לריקוד "סלואו" – בדרך כלל לאחר נענועיי גוף מגושמים בריקודי "שייק" קצביים – ומתמזמזים.

אולם אם תספרו לאותו אדם שהשיר הזה במקורו הוא בעצם שיר ערבי הנקרא "חבייתק" והוא בוצע לראשונה על ידי  פיירוז, סביר להניח שהוא יביט בכם בעיניים חלולות ויתקשה להאמין. האזנה לפזמונים צרפתיים באותם ימים הייתה חוויה מוכרת ואהובה –  כריסטוף, אדמו, למה לא? – אבל שיר בערבית היה דבר שהאוזן לא מורגלת אליו, אפילו לא סובלת לשמוע. 

זהבה בן
להמשך הפוסט

להרוג אותו ברכות: איך נעלם מהמסכים ללא סקנדלים הסרט השערורייתי "היא"

מה באמת רצה להגיד הבמאי בנוגע לפנטזיות מיניות בסרט הכול כך פרובוקטיבי שעומד להיעלם בשקט מהמסכים ממש כלעומת שבא?

75תגובות

הסרט "היא" בבימוי של פול ורהובן אמור היה להיות שיחת היום; כי "היא" הוא אחד מהסרטים הכי פרובוקטיביים ושערורייתיים שנראו כאן, מזה שנים, על הבד. אותו ורהובן שחקק בתודעה הקולקטיבית שלנו את הסצנה הבלתי נשכחת מ"אינסטינקט בסיסי" בה שרון סטון "נחקרת" ומערפלת את חושיהם של אנשי הבולשת וכל הממונים על חקירתה, כמו גם את אלה של הצופים, חוזר עכשיו עם סרט חדש וסנסציוני לא פחות ומעמיק הרבה יותר.

בסרט זה אישה אניגמטית ובלתי צפוייה, החיה בגפה, נאנסת מספר פעמים לאורך כל הסרט ותגובתה היא כה לא תקינה פוליטית, כה אחרת ממה שהיה לכאורה צריך לקרות - הסרט מרחיק לכת עד כדי כך שהוא מותיר אפילו אפשרות למחשבה שהגיבורה, לפחות בשלב מסוים, מתחילה ליהנות מהסיטואציה בה היא מצויה וודאי שלא להתנגד לה ולא משום שהיא אישה נטולת כוחות. נהפוך הוא, מדובר באישה חזקה מאד ועצמאית מאד.

להמשך הפוסט