טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"טוני ארדמן": מסע אל תוך הנפש הגרמנית

"טוני ארדמן" הוא לא קומדיה רגילה. אבל בדומה לסרטים גרמניים רבים מתוארים בו קשרים קשים ומנוכרים בין בני משפחה וחברים, גם בו יש תיאור של יחסי אדון-עבד המתקיימים בין גרמניה לחברות אחרות וגם בו הדבר מיוצג על ידי ארוטיקה בוטה

תגובות
 אינס ועובד זוטר בחברה
אא

לכאורה היו ל"טוני ארדמן" יש את כל הסיבות הטובות להיכשל. "טוני ארדמן" הוא סרט ארוך מאד המתמקד בשתי דמויות עיקריות – אב ובת. סיפור העלילה הינו נדוש למדי על פניו ועוסק בניסיונותיו של אב קשיש ובוהמיין ליצור התקרבות מחודשת אל בתו, אשת עסקים מצליחה, המרוחקת ממנו נפשית ופיזית. לא משהו שלא ראינו על הבד פעמים רבות. מבחינת דרכי המבע הקולנועיות אין בסרט שום חידוש מרהיב, לעומת, נניח, "לה לה לנד" שמייצר כאלה כמעט בכל סצינה. למרות זאת הסרט, אם מצליחים לזרום איתו, משאיר את הצופה ממוסמר לכיסא במהלך הצפייה ומתקשה לקום בסופה.

איך זה קורה? ובכן, סוד הקסם של הסרט הזה הוא בגרמניות שבו. הסרטים הגרמניים ניחנים בכנות מצמררת, מתוארים בהם קשרים קשים, מנוכרים ולעיתים אפילו אכזריים בין בני המשפחה וחברים. הם לעתים קרובות יצריים מאד והארוטיקה שלהם בוטה. גם הביקורת כלפי החברה שלהם נוקבת ועוסקת רבות בנצלנות ובאדנותיות המאפיינת אותם ביחסם לעמים אחרים. כך היה בימי הקולנוע הגרמני ה"חדש" (פאסבינדר, ונדרס, הרצוג, פון טרוטה ואחרים)  וכך היה הדבר גם בסרטים המטפטפים לעולם מגרמניה מאז ועד עתה.

 "טוני ארדמן" הוא דוגמה מייצגת מוצלחת לרוב המאפיינים האלה. בפרסומים של המפיצים הוגדר הסרט כדרמה קומית ובחלק מהמקרים אף הוגדר כקומדיה. ובכן בסרטים גרמניים (וסקנדינביים) צריך לקחת את היכולת שלהם לספק הומור באופן מאד מוגבל – הצחוק בהם הוא צחוק אירוני, גרוטסקי הנתקע בגרון. גם בסרט הזה הצחוק איננו משחרר. הוא צחוק מעורר מחשבה ולעיתים גם פלצות. רק לעיתים רחוקות הוא מצחיק ממש. 

קומדיה, אם כך, אין כאן. אבל יש סרט מסע – מסע בין נפשות  וגם מסע בין תרבויות וחברות – במקרה הזה בין החברה המערבית, הגרמנית, המתועשת, המסודרת, העשירה והחזקה לבין החברה הרומנית, המפגרת, הענייה (ניתן כמובן לחשוב בהקשר הזה על ארצות אחרות דוגמת יוון באירופה או מדינות עולם שלישי למיניהן). במקרה הנוכחי הגרמנים מיוצגים על ידי הגרמנייה, אינס, גיבורת הסרט – העוסקת לכאורה בייעוץ עסקי ל"הבראת" ארגונים אך בפועל עוסקת בפיטור עובדים רומנים לשם "ייעול". פועלים אלו רואים בה, כמובן, בוסית ואדונית ומחכים בפחד והכנעה למוצא פיה שיחרוץ את גורלם. (בשלב הזה מומלץ לחוששים מספוילרים לוותר על המשך הקריאה טרם צפייה).

אינס ערומה פותחת את הדלת לאורחים שבאים ליום ההולדת שלה

 ייצוג חריף לכוחנות וליחסי עבד אדון שבין המעמדות החברתיים יש בסצנת ההשפלה הארוטית המתרחשת בין אינס, גיבורת הסרט, לבין עובד זוטר בחברה שלה. בסצנה זו יש יותר מניחוח לארוטיקה הבוטה הרוויה ב תיאורים  כוחניים בסרטים הגרמניים  החל בתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה בסרטים דוגמת "המלאך הכחול" ואחר כך בקולנוע הגרמני החדש אשר בו הובילו את העיסוק בנושא הזה פאסבינדר והרצוג.

בסצנה זו מתעללת אינס בעובד אשר משפיל את עצמו בפניה בזמן שהיא מביטה בו בקרירות – ספק משועשעת, ספק משועממת.  באופן המייאש הזה בו מתנהל "האקט" נחשפת גם חוסר יכולתה של אינס ליצור אינטימיות אמתית עם בן זוג מתאים כאשר במקביל נערך זיהוי בין התנהגות זו למעמד החברתי היאפי בורגני אותו היא מייצגת.

סצנה נוספת, ייחודית ושערורייתית, שבה נחשפת במערומיה חוסר יכולתה של אינס לתפקד למעשה במסגרת כלשהי פרט למסגרת העבודה היא הסצנה הסוריאליסטית של "מסיבה יום ההולדת" שלה. בסצנה הזו עוברת  גיבורת הסרט – במהלך מאבק נואש ללבישת שמלה הצרה מדי עליה  – סוג של התמוטטות עצבים. בעקבות זאת היא מחליטה לזרוק את השמלה ולקבל את האורחים בעירום מלא. היא ניגשת לדלת בלבוש חווה ופותחת את הדלת לאורחים. הקונטרסט המדהים בין הופעתה עד לאותו שלב בחליפות עבודה שחורות נוקשות ומחויטות לבין  הופעתה בעירום לבן בוהק במשך דקות ארוכות מפתיעה את אורחי המסיבה כמו גם את הצופים אך היא איננה נותנת לאירוע, למרות החושפניות,  גוון מיני כי אם גוון סוריאליסטי.

אינס ואביה
Komplizen Film/אי־פי

כל המשתתפים אמנם לא מחפשים הנאה ארוטית במקרה הזה. אך כולם מתקלפים ממסכת העבודה והעסקים החונקת אותם. יחד עם זאת קשה לומר ש"הניסוי" מצליח – הם לא נהנים מהחופש שבהסרת המסכות  אלא פשוט נבוכים ללא יכולת להתמודד עם המצב החדש.

גם המסכות שלובש ופושט כל מהלך הסרט אביה של אינס, וינפרד (פטר סימונישיק), מתקלפות במהלך הסרט. אולם במקרה הזה מתרחשים תהליכים אחרים. אינס לומדת לקבל את תעלולי אביה כחלק מזהותו ובשלב מסוים הדבר מגיע לידי כך שהיא מנצלת את הופעותיו בתחפושת על מנת לקדם את עבודתה. מאוחר יותר עצם הקבלה הזו ממוטטת בסופו של דבר את המחיצות ביניהם. הוא, "הירוק", ה"היפי", בתפיסת עולמו מקבל אותה כאשת עסקים נוקשה בחיי העבודה שלה וכאדם די פרוע ומטורף בחייה האישיים, והיא מקבלת אותו כאב מזדקן  וכן כאדם בעל זהות מסוכסכת, קרי כטוני ארדמן.

בסוף מסע ההתקרבות כל אחד הולך לדרכו ועולמו מבלי שחל שינוי של ממש באישיותו. הסרט לא נופל למלכודת ה"הפי אנד" בה קרוב לוודאי ייפול העיבוד האמריקאי המתוכנן, בכיכובו של ג'ק ניקולסון . ודווקא בגלל שאין הפי אנד מאולץ אלא סוף אפשרי ומתקבל על הדעת מדובר בעצם בסרט אופטימי מאד.

ארבעה וחצי כוכבים בסולם ברי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות