בלוגים

זה סוג של בלוג / הבלוג של עינת קדם

האם הבחירה במילים "הרופא סירב לבקשתו" היא מקרית?

זהו סיפור אנושי ומרגש, אבל האופן שבו ביבי כתב עליו מוזר

61תגובות

אני משוטטת בדף הפייסבוק של ראש הממשלה ביבי נתניהו אחרי שהופניתי לאותו פוסט שנועד להלל, לשבח ולהוקיר את עשייתה הציבורית של אשתו. אם אני כבר כאן, אקרא קצת מה הוא כתב לאחרונה, שהרי בניגוד ל-2,054,152 איש שעשו לו לייק ומעודכנים בכל פרסום שלו, אני לא עשיתי לו לייק. כל עוד הסימון הזה נקרא "לייק" והוא מתפרש בעברית כ"אהבתי", כלומר "אני אוהבת" בהווה, אני נמנעת מכך. יש לי כבוד ללייק, אני לא נותנת לייק סתם ככה, גם אם זה רק כדי לעקוב אחריו בעין ביקורתית.

אני רואה תמונות. הנה ביבי במטוס בדרכו לסלוניקי לקראת הפסגה המדינית עם יוון וקפריסין, לצידו שרה אשתו, לבושה בחליפה צהובה (יפה הצהוב הזה, אהבתי!). הנה עוד תמונה של ביבי ושרה בחליפה הצהובה נוחתים בסלוניקי, ועוד אחת עם החליפה הצהובה, ועוד אחת, ועוד סרטון עם הצהוב, ועוד תמונה, גם שם יש צהוב.

נתניהו נואם בבית הכנסת בסלוניקי
Alexandros Avramidis/אי־פי
להמשך הפוסט

כשהעזתי להתנגד למלך הכיתה

יגאל סרנה חלש ומסכן, וגם תמים. גם אני הייתי תמימה כשהאמנתי שאם רק אעז אוכל במשפט אחד להראות את עליבותו של מלך הכיתה

46תגובות

זה היה בכיתה ו'. הייתי תלמידה טובה וחרוצה, אך לא מקובלת חברתית, ללא כישורים חברתיים, נושאת על כתפיי את המטען הכבד של הבעיות מהבית, זקוקה נואשות לאהבה ולחברים אך לא יודעת איך לרכוש אותם. מולי ניצב מלך הכיתה. תלמיד גרוע, אך נערץ על ידי כולם. הוא נהג ללעוג לי ולצחוק עליי סתם כך, כי זה היה קל ונוח. ברוב המקרים הוא עשה את זה כשהוא לועג לשם המשפחה שלי, שם משפחה פרסי מובהק שהיה במקור "קדמפור". וכשהוא עשה את זה, החברים שלו הצטרפו וצחקו עליי.

יום אחד החלטתי להתמרד. די, מספיק, נמאס לי, למה מי הוא? אני לא פוחדת ממנו, הגיע הזמן לענות לו. ואז, כשהוא שוב לעג לי, אמרתי לו ליד חבריו: "ולך אני אקרא מעכשיו עַמְבָּה, בגלל העמבה בסנדוויצ'ים שלך". 

ביבי ושרה נתניהו
עמוס בן גרשום / לע"
להמשך הפוסט

אראל מרגלית הוא לא קולומבו

ולכן אין לו מה לחגוג

6תגובות

כילדה אהבתי לצפות בסדרת הטלוויזיה קולומבו. פיטר פאלק הוא המפקח קולומבו ממחלק הרצח במשטרת לוס אנג'לס, שבא לחקור את מקרה הרצח. סמכתי על קולומבו. ידעתי שכמו תמיד, הוא יחשוף את פרצופו האמיתי של הרוצח. לפעמים כשהוא היה מגלה סתירה מסוימת בדבריו של החשוד ומשתכנע מהסבריו, רציתי לצעוק לו: "קולומבו, אל תהיה כזה תמים! אל תאמין לו, אל תהיה כזה חביב וטוב, הוא משקר!"

אבל קולומבו לא אכזב מעולם. מראהו מרושל אמנם, מעיל הגשם שלו מרופט, מכוניתו עלובה, לבושו פשוט לעומת החליפות המחויטות של הרוצח, דיבורו שקט, חיוכו צנוע, הוא תמיד מנומס ומדבר בכבוד לאדם שמולו וסופג בשקט את העקיצות המתנשאות כלפיו, אבל הוא לא פראייר. אט אט, צעד אחר צעד, הוא מצליב בין הראיות לבין דבריו של החשוד ברצח, וחושף את הסתירה שמובילה למפלתו. אפשר להירגע. בזכות ההתמדה והפיקחות של קולומבו, האמת נחשפה, הרוצח השקרן נתפס, הצדק ניצח.

להמשך הפוסט

הפרסומת של קסטרו: חתיכים זה דבר משעמם

החתיך ההורס לעומת החנון הנלעג מציגים את הדיכוטומיה האכזרית בין מה שנתפס כיפה ולא יפה, מוצלח ולא מוצלח, שייך ולא שייך

10תגובות

"תגידו", שואלת אותנו הבחורה הצעירה והיפה מהפרסומת של קסטרו, "מה יותר חשוב בגבר? שיהיה חתיך הורס?", וכשהיא אומרת את זה, אנחנו רואים את עומר דרור יוצא מהבריכה בהילוך איטי, פניו רציניות, הוא מנגב את גופו המוצק והשרירי ומתלבש,  "או", ממשיכה הבחורה אחרי שהיא נושכת את שפתיה למראה דמותו של החתיך, "שבכלל אנחנו מעדיפות..." - ואז נראית דמותו של גורי אלפי בבריכה. גופו רזה ולבן, הוא משפריץ מים ועושה פרצופים ותנועות מצחיקות. לא נראה שהוא עושה אותן כדי להצחיק, זה פשוט חלק ממנו, ולכן מאחורי המילה "מצחיק" מסתתר בעצם חנון, לא מושך.

המסר שמנסים להעביר בקסטרו הוא שבקסטרו אנחנו לא מקטלגים, בקסטרו אנחנו לא רוצים ולא צריכים לבחור. אצלנו בקסטרו זה לא משנה אם אתה חתיך או חנון - יש לנו מקום לשניהם, וכשהחתיך והחנון לבושים בבגדים של קסטרו, אין הבדל ביניהם: שניהם גברים, שניהם נראים טוב, ועל שניהם אפשר להגיד ש"אין דברים/גברים כאלה".

קסטרו
צילום מסך מהפרסומת של קסטרו
להמשך הפוסט

וין דיזל, תן לי כבר להתגלגל מהאולם הזה החוצה

עשה טובה, שחרר אותי מכאן. תשאיר משהו ל"מהיר ועצבני 9", אולי עד אז משהו ישתנה כאן ויבינו שנגישות לנכים בכיסאות גלגלים היא לא רק גישה או משטח ישר

10תגובות

בשבת אפי ואני היינו בסרט, הסרט הראשון שלנו מאז שחזרנו להיות ביחד. כשנפרדים, כל חג הוא החג הראשון בלעדיו, סופשבוע ראשון בלעדיו, כל מקום הופך להיות תזכורת מכאיבה למה שהיה ואיננו, כמו בשירה היפה של אלקי ברוקס, משנות ילדותי: "בכל מקום שאליו אני מגיעה / אני רואה אנשים שהכרנו / אני עוברת במקומות שנהגנו ללכת אליהם / כשהיית שלי".

אני כותבת הרבה על נגישות, על קשיים שהנכות יוצרת, על כאבים, על פחדים, על הקשר שלי עם הסביבה, אבל מטבע הדברים אני לא יכולה לחשוף כאן את הקשיים בזוגיות שלי. בכל מה שקשור אליי, אני לא יודעת באיזו מידה הילדות שלי, התכונות שלי והתנאים שבהם גדלתי ושבהם אני חיה אחראים לקשיים אלה לעומת חלקה של הנכות שלי, אבל אין לי ספק שיש לה תרומה, כי היא הפכה אותי למי שאני, לטוב ולרע.

ווין דיזל מתוך הקדימון של מהיר ועצבני 8
יס פלאנט
להמשך הפוסט