טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עם נכים לא מתווכחים? הכל תלוי בעניין עצמו

חשוב להתייחס לבעלי מוגבלויות כאזרחים שווים שחלים עליהם חוקים, כללי מוסר והתנהגות, אבל חשוב באותה מידה לתת להם עדיפות והקלות. העניין הוא לזהות את המצבים האלה ולעשות את ההפרדה הנדרשת

תגובות

בהמשך לפוסט של יניב אבירן "עם נכים לא מתווכחים. חבל מאוד", אני רוצה לתאר כמה סוגים של יחס כלפיי כנכה:

1. יחס מיוחד

עם הזמן למדתי לקבל את זה שאנשים עוברים לידי ואומרים לי "תהיי בריאה". אני יודעת שזאת הדרך שלהם להביע את האכפתיות שלהם. לפעמים הם עוצרים אותי ושואלים אותי מה קרה לי, או שהם שואלים את זה במהלך השיחה, ומתנצלים ב"סליחה שאני שואל". מעולם לא נתתי להם הרגשה שזאת חוצפה. אני תמיד מסבירה בסבלנות ועונה על השאלות בפתיחות ובנועם.

לפני כשבוע היה לי קטע. הייתי ברח' ביאליק ברמת גן, לפתע אישה שהלכה מולי שאלה אותי: "מה קרה לך?" חשבתי שאולי היא מכירה אותי מהתקופה שבה לא הייתי בכיסא גלגלים, אבל לא, היא לא מכירה אותי כלל. זה קצת הפתיע אותי, אבל התעשַׁתי מהר ואמרתי לה: "זאת מחלת שרירים, חליתי לפני כמה שנים", "תהיי בריאה", היא אמרה לי. "גם את!" השבתי לה. או שבמקרה אחר, אישה שאני לא מכירה מסתכלת עליי, אני עוצרת ומחייכת אליה. "שתהיי בריאה", היא אמרה לי ודמעות זלגו מעיניה. גם אני התחלתי לבכות. בכיתי מהזדהות עם הצער שלה עליי, בכיתי מהצער על עצמי, ובעיקר, בכיתי בגלל שאני בכיינית גדולה. זה היה דווקא נחמד לבכות ביחד בכמה רגעים אנושיים של קרבה, ולהמשיך הלאה. או שבמקרים אחרים אנשים פונים אליי ואומרים לי שאני יפה ומוארת.

נכון אמנם שזה יחס מיוחד שמזכיר לי שאני נכה ושונה מאחרים, הרי הם לא יעצרו מישהו אחר ברחוב ויתחילו פתאום לדבר איתו, אבל עבורי זאת מחמאה גדולה. אני אומרת לעצמי שאם אותו אדם בירך אותי או פנה אליי או שאל אותי או סתם חייך אליי, זה סימן שהוא קלט מהפנים שלי שאני נגישה (כן, אני דורשת נגישות גם מעצמי) ושאפשר לפנות אליי. זה סימן שהוא רצה לתת לי הרגשה טובה, וכשאפשרתי לו את זה וזרמתי איתו, נתתי לו הרגשה טובה בחזרה. זה אומר ששידרתי אנרגיות טובות וקיבלתי בחזרה. זה לא שאני בן אדם רוחני, אבל אני מאמינה שבכוחן של אנרגיות חיוביות לשנות אנשים, לשנות התנהגויות ולהפוך את העולם למקום נעים יותר.

2. דואגים לי בזמן שדורכים על אדם אחר

יש אנשים שאולי חושבים שאם הם ידברו בגסות לאדם אחר כדי לגונן עליי, זה יעשה לי טוב. לדוגמה, מישהו לא שם לב, ובתום לב נכנס לפניי בתור רגיל לסופרמרקט (לא תור שבו קידמו אותי). זה גרם לכמה אנשים לצעוק עליו: "מה זה? אתה לא רואה שיש כאן אישה נכה? ססססססס איזה התנהגותתתתת!" אולי הם חשבו שהם צריכים לשמור עליי, אבל לא! כשאני שומעת דיבור כזה אני נבוכה ומתביישת. בתגובה, חייכתי לאותו אדם ואמרתי לו שלא קרה כלום ושהכל בסדר. אני מבינה שהם רצו לגונן עליי, אבל לא רק שהם פגעו באותו אדם, הם גם פגעו בי, כי הם דיברו בשמי. הייתי יכולה להסב את תשומת לבו בדרך שלי.

או שבמקרים אחרים, לפעמים נותני שירות עונים לי בטלפון בגסות ולא מבינים למה אני שואלת שאלות מסוימות, וכשהם מבינים שאני נכה, הם הופכים להיות נחמדים. זה מעצבן אותי. האם רק לנכים מגיע יחס אדיב ומנומס? למה לא לכולם?

3. מפלים אותי לרעה לעומת אנשים אחרים

כמו למשל אותו מנהל בחנות המחשבים שסיפרתי עליו בפוסט נכה? תלמדי לתכנן את הזמן שלך יותר טוב. התקוממתי בפניו על הטרטור, אבל במקום להתייחס לטענותיי באופן ענייני, הוא אמר לי: "אתם הנכים, חושבים שמגיע לכם הכל". את זה הוא לא היה אומר לאדם אחר שאינו נכה. הוא לא היה אומר לו: "אתם, הולכי הרגל, חושבים שמגיע לכם הכל". גם אם נניח שיש מאפיינים ברורים לאדם שחושב שמגיע לו הכל - האם רק הנכים הם כאלה? האם כל הנכים הם כאלה? לא, אבל בגלל שהמגבלה של נכה בכיסא גלגלים נראית ובולטת, ובגלל שזוהי קבוצה קטנה יחסית בחברה, ובגלל שהוא זוכר יותר את הנודניקים בכיסא גלגלים לעומת הנודניקים שאינם בכיסא גלגלים, הוא עשה הכללה. במשפט הזה הוא ניסה לסתום לי את הפה בדרך לא לגיטימית. דווקא במקום שבו רציתי שוויון, הוא לא התייחס אליי כמו ללקוחה אחרת, ובמקום שבו רציתי התחשבות כנכה, כלומר בגלל שעבורי ההשלכות של הטרטור שעברתי קשות יותר לעומת אדם שאינו נכה, לא קיבלתי אותה. 

ולמרות זאת, כשהוא אמר לי שהוא לא מסכים שאכנס לחנות שלו בפעם הבאה בגלל שלטענתו צעקתי עליו, זה הפעיל אותי והתנצלתי, למרות שחשבתי שמה שהוא עושה לא הוגן. מעבר לכך שלא רציתי להיות מגורשת, בייחוד כשמדובר במקום שנגיש לי, בהתנצלות שלי ניסיתי להוכיח לו שאני כמו כל אדם אחר, ושאם אני לא בסדר, אני מכירה בכך, והעובדה שאני נכה לא הופכת אותי למי שכללי ההגינות והמוסר לא חלים עליו והיא לא נותנת לי לגיטימציה לפגוע באחרים. ולכן גם התנצלתי בפני הקוראים על הביטוי "ישראלי מכוער" שהשתמשתי בו בפוסט "לא נכה? אל תשתמש בשירותי הנכים". בהתנצלות ניסיתי לקיים דיאלוג שוויוני ביני לבין המגיבים. יש הרבה כוח בהתנצלות, בהכרה בטעות. זה גרם לי להיות גאה בעצמי, זה הוכיח לי שאני לא חיה בבועה, שאני לא מנותקת מהחברה - אני חלק ממנה.

במקרה שתיאר יניב, השוטרים והסדרנים לא העירו כלל לאותו נכה שהתנהג בצורה מחפירה, אלא רק לחברו ניר. אין הצדקה ליחס הזה. אולי הם קיבלו הנחיה כזו, אולי הם חששו מכך שאותו נכה יתלונן ויעשה להם שיימינג ויציג את המקרה בצורה מעוותת, ואולי, כפי שכתב יניב, זוהי סלחנות אוטומטית שנולדה אך ורק בשם כללי הפוליטיקלי קורקט, בשם כפפות המשי, בשם הרחמים, בשם המוגבלות. השוטר התייחס לניר כמבוגר האחראי, ולנכה הוא התייחס כילד קטן שלא אחראי למעשיו. זה לא יחס של כבוד לנכה, זהו יחס פטרוני. לא הייתי רוצה שיתייחסו אליי ככה.

במאמרו יניב הביע הסתייגות מהנחות לנכים בכרטיסים, וכתב: "ביום בו כסא הגלגלים שלי לא יוביל ליחס מועדף, לאפליה מתקנת ולתובנה האוטומטית שאני מסכן הראוי לסימפטיה מוגזמת, רק אז אדע שגם מקשיבים לי, לתוכן הדברים שלי ולא לעטיפה עצמה".

אני לא רואה בעיה ביחס מועדף, באפליה מתקנת ובסימפטיה כלפי נכים (מהי "סימפטיה מוגזמת"?), כל עוד נשמר שיפוט אובייקטיבי והיחס לאחרים הוגן וזכויותיהם לא נרמסות. לדעתי, יחס אמפטי כלפי נכים הוא צורך חברתי טבעי ואנושי. אולי הוא נובע גם מתחושת אשמה מכך ש"זה קרה לו בעוד שאני בסדר" ומתחושת החובה ש"אם יש משהו שאני יכול לעשות למענו, בחיוך, בהקלה, בעזרה, בהתעניינות, בוויתור מצידי - אעשה זאת בשמחה". כשאני מאפשרת את האמפטיה הזאת וזורמת איתה, כשאני נעזרת בהקלות שנותנים לי ומברכת עליהן - זה לא הופך אותי למסכנה. גם ביכולת להיעזר ובהכרה שאני זקוקה לכך, יש כוח. וכשאני מקבלת את ההקלות האלה, אני לא מקלה רק על עצמי, אלא גם על אלה שמבקשים לעזור לי. וגם עליי יש אחריות - לא לנצל את המצב.

ומה לגבי ההנחות לנכים? אני לא מסכימה עם טענתו ש"לנכה לא מגיעה הנחה מעצם היותו נכה". לדעתי, היא לא ניתנת לו מעצם היותו נכה. אולי היא ניתנת בגלל שבמקרים רבים, נכה שכושר השתכרותו נפגע, מרוויח פחות או שהוא לא מסוגל לעבוד, והפחתה בתשלום מסייעת לו מעט, ואולי זהו ניסיון להשוות בין התנאים וההטבות שנכי צה"ל מקבלים לעומת נכי הביטוח הלאומי. וגם אם זה ניתן לי מעצם היותי נכה ולמישהו בא לצ'פר אותי וזה עושה לו טוב שטוב לי - בכייף, למה לא? האם זה מוביל לוויתורים לנכים כמו שקרה במקרה שהוא תיאר? אני לא חושבת. חשוב להתייחס לבעלי מוגבלויות כאזרחים שחלים עליהם חוקים, כללי מוסר והתנהגות ונורמות חברתיות, וחשוב לא פחות להשוות את תנאיהם לאלה של אחרים ולתת להם עדיפות והקלות כדי לקדם אותם וליצור עבורם נקודת זינוק גבוהה יותר, ולצורך כך יש לראות אותם כקבוצה ייחודית של בעלי צרכים מיוחדים. העניין הוא לשמור על הגבול הדק הזה, לזהות מהם המצבים האלה ולעשות את ההפרדה הנדרשת.

יניב כתב לסיום: "ביום בו כסא הגלגלים שלי לא יוביל ליחס מועדף... רק אז אדע שגם מקשיבים לי... ביום בו ישפטו באופן אובייקטיבי אדם נכה על התנהגות בזויה, אני מאמין שניתן יהיה גם לשפוט אותו באופן אובייקטיבי בראיון עבודה או בראיון לאהבה וזוגיות. אז, אולי רק אז, יהיה אפשר להתחיל ולדבר על המלה - שוויון".

אני אומרת משהו אחר: ביום שבו החברה תכיר בי מצד אחד כאדם בעל צרכים מיוחדים שזקוק לתנאים מיוחדים, ליחס מתחשב ולהקלות (וגם אמפטיה לא תזיק), ומצד שני, היא תתייחס אליי כאזרחית שווה, כאדם חושב, בעל אחריות ומחויבות חברתית, אזרחית שנדרשת לפעול על פי החוקים, הכללים והנורמות הנהוגים בה, אפשר יהיה להתחיל ולדבר על שוויון.

הפגנת הנכים, תל אביב
אוליבייה פיטוסי


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות