טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מגזין עיניים

בְּנֵי הָאָדָם שֶל דָיָאן אַרְבּוּז

הַצַלֶמֶת הָאָמֵרִיקָנִית דָיָאן אַרְבּוּז לֹא רָצְתָה לְצַלֵם אֶת הָאֲנָשִים הַמַצְלִיחִים וְהָעֲשִירִים. הִיא רָצְתָה לִרְאוֹת אֶת הָאֲנָשִים שֶאִיש אֵינוֹ מִסְתַכֵּל עֲלֵיהֶם

תגובות
איור לסיפור בְּנֵי הָאָדָם שֶל דָיָאן אַרְבּוּז


הַפָּנים של הילד מְעוּוָתים. הוא בן שבע. בְּכף יד יָמין הוא מחזיק רימון יד צעצוע, ואצבעות ידו האחרת כפופות כאילו גם הן לופתות רימון־יד. לִפנֵי חמישים וארבּע שנים הֶחזיקה הצַלֶמת דָיָאן אַרְבּוּז אֶת המצלמה בְּגוֹבה המותניים שלה וצילמה אֶת הילד הזה בְּסֶנְטְרָל פַּארְק בִּנְיוּ יוֹרְק. הוא נִראֶה ילד שדברים רבּים מְעיקים עליו, כאילו הרימון שבְּיָדו עומד להתפוצץ או יכול להתפוצץ. הוא ילד כָּחוּש, פִּיקוֹת הבִּרכּיים שלו בולטות, וּבִגלל זָוִוית הצילום ידיו נראות ארוכות בְּיַחס לְגוּפוֹ. אֶפשָר להרגיש שהגוף שלו מתוח, וְשֶגוֹאים בו רְגָשות עַזים. התצלום מַראֶה שלא תמיד קל להיות ילד, וְשֶלִפעמים מִתרַגְזים או כועסים או מרגישים מוּעקה בלי לדעת איך לבטֵא זאת במילים.

דָיָאן אַרְבּוּז הייתה אחת הצַלָמות הידועות ביותר בַּמֵאה העֶשׂרים. היא נולדה בִּנְיוּ יוֹרְק ב־1923 לְמשפחה יהודית אָמֵרִיקָנית אמידה. היא נישְׂאה בְּגיל 18 לְצַלָם־שַׂחקן, וּשניהם פתחו יחד סְטוּדְיוֹ מצליח לְצילומֵי אופנה. אבָל האנשים המצליחים והעשירים שהקיפו אותה והמוצרים שֶרָצו לפרסם לא סיפּקו אֶת סקרנותה. היא רצתה לִראות אֶת האנשים שאיש אֵינו מִסתַכּל עליהם, אנשים לא ידועים, אלמונים. אַרְבּוּז הִתעַנְיְינה באנשים שֶחָיוּ בְּשוּלֵי החֶברָה בִּנְיוּ יוֹרְק, אנשים שאורַח חַיֵיהם היה לא שִגרתי, או שהִתקַשְטו בְּקישוטים חריגים, או שֶהם עצמם הוצגו כמוזרים וחריגים בְּקִרקסים וּבְמוֹפְעֵי בידור.

'יֶלֶד עִם רִימוֹן־יָד צַעֲצוּעַ בְּסֶנְטְרָל פַּארְק'. צילמה: דָיָאן אַרְבּוּז בשנת 1962

אבָל גם אֶת האנשים ה'רְגִילִים' היא צילמה בְּסִגנוֹן יִיחוּדי, והוא נַעשָׂה תַו ההֶיכֵּר שלה. היא הֶעמידה אֶת המצולמים קרוב לְעַדְשַת המצלמה, לְעיתים קרובות בזוגות, הֶחזיקה אֶת המצלמה בְּגוֹבה המותניים וצילמה אותם בְּאור יום וּבְהֶבְזֵק (פְלֵש) כך שנִראֶה כאילו הם נִמצאים בַּחֲזית התצלום. היא הִתיַידְדה עִם האנשים שצילמה, וּבִזכוּת זה הם הִרְשוּ לה לצלם אותם למרות העִיווּת שיָצר סִגנוֹנה. דָיָאן אַרְבּוּז הֶראֲתה בתצלומיה לא רק אֶת צוּרתם החיצונית של מְצוּלָמֶיה, אֶלָא גם משהו שקַיָים בְּתוֹכם, משהו נִצחי: חד־פעמיוּת, יִיחוּדיוּת, וגם בדידות ועַצְבוּת, כעס ותִסכּול.

'הַתְאוֹמוֹת הַזֵהוֹת מִנְיוּ גֶ'רְזִי', מִשנת 1969, הוא אַחד התצלומים הידועים של דָיָאן אַרְבּוּז, והוא מְשַלֵב אֶת כל התְכוּנוֹת האלֶה גם יחד: תְאוֹמוּת היא תְכוּנה בִּיוֹלוֹגית נדירה למדי, והשתיים האלֶה אף חולקות צֶבע עיניים עַז ובהיר ויִיחוּדי כְּשֶלְעַצמו, אבָל בַּתצלומים של ארבּוז מה שיוצֵא דופֶן מוּצָג כְּיוצא דופן עוד יותר. הדִמְיון בין התאומוֹת אֵינו חמוד או מלהיב, אֶלָא מוּצג כְּהַכְפּלה מַטְרידה וּמִסתורית, אפילו מְאַיֶימת (למרות החיוך המְרוּמָז על פָּנֶיה של אחת מֵהן). אין פֶּלא שהתצלום הזה זכה גם לְחיקוי, ותאומות דומות מאוד הופיעו בְּסרט אֵימָה יָדוע ('הַנִיצוֹץ').

איור לסיפור בְּנֵי הָאָדָם שֶל דָיָאן אַרְבּוּז

תצלום ידוע אחֵר של אַרְבּוּז הוא 'אֵדִי כַּרְמֶל, הָעֲנָק הַיְהוּדִי וְהוֹרָיו בְּדִירָתָם בַּבְּרוֹנְקְס בִּנְיוּ יוֹרְק'. התצלום אֵינו מושלם מִבּחינה טֶכְנית כמו תצלום התאומות, אבָל גם בו מְתוֹאר אדם יִיחוּדי. התצלום נַעשָׂה ב־1970, שמונֶה שנים אחרֵי שצילמה אֶת הילד בַּפַּארק, ושנה לִפנֵי שנִפְטְרה בְּבֵיתה בִּנְיוּ יוֹרְק בְּגיל 48. הסִגנון שלו שונֶה מעט מֵהתצלומים האחֵרים: הוא כֵּהֶה ולא בהיר; הדְמוּיוֹת נִראוֹת כאילו הן עומדות בְּעומֶק החֶדר ולא בַּחֲזִית התצלום כמו הילד בַּפַּארְק; ונִראֵית בו משפחה: הורים מבוגרים וּבְנם שֶלָקה בְּתִסְמוֹנֶת נדירה הגורֶמת לִצמיחה מוּגבֶּרת.

זוֹ אֵינה תמונת משפחה מחוּיֶכת וּנעימה. הרָהיטים הדלים מְכוּסים בְּבַדים, והדְמוּיוֹת מִצְטוֹפפות בְּדירה שנִדְמֵית צרה מֵהָכִילָם. על פי עיתונֵי התקופה, הבּן אֵדִי כַּרְמֶל הִתנַשֵׂא לְגובה שני מֶטְרים ושִבעים סֶנְטִימֶטְרים. בַּתצלום הוא עומד כפוף, רֹאשו הגדול כמעט נוגע בַּתִקרה, והוא נעזר בְּמקל הליכה. אֶפשָר לראות שֶיש לו גיבֶּנת, שכּואב לו הגב, שהוא נועל נעליים מיוחדות להקֵל עליו אֶת ההליכה. ידוּע לנו שלְפַרְנָסָתוֹ הוא הוּצג בּקִרקסים, והסֵבל שֶהיה כָּרוּך בכך ודאי הוסיף על הקושי הגוּפָני והנַפְשי שגָרמה לו התִסְמוֹנֶת. התצלום הזה מַדְגים אֶת העִניָין הֶעָצוּם שֶהיה לאַרְבּוּז בַּחֲוָויה המוּשתֶקת, הלֹא־מְסוּפֶּרת, של היחסים בין הורים לִילדים. היא מְבַטֵאת זאת בְּהֶפרֵש הגְבהים המוגזם שבֵּין ההורים לַבֵּן, כי בְּשֶל זָוִוית הצילום ההורים נִראים נמוכים מִשֶהָיו בַּמציאוּת, וכן בְּהִימָנְעוּת האב מִלְהֵישִיר מבּט אֶל בנו, כאילו הוא מנוּתק מִמנוּ.

'אֵדִי כַּרְמֶל, הָעֲנָק הַיְהוּדִי וְהוֹרָיו בְּדִירָתָם בַּבְּרוֹנְקְס'. צילמה: דָיָאן אַרְבּוּז בשנת 1970

התצלומים של דָיָאן אַרְבּוּז מְעוֹרְרים אי־נוֹחוּת גם היום. פִּרסוּמָם עורֵר ביקורֶת ודיון, תְגוּבוֹת של משיכה וּדְחִייה. המִתנַגדים לְאמנוּתה טענו שגם אִם המצולמים הִסכּימו להִצְטַלֵם, הצגַת התצלומים פגעה בהם: היא הפכה אותם לְמוזרים עוד יותר וּמוֹקֵד לִבְהִייָה וּלְשַעשוע אכזרי כמו בּקִרקס.

אַרְבּוּז צילמה אַלְפֵי תצלומים בשחור־לבן, בעיקר דְיוֹקָנים. הסיבה לכך לא הייתה הֶעדֵר מצלמות צֶבע בִּזְמנה, אֶלָא הַתפיסה (המקובֶּלת גם כַּיום) שצילום בלי צבעים מְשַקֵף טוב יותר אֶת המציאוּת. עולם הפוך.

'תְאוֹמוֹת זֵהוֹת', רוֹזֵל, נְיוּ גֶ'רְזִי. צילמה: דָיָאן אַרְבּוּז בשנת 1969

היא הִשפּיעה על דורות של אמנים בְּחַיֶיה הסוערים, הקצרים, וגם אחַר כך. ב־1970, בהרצאות לסְטוּדֶנְטים לאמנות וצילום, היא אמרה: "כשהִתחלתי לצלֵם חשבתי שיהיה קשֶה לצלֵם אֶת כל האנשים שבָּעולם כְּמוֹת שֶהם, ולכן כל תצלום צריך להיות סְפֵּצִיפִי, כלומר מסוים ויִיחוּדי". גם עכשיו אֶפשָר לומר שכּל אדם הוא יחיד וּמְסוּים — בַּחיים, בָּאמנות וּמול המצלמה.

עיניים – מגזין לילדים , גיליון 199 , מרס 2017 בנושא "שוליים"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות