טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חמוץ-מתוק: טעם הבדידות בגיל שלי, הגיל השלישי

הפעם הראשונה שממש הרגשתי אותה הייתה בערך לפני שנתיים, אחרי הפרידה מהבנזוג האחרון שלי. אחרי שלוש-ארבע שבתות פתאום היא נחתה אצלי בבית. ראיתי את הבדידות בעיניים, ממש מולי, עומדת בכניסה למטבח. אמרה לי ״הי בובה, באתי. אני מתנחלת אצלך. מה תעשי לי?״

תגובות
אסתי עם החתול

ה״מצב״ של לחיות לבד, לפחות אצלי, הוא בחירה. אני חושבת. בואו נגיד שתאורטית, ואולי גם מעשית, אם מאוד מאוד מאוד הייתי רוצה לא הייתי לבד. די נזהרת כאן כי תמיד יש אפשרות שאולי אני טועה. לא אתם ולא אני שוכחים את מגבלות הגיל והתרגיל.

ה״מצב״ באמצע השבוע דווקא מסתמן לטובתי. יש איזו גמישות בלחזור הביתה מתי שבא, ליהנות מפטור קבוע מהכנת ארוחות חמות למישהו אחר, להשאיר כלים בכיור (ספל וכפית. סה-טו. אל תגזימו), ללכת לישון עם החולצה שהסתובבתי איתה כל היום (ואפילו להישאר לפעמים בחזיה... בינינו, כן?), לבטל בהוט את ערוצי הספורט כי בין כה אין מי שיצפה, להתמכר לרוצחים סדרתיים ולהינעל כמה ימים ברצף על הסדרות המשטרתיות (לקחו לי את ״המפענחת״ ואני אנה באה), להדליק את כל האורות בבית ולא לחטוף על זה מאף אחד, לישון באלכסון כשהכריות ממש באמצע, למלא את הצד ״שלו״ בשני ספרים באמצע קריאה, שני רמונד-קונטרולים, אקמול, טאמס, טישו ומגבת קטנה בשביל צ׳אקי, התשעה קילו חתול כתום. הכוונה הייתה שהוא יישן עליה, אבל בסופו של דבר מדובר בחתול בריא בנפשו והוא ישן, כדרך החתולים הבריאים בנפשם, איפה שבא לו. בדרך כלל לרוחב, על הצוואר שלי.

יש ב״מצב״ גם איזה סוג של חדווה לקום בבוקר ולהיות ראשונה בשירותים-מקלחת. הכיור שלי כולו ואף אחד לא משאיר שם את עקבותיו על אף שעד היום בחרתי לי בני זוג היגייניים להפליא. לזכותם ייאמר. לגבי לעמוד תחת הטוש שעות - אין לי את זה. החיסכון במים הוא בילד-אין אצלי, בא לי מהבית, מהעבר החקלאי שלי, מה״אין מים ומפלס הכנרת ירד מתחת לקו האדום״. לאחרונה עבר לי בראש רעיון חסר תקדים במופרכותו הסנסציונית שבמחשבה לעתיד דווקא מתגלה כבעל חזון: להפוך את הכנרת למגרש חנייה. מה אתם אומרים? פעם, בנעוריי, כשהכנרת עוד הייתה כנרת, הייתי כל שנה צולחת אותה ואף הייתי בסוף, על ארבע, מקבלת כמו שאר הצולחים הנועזים שוקו ולחמניה. אוח, הנוסטלגיה. איך הגענו לעניין הזה? אה, כן, מקלחת, שעות, מים, אין...

טוב, אלו ההטבות שמספק לי ה״מצב״ באמצע השבוע. אבל בשישי-שבת זה כבר משהו אחר. האנציקלופדיה המכוונת מגדירה בדידות כ״מצב חברתי רגשי המבטא חוסר השתייכות, ריחוק מאנשים או סביבת אנוש ולרוב כמיהה עזה להתחברויות עם אחרים עקב מחסור בתקשורת או במגע גופני. תחושת הבדידות הינה סוביקטיבית ואינה מחייבת הימצאות לבד, אלא חיים ללא יחסים חברתיים מספקים או הימצאות בחברה שבה מרגישים שונים ומרוחקים מהאחרים״.

אגיד לכם מה שאמר פעם פו, איזה דובי דב פותה שהכרתי: המרחק בין הלבד והבדידות ת״ק פרסה. הוא התכוון בזמנו לגודל היער שלו, בערך 500 מטר, משהו אדיר בשביל דב מפרווה שאין מוח בראשו, אבל אני מפרשת את זה היום לגמרי אחרת. הלבד החביב והלא מזיק של אמצע השבוע הופך להיות בדידות עצובה, מדאיגה וחסרת שקט בשבתות ובחגים. קקה בלבן.

צ׳אקי, תשעה קילו חתול כתום. בדוק נגד בדידות
מור זיילסטרה

הפעם הראשונה שממש הרגשתי אותה הייתה בערך לפני שנתיים, אחרי הפרידה מהבנזוג האחרון שלי. אחרי שלוש-ארבע שבתות פתאום היא נחתה אצלי בבית. ראיתי אותה בעיניים, ממש מולי, עומדת בכניסה למטבח, נשענת, רזה נורא ועקומה כזאת, על המשקוף. אמרה לי ״הי בובה, באתי. אני מתנחלת אצלך. מה תעשי לי?״ אני זוכרת את ההתרסה בעיניים שלה: ״מה חשבת לעצמך, שתוכלי להתחמק ממני? אני פה כל עוד לא תרצי בי. כל עוד תפחדי ממני״. מילים שלה. לא שלי.

והראש שלי כבר עושה שעות נוספות. איך אני מעיפה את הצרה הזאת מהבית? בדידות? לא במחנה שלי! יש חברים, ספרים, טלוויזיה, בית קפה, מחשב ברוך השם, לכתוב לכתוב לכתוב, שינה, ביקור במקרר, עוד טלוויזיה, ננסה בספר השני, מכון כושר, עוד חברים, סייסטה, לכתוב עוד קצת, וואלה כבר שבת בערב, ביקור נוסף במקרר, חדשות, מוקד 106 להתלונן על הבאסים המעצבנים מחנות התקליטים שלמטה, סיבוב אחרון במקרר, כוס תה, תכנון יום העבודה של מחר, מחשבות על שינה...

ועדיין, בתוך כל העשייה והניסיון להתחמק ממנה, הבדידות כאן. לועגת. מזל שישנו לי צ׳אקי, התשעה קילו חתול כתום. שניהם ישנים איתי במיטה, הראש שלה על הכרית לידי, יש לה אצבעות קרות ועיניים שחורות עם ניצוץ חצוף, מטריד. אז אני מסובבת לה את הגב ופוגשת במרחק אפס את השפם של צ׳אקי, את עיניי הזהב שלו ומקבלת חיבוק וגרגור.

מחר עוד יום, זוכרים?

נדבר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות