טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גם כשאתה אוטוטו בן 70 - זה לא ילך בלי פרפרים בבטן

״פרפרים בבטן״ היא תחושת התרגשות מתמשכת. מערכת העצבים הסימפתטית שולחת אצבעות ארוכות המדגדגות את שקיק האדרנלין, הוא צוחק, נפתח, משתחרר, מאיץ את פעימות הלב, את קצב הנשימה, מעורר תופעות פיזיות שאין לנו שליטה עליהן. אתה מאוהב

תגובות
אסתי אשכול

למען הסר ספק שלפתי מהספריה הפרטית שלי ארבעה ספרים שמלמדים אותך להיות אסרטיבי חיובי, שניים שמנסים להטמיע בך את היכולת להגיד לא חד משמעי לעוגות קצפת, ספר עב כרס שמדריך את כל הבטלנים שבינינו איך להיכנס למשמעת עצמית ולעשות משהו שיקדם אותם אל עתיד זהוב יותר. מצאתי גם שתי קלטות שאף פעם לא האזנתי להן ואמורות להנחות אותי צעד אחר צעד איך להתגבר על פחדים, להשיג שליטה על כספי הדל, לא לפחד מהבנקאי שלי, לעשות נה-נה-נה לעכבישים, ג׳וקים ועכברים, לרכוש מקדחה, לקדוח חורים בקיר ולתלות מדפים, לפתוח סתימות בכיור ועוד מיני פעולות שעד היום נהגתי להזמין בשבילן בעל או בעל מקצוע. אבל מדריך רציני לאהבת אמת בעידן הפנסיוני אין ולא יהיה. בטח לא כזה עם התחייבויות להצלחה. כאן אין רצפטים.

כשאתם בני 16, 20, 26, 32 ואפילו 45 זה לא קונץ. האהבה באה מעצמה. הפרפרים, שמקומם איפשהו בחלק התחתון של הבטן, בין הפופיק לגיא הנסתר ההוא, לא צריכים בגילאים הללו הרבה כדי להסניף פרומונים מהאוויר וגם ממצב של גולם הם יגיחו ויפצחו בריקוד אירוטי. הם רק מחכים לרגע בו יעבור לידך זכר יפה עיניים, רחב כתפיים עם עכוז שובב, יפיץ את מחמדיו ויאיר לך ורק לך את הרחוב כולו עם חיוך פלואוריד בוהק. בכוחו של עלם חמודות שכזה לעורר לתחייה לא רק פרפרים. ולך אהובתי, לשמחתך, אין עדיין שליטה על מה שקורה לך כשזה קורה. את צעירה מדי, טרם גיבשת לך הגנות, עדיין לא גייסת לטובתך את חיל השריון ולא בנית סביבך חומות בצורות.

זה דינם של צעירים. הם דבילים: ששים אלי קרב (שאני אחזור בארון?), מתחתנים לנצח נצחים (שאני אתגרש?) ועושים ילדים (אנחנו רוצים שבעה ילדים, ארבעה בנים ושלוש בנות, כולם יפים וחכמים. חייבים למצוא עבודה). את כל השטויות המתוקות וההכרחיות להישרדות המין האנושי אנו עושים כשעוד אין לנו מוח בקודקודנו. אנחנו מטומטמים עם קבלות ותעודות.

כבר שני קוראים נתנו לי ׳משוב׳ וכתבו שאני לפעמים חופרת. עכשיו חפרתי, תודו. יכולתי לכתוב את כל זה בשלוש שורות. אבל כל זה היה ממש הכרחי כדי להגיע לפואנטה: איך לטפח בבטן פרפרים עירניים עם חוש ריח מעולה גם כשאתה בבית-אבות.

זוג מבוגרים מאוהב
אילוסטרציה

כבר כמה זמן אני מעסיקה את עצמי בסוגיית הפרפרים. עלם בגילי, מבית-אבות אחר, מספר לי שהוא כמה לאהבה, לקשר זוגי טוב, אבל ״אין לו את הפרפרים האלה בבטן״. יכולות לעבור לידו עלמות חן רבות מדי יום, הן מחייכות אליו בשתי סוללות חרסינה צחורות כעדר עיזים שעלו מהרחצה אבל אף פרפר לא מתעורר אצלו. רוזה ושרה יושבות לידו בחדר האוכל, ציפורה ובלה שרות איתו במקהלה (בלה מזייפת ופוזלת אליו כל הזמן), אסתר, חביבה ושולמית מעלות איתו יחד הצגה לסוף שנה, יש אפילו אחת קבועה שמצמידה אותו אל חזה השופע בחוג לריקודים סלונים ואחת ששותפה איתו לעבודת המקרמה שלהם בשלישי אחר הצהריים. אבל אף אחת לא עושה לו את זה. אין באוויר פרומון ואין בבטן פרפרים. ״אני חייב להרגיש אותם״, אמר לי, ״אחרת לא יקרה כלום. בלי פרפרים זה לא עובד״.

אצלי אותו דבר. ואיך אצלכם?

אני מנסה ללמוד משהו על הפסיכולוגיה והפיזיולוגיה של הפרפר. מחקר קצר ולא מסובך במיוחד העלה כי ״פרפרים בבטן״ היא תחושת התרגשות מתמשכת. מערכת העצבים הסימפתטית שולחת אצבעות ארוכות המדגדגות את שקיק האדרנלין, הוא צוחק, נפתח, משתחרר, מביא להאצת קצב פעימות הלב, לעלייה בקצב הנשימה ולעוד תופעות פיזיות שאין לנו שליטה עליהן. אופס, התאהבתם.

אז מה לא עובד אצלנו, הוותיקים? אולי המערכת הסימפתטית כבר לא בא לה? היתכן שאצבעותיה כבר לא כל כך גמישות וארוכות? אולי שקיק האדרנלין ריק, או עצוב, או שקשה לו להשתחרר? הכל אפשרי. הגענו לגיל שמערכת החשדנות שלנו פעילה במיוחד. הספקות מכרסמים, אנחנו כל כך מאוכזבים ממה שכבר היה שקשה לנו לתת אמון. כל אחד סוחב איתו את שק האכזבות הכבד שאסף כל שנותיו ומביא אותו איתו לקשר החדש. הסקס של פעם זה לא זה, היא תיקח לי, הוא יגור אצלי על חשבוני, לא יצא לי ממנו כלום, הוא סתם זקן טרחן, יש לה זקן, אין לו שיניים, יש לו כרס, הוא מפליץ, אין לו פנסיה, לא עומד לו, היא רק רוצה את כספי (רשימה חלקית). עכשיו, בגילנו, כשכבר יש טיפה שכל בקודקודנו, גם ברור לנו למה אנחנו כבר לא ששים אלי קרב (א - מי בכלל יגייס אותי, ב - בטוח אחזור בארון), למה אנחנו לא מתאהבים ומתחתנים (א – מי תרצה אותי, ב - זה לא יחזיק שלושה ימים) ולמה אנחנו לא עושים ילדים (א - …, ב - …, ג - ...).

משיחות שאני מקיימת לעתים עם חברותיי לשכבה הבוגרת אני מבינה שרובן טוב להן לבד. אם היא התאלמנה – ״שינוח על משכבו בשלום. אני לא צריכה עוד מישהו לטפל בו״. אם היא גרושה - ״אני לא סולחת לו, אבל ברוך שפטרנו״. אני לא מכירה הרבה בנות בגילי שמחפשות בן זוג. בטח לא לחיים משותפים. טוב להן עם החברות שלהן, בחוגים, בטיולים, בספא בפישטני. במיטה הן מסתפקות בחברתו הנאמנה והלא נוחרת של החתול / הכלב / האיגואנה / היונה (כן כן!) / הצב / התוכי. נכנסות למצב שאנטי. לא חייבות כלום לאף אחד ואפילו למדו להגיד לא לנכדים, שזאת גבורה עילאית. לא כולן מסוגלות.

השבוע בצהריי היום הלכתי עם ציפי חברתי שוחרת התרבות למוזיאון תל אביב, להאזין לקונצרט של מנדלסון לפסנתר, צ׳לו וכינור. נחמדה הפוגה שכזאת באמצע שבוע עבודה. האולם היה מלא עד אפס מקום בבני תנועות הנוער של שנות הארבעים והחמישים מהמאה הקודמת. אין ספק שעיריית תל אביב נותנת כבוד לצעיריה. במעמד שכזה לא קשה לרדת לעומקה של הבחירה לחיות לבד. באים והולכים מתי שבא, לא דופקים חשבון לאף אחד. החיים דבש. חופשיים כפרפרים. שרק נהיה בריאים.

אה, כן, ושנדע לשחרר. יש איזו דינמיקה לא ממש מובנת, לפיה כשאתה לוקח נשימה עמוקה, משחרר לחץ ועושה מה שנקרא לט-איט-גו, פתאום קורים דברים. זהירות יקיריי. אולי פתאום, ככה לא בכוונה, תרגישו פרפרים בבטן.

 

בשמחות.

 

 

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות