טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השכונה הכי לוהטת בניו יורק - ביקור בהיפסטר-לנד

בושוויק, חביבת ההיפסטרים, היא המקום הכי חם בניו יורק נכון לעכשיו. מהרו לפני היא מתמסחרת לחלוטין. גוגל ומקדונלדס כבר כאן

תגובות
בושוויק, ניו יורק
רפי פוקס

את רפי פוקס, הצלם-אמן שמתגורר בבושוויק כולם כאן מכירים. פוקס חי כאן כבר קרוב ל-12 שנים והוא ראה מההתחלה את שכונת הפועלים, שיש בה גם אזור תעשייה גדול, הופכת להיות סופר אופנתית. היפסטר-לנד, אם תרצו.

כדאי לבקר בגלריה של פוקס, הנמצאת ממש בכניסה לבניין ברחוב בוגארט 56. מבחוץ נראה הבניין כמו עוד מבנה משעמם שבושוויק מלאה בהם. לפנים היו כאן מתפרות. עכשיו זהו אחד המרכזים חשובים לאמנים. הגלריה של פוקס היתה פעם ספרייה בבעלותו של משורר ממשפחת דייגים באלסקה שהאהבה האמיתית שלו היתה שירה. אבל בסופו של דבר הוא נאלץ להרים ידיים, חזר לדוג דגים ופוקס שכר את הסטודיו שלו. 

עכשיו מתכנן פוקס תערוכה חדשה: הגרסה שלו לסיפורים מן התנ"ך. זה לא בדיוק מה שאתם מעלים בדעתכם. במרכז העבודות דוגמנית יפהפייה שרפי מצא באוסטין, טקסס וצילם אותה בעירום מלא. פוקס שילב בעבודה חסידים שצילם בברוקלין. אלה נראים כאילו הם מציצים בדוגמנית או הולכים לקראתה. זה לא קרה במציאות, אבל אם תרצו פוקס יסביר לכם שזה מסתדר עם ההקשר התנ"כי של העבודות. קצת פילוסופי, כנראה גימיקי, בוודאות פרובוקטיבי.

לפני כשנתיים פרסמתי כתבה על בושוויק שהפכה לשכונה אופנתית המושכת אמנים ומתיימרים-ךהיות-כאלה לרוב. עכשיו החלטתי לחזור ולראות מה קרה בה מאז הפרסום. אז ככה: בושוויק לוהטת מתמיד. אם בא לכם לראות במו עיניכם את השכונה, שרובה מאוכלסת באנשים קשי יום, שהפכה בשנים האחרונות לחוד החנית של האופנתיים, זה הזמן.

בושוויק משכה אליה בשנים האחרונות אמנים צעירים שחיפשו מקום לא יקר לחיות בו וליצור. בעקבותיהם באו הגלריות. אפשר לראות כאן מה יוצרים אמנים צעירים החיים בניו יורק. וכדאי למהר לפני שבושוויק הופכת לממוסחרת מדי. תהליך המסחור נמצא בעיצומו אבל עדיין אפשר למצוא כאן הרבה מאד נשמה. הבעיה היא שמי שיגיע לבושוויק ללא יד מכוונת, יתקשה להבין במה מדובר. לבושוויק ארכיטקטורה לא מרשימה במיוחד. ובכל זאת, כאשר נכנסים לעומקם של דברים, ובעיקר כאשר נעזרים ביודעי דבר ואנשי סוד מקומיים, מתגלה הקסם של השכונה.

כדי להגיע לשכונה צריך לקחת את קו רכבת התחתית L. שתי תחנות הרכבת לצורך הביקור שלנו הן מורגן וג'פרסון. כאן תמצאו את לב ההתנחלויות של האופנתיים והנכונים. הבעיה עם קו L היא שבעוד כשנתיים הוא ייסגר לשיפוצים לשנה וחצי. הוריקן סנדי גרם לסדקים במנהרה מתחת לנהר המזרחי שבה נעה הרכבת התחתית. הקו הזה הוא זרם החיים של שכונות ויליאמסבורג ובושוויק, וכמובן של שכונות העוני בהמשך הקו. אז לפני שסוגרים את הקו לבושוויק כדאי למהר ולבוא לכאן ביחד עם הרבבות שעושים זאת מדי סופשבוע.

בושוויק, ניו יורק
רפי פוקס

רחוב בוגארט הוא ללא ספק אחד הרחובות המרכזיים של בושוויק המגניבה. לכו למשל לקפה סוולואו (Swallow Café). פנים הקפה עשוי מעץ מחוספס, חלק מהמושבים מזכירים מושבים של בית קולנוע מיושן, שולחן קבוצתי מעץ תעשייתי גס מרכז סביבו היפסטרים המקישים על המחשבים הניידים שלהם. לא הרחק משם נמצא בית החרושת והחנות לשוקולד פיין אנד רואו (Fine&Raw). השוקולד כאן כולו צמחוני ואורגני. קרוב לוודאי שיתנו לכם לטעום מהשוקולדים שעושים כאן. אני טעמתי פיסה מהשוקולד-קוקוס וגם שבריר של שוקולד מעושן עם מלח. טעים ומאד יוצא דופן. לפעמים עושים שם גם מסיבות.

הכי טוב להגיע לכאן באביב ובסתיו, כאשר רחובות בושוויק מתעוררים לחיים אחרי או לפני החורף הקר של ניו יורק. פעם בשנה, בספטמבר, מתקיים כאן יום פתוח לכל הגלריות. החגיגה נמשכת עד שעה מאוחרת וברחובות מתנהל פסטיבל של ממש. אם אתם מגיעים ביום רגיל, אל דאגה. בבושוויק יש כמאה גלריות ותמיד תמצאו משהו פתוח. הגלריות מציגות בדרך כלל אמנים בראשית דרכם. וזה אומר שתוכלו למצוא כאן גם עבודות נועזות, בלתי שגרתיות ומאתגרות (אבל גם משעממות ועמוסות בחשיבות עצמית). אם בא לכם לקנות, המחירים יחסית זולים בדרך כלל. פוקס ממליץ על שלוש גלריות: סלאג, טרנסמיטר ודיוויד אנד שוויצר, אבל יש הרבה אחרות.

לא הרחק מבוגארט 56 הולך ונבנה בניין חדש, בוגארט 100, המתנשא לגובה של שש קומות. יהיו כאן גלריות, סטודיו לאמנים, שטח עבודה משותף וגם גג לאירועים. הבניין ייפתח מתישהו באביב או בקיץ. זה יהיה שילוב של מרכז אמנות והיי טק. מי היה מאמין עד לפני עשור שבניין כזה בכלל יכול לקום בשכונה.

ברחוב בוגארט מספר 40 פתחו לפני יותר משנה אולם קולנוע די ייחודי שנקרא סינדיקייטד (Syndicated). החבר'ה פה החליטו לנסות להתמודד עם בעיה גדולה העומדת בפני בתי קולנוע: אנשים לא הולכים לראות סרטים. באמת, בשביל מה ללכת לבית קולנוע כאשר אפשר לראות כמעט הכל בנטפליקס או בהולו. בסינדיקייטד יש רק 50 מקומות ישיבה כאשר בכניסה אליו נמצאת אכסדרה. אפשר לבוא לכאן סתם ככה לשתות ולאכול ולא לחשוב יותר מדי על זה שאתם בבית קולנוע. ואם בא לכם לראות בכל זאת סרט הרי שהסרטים המוצגים כאן הם בדרך כלל די ישנים אבל ייחודיים. כשביקרתי בקולנוע זה היה לילה של סרטי אימה. לאות אבל על מותו של דיוויד בואי, הקרינו כאן סרטים שבהם השתתף. בית הקולנוע עצמו הוא חדיש, ואין הרבה כאלה בניו יורק. אבל מה שיפה כאן זה שבצמוד למקומות הישיבה כאן יש שולחן קטן שבו אפשר לאכול ארוחת ערב. למשל, קונפי ברווז בנאצ'וס וצדפות מטוגנות בפופוקרן. המחיר לסרט הוא שלושה דולר ולשני סרטים רצופים חמישה דולר, ממש מציאה. את הכסף כאן עושים, כמובן, מהאוכל.

קולנוע סינדיקייטד, בושוויק, ניו יורק
חיים הנדוורקר

ההתחדשות של בושוויק הביאה לכאן גם חברות היי טק. בדרך כלל המדובר בחברות קטנות. על אחת מהן, לייב סטרים, כנראה שמעתם. החברה עוסקת בפיתוח ציוד לשידורים חיים בווידאו באמצעות הטלפון או מצלמות שהיא מוכרת. החברה פתחה כאן את המשרדים ומעבדות המחקר והפיתוח הראשיות שלה. פיליפ וורת'ינגטון מהבעלים של החברה, שלוקח אותי לסיור במשרדים המעוצבים היטב של החברה, אומר כי הוא ושותפו גרים באזור והם חשבו שבושוויק היא אזור קול שיכול לספק השראה לצוות של החברה שלו.  

ג'ף סטירוולט מתפרנס מהשיגעון סביב בושוויק והגרפיטיז שם. הג'וב שיצר לעצמו הוא מדריך תיירים המגיעים לשכונה לראות את הגרפיטיז כאן. סטירוולט, יהודי בן למשפחה חרדית אם כי הוא עצמו כבר, כדבריו, מחוץ לקטע הזה.

"אין מקום בניו יורק שיש בו ריכוז כזה גדול של גרפיטיז כמו בבושוויק", הוא אומר. "פעם אמנים השתלטו על קירות וציירו עליהם בלילה בהסתר באופן לא חוקי. לפעמים המשטרה תפסה אותם ולפעמים לא. בשנות ה-90 מצאה ניו יורק דרך טובה להילחם בריסוס הכתובות הלא חוקיות, והפכה אותן לחוקיים. כיום, רוב האמנים המציירים על קירות עושים זאת על פי היתר. בדרך כלל הם לא מקבלים כסף אלא רק אישור לצייר והציורים נשארים על הקירות לתקופות של כחצי שנה עד שנה בממוצע, ואז צייר אחר נכנס לתמונה. מי היה מאמין שיהיה סדר כל כך מופתי בעולם כזה.

צחוק הגורל, הגרפיטי שהתחילו כדרך ביטוי של מחאה, משרתים היום את חברות הפרסום. אלה שוכרים כאן קירות כדי לקדם מוצרים. ראיתי את זה במו עיני. ברחוב בוגארט, אמנית היתה עסוקה בציור ענק על מתקן הרמה. הציור הזה היה פרסומת לגוגל דוקס. איפה הימים שבהם הציירים היו צריכים להשלים את עבודתם בתוך זמן קצר מפחד שייעצרו על ידי שוטרים.

גרפיטי של גוגל דוקס בבושוויק, ניו יורק
חיים הנדוורקר

עוד שלב בהתמסחרות של אמנות זו אפשר היה למצוא באחרונה כאשר שישה חברים בבושוויק קולקטיב הכולל אמני גרפיטי, הוזמנו בתשלום על ידי מקדונלדס לצייר  על קירות בהולנד כפרסומת לבייגלס הניו יורקיים שהחברה מוכרת שם. ממש חזון אחרית הימים. מי היה מאמין שמקדונלדס וציירי הגרפיטי של בושוויק ישתפו פעולה יחדיו. 

הצייר אד דוויל מעדיף לקרוא לעצמו אמן רחוב. פעם הוא עבד במשרדי פרסום והגיע למסקנה שזה לא בשבילו. על כל אלף רעיונות שהעלה רק אחד התממש. ואם היה לו רעיון טוב אז הבוסים גנבו לו אותו. "אמרתי לבוס שלי, אם אני נשאר כאן אני מתאבד, ועזבתי. פעם ציירתי ברחובות באופן לא חוקי. היום אתה עושה את זה באופן מסודר. הרבה מהקירות הן בבעלות של חברות פרסום חוצות. האמת, חברות הפרסום השתלטו כאן על השכונה".

בבושוויק אסור להחמיץ כמה משרידי העבר. אני מבקר בבית חרושת לחליפות "מרטין גרינפילד" הנמצא בבעלותו של מרטין גרינפילד, ניצול שואה שיש לו היום העסק היחיד בניו יורק לתפירת חליפות על פי מידה והוא מנוהל כיום על ידי שני בניו. לגרינפילד יש דוגמאות של חליפות ממאה השנה האחרונות. אם אתם עושים סרט על שנות השלושים הרי שתוכלו לתפור כאן את החליפה הנכונה. תפרו כאן חליפות לתום הנקס, פול ניומן וליאונרדו דיקפריו. גם נשיאים בין הלקוחות של גרינפילד כולל ברק אובמה, ביל קלינטון ודונלד טראמפ. משם אנחנו קופצים למספרת גברים (נשים גם הן בהחלט מוזמנות) "כמו פעם" עם מגע "עכשווי" ששמה סטפינג רייזור (Stepping razor) שהוילג' וויס הכתיר אותה כמספרת הגברים הטובה בניו יורק. ללא ספק מקום עם אופי. כדאי להזמין מקום מראש.

אבל הכי אהבתי את חנות הכובעים של דיויד צ'קאליסי. לחנות-בית מלאכה של צ'קאליסי קוראים איליאן (Aileyan) שהחלה לפעול לפני פחות משנה. צ'קאליסי ירש את העסק שהוקם בשנות העשרים ופעל באיזור האופנה של מנהטן. בינתיים, יצרני האופנה עזבו את מנהטן. הם התחילו לייצר במזרח הרחוק ובדרום אמריקה. צ'קאליסי היה אחד האחרונים שבהם. בסופו של ענין הוא החליט לעבור לבושוויק. האנרגיה כאן שכנעה אותו שזה המקום הנכון בשבילו. כיף לבקר בחנות-בית מלאכה שלו. אפשר לראות איך עושים כאן כובעים (וגם תכשיטים). זה מהפנט, אם אתם בעניין של כובעים.

בושוויק, ניו יורק
רפי פוקס

פוקס לוקח אותנו להוסטל מאד קול בסביבה. צעירים מכל רחבי ארצות הברית מגיעים לכאן  ומשתכנים במחירים 45-80 דולר ללילה. ממש מציאה. להוסטל מרפסת פתוחה נהדרת. וכאשר יורדים למרתף נכנסים לבר-קלאב עם מוסיקה חיה. ממש כיפי. הייתי שולח אתכם לשם אבל המקום הכיפי הזה כבר נסגר. העירייה החליטה לרכוש את ההוסטל כדי להקים בו מעון לחסרי בית. ההחלטה הפתיעה את התושבים המקומיים של השכונה. אחד מהם אמר לי: "השכונה נמצאת כרגע בנסיקה. פתיחה של מעון לחסרי בית באזור שכזה עשויה להביא את השכונה לסטגנציה".

בסופו של דבר התושבים ובעלי העסקים לא יצאו למלחמה רבתי כנגד המעון לחסרי הבית. למה? צריך להבין, מסבירים לי, שהתושבים החדשים הם בדרך כלל בעלי דיעות ליברליות שמגלים פתיחות בתפיסותיהם לאנשים שאין להם. האמת היא שבקרב ההיפסטרים ובעלי העסקים אין בהכרח התלהבות מהמעון הזה ומקבלים אותו כרע שצריך לחיות עמו. מכל מקום, כדי להרגיע את השכנים המודאגים הובטח למקומיים כי חסרי הבית יצטרכו להגיע לחדריהם עד השעה עשר בלילה כדי שמנוחת השכונה לא תופרע. אגב, החששות בנוגע לפגיעה בשכונה היו מופרזים. למרות בואם של חסרי הבית לכאן, החיים נמשכים כסידרם.

קצת היסטוריה. בושוויק, היתה באמצע המאה ה-20 מקום שטוב לחיות בו. הגרמנים היו בין המתיישבים הראשונים כאן. מבשלות השיכר, שהקימו המהגרים הגרמנים בעבר הרחוק, פרחו. לימים נכנסו לכאן האיטלקים. בסך הכל זו היתה שכונה למעמד הבינוני. לאט לאט המאפיה האיטלקית תפסה לה מקום של כבוד בשכונה. הסחר בהרואין פרח. במשך השנים איבדה בושוויק את מעמדה. האיטלקים שעשו כסף עברו לאיזורים "טובים" יותר. בשנות ה-60 וה-70 הגיעו לכאן היספנים, בעיקר פורטוריקנים, ומהגרים מהרפובליקה הדומיניקנית ומרכז אמריקה. בושוויק הפכה לשכונת עוני עם שיעורי פשיעה לא מבוטלים. ואז הגיעה הפסקת חשמל המפורסמת של 1977. מעשי ביזה פרצו בשכונה בחסות החשיכה. בנינים הועלו באש. בעקבות האירועים האלה נסגרו עסקים בשכונה. תושבים חדשים בעלי הכנסות נמוכות נוספו לשכונה. בושוויק הפכה למרכז של פשיעה, סחר בסמים, מעשי שוד ואונס. בסביבות 2005 החליטו עיריית ניו יורק ומדינת ניו יורק  ליזום תכנית לשיקום השכונה ולצמצם את הפשיעה. הצעירים ראו כי טוב, מחירי הנדל"ן היו זולים, והם החלו להתיישב כאן.

בבושוויק חיים כיום כמאה אלף איש. ג'ף סטירוולט אומר כי אם ניקח את בושוויק וננער אותה מההיפסטרים נגיע למספר של כמה אלפים בלבד. ואולם "הרעש" שהם עושים, אומר סטירוולט, הוא הרבה יותר גדול מחלקם היחסי באוכלוסייה.

מעברם של אלה לכאן בא בעקבות העליה המטורפת במחירי הדיור בוילאמסבורג הסמוכה והקרובה יותר למנהטן שמשכה אליה אמנים קודם לבושוויק. לימים נאלצו רבים מהאמנים לנטוש אותה בגלל מחירי הנדל"ן שקפצו לשחקים. לאמנים ולהיפסטרים לא היתה ברירה אלא לנדוד עמוק יותר לתוך ברוקלין –לאורך קו הרכבת התחתית אל. והשכונה הבאה לאורך הקו הזה, מיד אחרי ויליאמסבורג המבורגנת, הייתה בושוויק.

הפיכתה של בושוויק לשכונה קולית לא משמחת את התושבים המקומיים המקוריים. כ-90% מדיירי השכונה הם מעוטי הכנסה. הפיכתה של בושוויק למקום כל כך פופולרי מעלה את המחירים כאן בצורה משמעותית. גם אם חלק מהדיירים מתגוררים בדיור מוגן בסופו של דבר כוחות השוק דוחפים אותם החוצה. יש מקרים שבהם בעלי בתים מפעילים לחץ על דיירים לעזוב אם באמצעות מניעת שירותים או עידוד ההזנחה של הבניינים. לפעמים גם הפעילו אלימות כלפי הדיירים. כיום אמנים שהגיעו מבחוץ מנסים להתחבר לשכונה. המקומיים לא תמיד שמחים לעשות כן ולתת הכשר למהגרים החדשים.

מייקל טורטוריצי סגן נשיא אקזקוטיבי באריאל פרופרטי אדווייזורס אומר כי בושוויק הפכה להיות לאחת השכונות היותר מבוקשות בברוקלין ובניו יורק כולה. מחירי הנדל"ן למגורים הגיע בסוף 2016 ל-323 דולר לרגל רבועה, עליה של 120 אחוזים מאז 2011. באיזורים הטובים יותר, סמוך ממש לתחנות הרכבת התחתית בבושוויק, המחירים קפצו עוד יותר. עוד נתון מעניין, בחמש השנים האחרונות עלה מספר העסקות בברוקלין כולה פי שלושה. בבושוויק, לעומת זאת, מספר העסקות עלה פי עשרה.

בושוויק, ניו יורק
רפי פוקס

בושוויק היוותה גם הזדמנות למשקיעים קטנים יחסית. מי שרצה להשקיע בנדל"ן יכול היה למצוא כאן בתים קטנים יחסית במחירים סבירים ולפתוח בקריירה חדשה. עליית מחירי הנדל"ן הכניסה כסף יפה לכיסים של המשקיעים קטנים.

אבל המחירים באזור לא ימשיכו לנסוק, כנראה, כמו בעבר. סגירת קו האל לתיקונים תפגע קרוב לוודאי בחגיגה הנד"לנית כאן. מייקל טורטוריצי מעריך כי סגירת הקו תוביל לירידה בביקוש למגורים למשך שנים אחדות, והמחירים אף עשויים לרדת. יחד עם זאת, הוא מעריך כי בעלי הבתים ימתינו להתחזקות השוק מחדש כאשר הקו ייפתח מחדש לתנועה ולא ימכרו את הנכסים שלהם.

סמוך לרחוב בוגארט נמצא אחד המוקדים המרכזיים שהביאו לכאן הרבה תיירים מחוץ לאיזור, מסעדת הפיצה המפורסמת רוברטה. יש הטוענים שזו אחת הפיצות הכי טובות בניו יורק. יש כאן גם מאכלים אחרים. כדי לזכות בשולחן צריך להמתין זמן רב. והאמת היא ששווה להמתין או לבוא בזמנים פחות מבוקשים. המסעדה מאד כיפית. אפשר לשבת בחוץ או בפנים, יש כאן תחנת רדיו המשדרת תכניות בכל מה שקשור לאוכל סטייל פוליטקלי קורקט. יש כאן גם מסעדת שף הצמודה לרוברטה ושמה בלאנקה, באמת מצוינת. רק 20 איש יכולים לאכול בבלאנקה וקרוב לוודאי שתתקשו להשיג בה מקום.

מאז הביקור האחרון שלי ברוברטה פתחו כאן מאפייה נוספת שלה הקשורה למסעדה המיועדת לטייק אוויי. נחמד מאד. רוברטה אפילו התחילה למכור פיצות בהקפאה להולפודס. ממש התמסדות. העסקים המשגשגים כאן מסתירים חיכוכים שהתפתחו במשך השנים בין שלושה השותפים המקוריים. מספרים כאן שלתוך העסק ניסה להיכנס גם אחד מבני משפחת טיש שמשפחתו הייתה פעם הבעלים של סי בי אס וכיום היא מחזיקה בקבוצת הפוטבול ניו יורק ג'איינטס. מסתבר שבני אדם הם עדיין אותם בני אדם עם יצרים ופוליטיקות אישיות גם במסעדה שהיא מאד פוליטיקלי קורקט.

ברחוב בוגארט הקטן יש שלוש מכולות אורגניות עם שמות כמו אורגניק פלאנט, ברוקלין נצ'וראל ונצ'וראל מרקט. מה שבטוח זה שמי שקונה כאן הם בדרך כלל ההיפסטרים. כולם מתחרים על הכיס שלהם. המקומיים יתקשו לשלם את המחירים הגבוהים שדורשים כאן במכולות. בשביל זה צריך הורים מבוססים.

רפי פוקס אומר כי אווירת הקהילה שהייתה כאן בימים שהאזור לא היה כל כך פופולארי הלכה והתמוססה לה עם בוא התיירים. "היום אני רואה כאן יותר מתמיד אנשים מבחוץ. הפכנו לאטרקציה לתיירים".

גאוון מורס מהשותפים של מסעדת היי הלו, מסעדה-בר שכונתית שבה נוהגים המקומיים להפגש כדי לצפות במשחקי כדורגל, חושב שסגירת קו האל לכיוון מנהטן דווקא תהיה לה השפעה חיובית. "השכונה מוצפת במטיילים מבחוץ. זה טוב לעסקים אבל גם פוגע באופייה של השכונה. "אולי", הוא אומר, "יהיה טוב יותר אם יבואו לפה פחות אנשים, מחירי שכר הדירה יירדו. זה יסייע לשמור על האופי של המקום".

גאוון מורס שותף במסעדת היי הלו
חיים הנדוורקר

מורס, המגיש לאורחים שלו המבורגר מצוין, מספר כי הוא עצמו הגיע לבושוויק עוד כשהיה מסוכן להסתובב כאן. "אני לא רוצה להאדיר פשיעה ומעשי שוד. האמת, זה היה מקום ממש מקולל, אבל היה כאן משהו בכל זאת מאד ייחודי. נכון, היום הרבה יותר בטוח כאן והמון צעירים עם מכנסיים צרים וכתובות קעקע מסתובבים ברחובות. אני בן 43 ונחשב לדי זקן כאן. בסופי שבוע, אם נאמר קצת בהגזמה, אני מרגיש קצת שאנחנו כמו בלאס וגאס. המון תיירים באים מבחוץ, יש ברים שפתוחים עד 4:00. זה טוב לעסקים אבל זו לא השכונה שהייתה כאן פעם".

ישראלים לא חסרים בבושוויק: פועל כאן, למשל, סטודיו לאמנות הקרקס שנקרא דה מיוז (The Muse). הסטודיו מיועד לאנשי מקצוע אבל גם לילדים. את הסטודיו מובילה אנג'לה בוצ'יני. ארוסה הוא יוני קלאי, מירושלים. אנג'לה הגיעה לביקור מקצועי בישראל. היא הכירה את יוני על שפת בים והשאר זה היסטוריה. "התחלתי להתעסק באמנות הקרקס בגיל יחסית מאוחר בגיל 27 אחרי שגמרתי את הלימודים באוניברסיטה העברית", אומר קלאי. "אני מתמחה באקרו באלאנס מה שנקרא בישראל "יד ליד". תראה, למשל, אני מחזיק סולם והיא מטפסת ועושה תרגילים באוויר". האמת, לעין לא מקצועית כמו זו שלי, זה באמת מרשים.

המיוז נפתח ב-2011 בויאלימסבורג. ב-2014 נאלצו השניים לסגור את הסטודיו עקב עליית המחירים המטורפת בשכונה. הם החליטו לעבור לבושוויק כמו הרבה אמנים. במקרה שלהם המעבר היה לאזור שנחשב לפחות טוב. זה איפשר להם לשכור שטח די גדול שבו הם מפעילים את הסטודיו שלהם. הבעיה של השניים היא החשש שבעוד שלוש שנים, כאשר החוזה יפוג, המחירים עשויים לעלות. אם זה יקרה כנראה שיצטרכו לזוז מכאן. לאן? לא ברור. התקווה של קלאי ובוצ'יני היא שאולי השבתת קו הרכבת התחתית תמנע את עליית המחירים כאן.

יוני קלאי ואנג'לה בוצ'יני
Carmelo Varela

אנג'לה ויוני מתמודדים עם צרות נוספות. בסטודיו רחב המימדים שלהם מתקיימים מלבד שיעורי אקרובטיקה וקרקס גם אירועים ומסיבות. באחרונה החמירו הרשויות את תקנות כיבוי האש בכל הקשור לאולמות אירועים. וזה כבר הופך להיות לסיפור יקר. השניים נתקעו בלי כסף. הם קיימו אירוע התרמה והצליחו לגייס את המינימום הדרוש, ואולם מסתבר שעדיין זה לא מספיק. התוצאה שהם יכולים לקיים מספר מועט מאד של אירועים.

מאיה ידיד, אמנית וידיאו ישראלית, המקיימת סיורי גלריות בניו יורק, חיה כאן כשנה וחצי. בהתחלה התלהבה, היום הרבה פחות. "יש משהו כאן בבושוויק שהוא מאוד לא אותנטי", היא אומרת. "בסופו של דבר האמנים הם חלוצים של כיבוש. האמנים הם הכובשים בשכונה לא להם. בעקבותיהם מגיעים כרישי הנדל"ן ועמם דיירים חדשים עם כיסים עמוקים והאמנים נדחקים הצידה. אני עצמי חלק מהתהליך הזה ואני רואה כאן שינוי לא לטובה. אני לא מתרשמת מכך שילדים עשירים מגיעים למקום מגניב. חברים שלי כבר עזבו את בושוויק אם משום שנמאס להם מהסצנה כאן או משום שהמחירים עלו בצורה מטורפת והם לא יכולים להרשות לעצמם לשלם את שכר הדירה הגבוה. גם אני בדרך החוצה. לאן? אני עדיין לא יודעת".

מאיה ידיד
תומר חלפון


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות