טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לעמוד במחסום, להסתכל לכיבוש בעיניים - ולהתבייש

במחסומים בהם עמדתי ותיעדתי את תוצרי הכיבוש חשבתי על מורשת הוריי בוני המדינה וחשתי צער על דור ילדיי ש-50 שנות שלטון על עם אחר, הפכו אותם לגסים ואלימים יותר

תגובות
צועדות ומסמנות את הקו הירוק באירוע במלאת  50 שנה לכיבוש
נדין אשרף

רעיה ירון, דוברת מחסום watch

האם אני פטריוטית או בוגדת? לא פעם הואשמתי בבגידה, אך עבורי התשובה ברורה.

בעומדי במשמרת, במסגרת התנדבותי במחסום watch אני מקבלת את התשובה לשאלה זו בכל פעם מחדש. בשעה שחברותיי למשמרת ואני, עומדות במחסומים ומשמשות עין צופיה לרווחה, משמשות אוזן ופה לאנשים חסרי התקווה שמעבר לגדר, צפה ועולה בי ההיסטוריה האישית שלי. כשנטען כלפיי שמעשיי הן כשל בוגדת, אני נזכרת בקיבוץ הולדתי, גניגר, אותו הקים אבי אליהו כרמיאלי איש העליה השניה, שהיה מאוחר יותר לראש המועצה האזורית עמק יזרעאל. כשמוטחות בי האשמות כאילו אני פועלת נגד המדינה שלי, אני חושבת על אמי, מלכה כרמיאלי-נוסבוים שהגיעה לארץ בעליה השלישית, הוזמנה ללמד עברית במקווה ישראל והצטרפה לבניית גניגר. אני חושבת על דודתי שרה נוסבוים שהיתה ממייסדות קופת החולים של ההסתדרות וחושבת על אחייני, יורם כרמיאלי, ממקימי העיר ערד.

למחסום watch הצטרפתי לפני 14 שנים מתוך דאגה עמוקה לעתיד החברה הישראלית, זו שגזלה ממני את המילה ״פטריוטיות״ בכוח. בעומדי במחסומים, פוגשת עין בעין את תוצרי הכיבוש, אני חשה יחד עם חברותיי, בושה עמוקה על הפרת זכויות האדם שמעוללות ידיה של ארצי שלי, גם בשמי כאזרחית המדינה.

מעבר תרקומיא
אמיל סלמן

הצער שטף אותי כשפגשתי במחסום ביולדת פלסטינית שציריה נעשו תכופים עד שילדה את בנה המת במחסום. הבושה לפתה אותי כשראיתי בני אדם אזוקי ידיים במשך 5 שעות בשמש הקופחת כעונש. חשתי בעתה בכל פעם שראיתי חייל נותן פקודה לפלסטיני לעלות על גבעה כדי ״לשוחח״ עם איש שב״כ, והתביישתי בכל פעם שכלב, הנחשב לטמא בקרב מוסלמים, הוכנס לרחרח את חפציהם של הממתינים במחסום.

מחסום watch הוא לא פעם ביתי הראשון. לצד כ-200 מחברותיי, כולנו מתנדבות המוחות נגד הכיבוש ומסייעות לפלסטינים מתוך אותה מחאה. הסיוע ניתן בשורה של נקודות מפגש: במחסומים כאמור, בסיוע לערעור על צווי מניעה למנועי שב״כ, בישיבה בבתי משפט שם מתברר פעם אחרי פעם שהערכים ״צדק ושוויון בפני החוק״ רחוקים מהמציאות כרחוק מזרח ממערב, בביקורים במרחב התפר - שרוחבו האמיתי הוא אולי כרוחב אצבע, בליווי רועי צאן בבקעת הירדן החוששים מהתנכלויות אלימות של מתנחלים, ומזה 11 שנים שאנחנו מלוות ילדים פלסטינים ביום טיול שבו הם רואים את הים לראשונה בחייהם.

המשותף לכולנו, המתנדבות, הוא ההתנגדות לדיכוי האוכלוסיה הכבושה. כשאנחנו חוזרות הביתה אחרי שעות ארוכות בהן פגשנו את הכיבוש, הבסיסי והאכזר, אנחנו פוגשות בהשלכותיו באופן שבו הוא משחית אותנו גם כחברה פנימה. אחד הביטויים לכך הוא חילחול הלגיטימציה הציבורית להתנהלות גסת הרוח והאלימה של אדם לרעהו. הכאב והבושה שצפים בי במחסום, צפים בי כיום גם לרגעים, כשאני רואה ושומעת את דרכי הביטוי האלימים וחוסר הסובלנות בחברה שלנו. בהיותנו, מתנדבות מחסום watch, נשים ששרתו בצבא, אימהות לילדים וסבתות לנכדים המשרתים בצבא, אנחנו חשות דאגה רבה לשינוי שחל בהתנהגותם של יקירינו. אלו פניהם של אזרחינו הצעירים וכך נראית עתידה של המדינה.

הכיבוש הולך ונעשה יותר "נוח". חלק מהמחסומים הגדולים הוסרו והציבור כבר קהה לבו מלשמוע על הנעשה באלו שנותרו. אך יש לזכור שבירוקרטיית הכיבוש פועלת ומכבידה כל הזמן וזרועו המכבידה של המינהל האזרחי, שולטת בנוקשות ובאפקטיביות בנתינים הפלסטינים, במטרה לשומרם כנועים וממושמעים.

רעיה ירון

כעת, אחרי 50 שנות כיבוש ובשנה ה-17 לפעילותנו, אני מאחלת לעצמנו אזרחי ישראל, ולשכנינו הפלסטינים שנגיע לסיום הכיבוש ונאפשר מתן זכות הגדרה עצמית. שנגיע לחופש ולאמון בינינו לבין שכנינו. הפירות יהיו לשני הצדדים. לו יהי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות