טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכנס השנתי של J STREET - יהודים זרים, אל תתערבו בעניינים שאינם שלכם

לאילו יהודים יש זכות להתערב בגורל השלום והכיבוש, ולאילו אין? מי מיהודי התפוצה הם "התערבות חיצונית" בעיניהם - ובעינינו? ומהו האינטרס של ישראל בקשר עם היהדות הליברלית המתנגדת לכיבוש? כמה תובנות מהכנס השנתי

תגובות
הפגנה של הארגון היהודיif not now

"וואלה יופי, יושב לך במוזמביק ומתנגד לכיבוש משם!" אמרה לי פולי ברונשטיין, מנכ"לית "דרכינו". לרגע התערערתי. כמעט שכחתי שאנחנו בכנס השנתי של J Street בוושינגטון, בו מעל 3,500 איש, בהם 1,200 סטודנטים, נציגים של היהדות הליברלית של ארצות הברית, הגיעו לבסס את מעמדם כרוב דמוקרטי, ולהתאחד נגד מינויו של פרידמן לשגריר וממשלת ההתנחלויות של ביבי. מה שעבורנו, הישראלים, נשמע כמו חבורה של יהודים שונאי-עצמם, עבורם זו הדרך להביע את אהבתם לישראל. ואכן, כמעט בכל נאום, האהבה והאכפתיות לישראל היו המוטיבים שהוזכרו שוב ושוב. התנגדות מתוך אהבה - ולא אנטי . כמו שברני סנדרס אמר בנאומו: "התנגדות לימין של ישראל היא לא אנטי ישראלית!", וזכה למחיאות כפיים סוערות.

אמירתה של ברונשטיין מייצגת את התפיסה הישראלית, המופנמת בקרב רבים מיהודי התפוצה, לפיה רק ליהודים הגרים בישראל יש את הזכות להתערב בגורל הכיבוש והשלום. אנחנו, הישראלים, מסתכלים על אחינו היהודים שבתפוצה באופן אמביוולנטי. הם חוד החנית של ההסברה הישראלית בקמפוסים ובארועים אנטי-ישראלים ברחבי העולם, ולפיכך הם "משלנו". אך זאת, כל עוד הם לא מתנגדים לממשלתנו - אותה בחרנו באופן דמוקרטי. נתונים אלה באים לידי ביטוי באופן שאינו משתמע לשני פנים בסקר שנערך על ידי ד"ר רוזלר ופרופ' בר-טל מאוניברסיטת תל אביב על מעורבות יהדות התפוצה במדיניות ממשלת ישראל בנושא הסכסוך. בעוד של-26% מאיתנו, הישראלים, חושבים שיש ליהודי התפוצה זכות להתערב בענייני הסכסוך אם הם מתנגדים למשל מדיניות הממשלה, 94% מאיתנו מאמינים שיש ליהודי התפוצה זכות לעשות קמפיינים לתמיכה בממשלת ישראל.

כישראלי, הסתכלתי על אלפי היהודים שטסו לוושינגטון, ושילמו 475 דולר לכרטיס כניסה(!), ולא יכולתי שלא לחשוב: למה אכפת להם כל כך?

הנאום של ברני סנדרס מכנס ג'יי סטריט

למה יהודי שיכול להיות ברזילאי, דרום אפריקאי, אוסטרלי או קנדי בלי הצירוף "יהודי", בוחר להשאר משוייך לקהילה שנתפסת במקומות רבים כדבר הרחוק ביותר מערכי שוויון, זכויות אדם ומיעוטים? אמנם קהילות יהודיות משקיעות ב"תיקון עולם" ואף תומכות במתן מקלט לפליטים סוריים, אבל כשזה מגיע לפלסטינים ולסכסוך שלנו - "זה מסובך". הקשר האימננטי של קהילות יהודיות לישראל השמרנית והכובשת הוא מה שלרוב העולם רואה מבחוץ, כי נציגי הקהילות והפדרציות הציוניות הן חוד החנית של ההסברה הישראלית. בעד "שתי מדינות" אבל לא מגנים את ההתנחלויות. כמו ביבי.

ואולי דווקא בגלל זה - 3,500 יהודים אמריקאים טסו לוושינגטון כי חשוב להם להילחם על הקהילה שלהם, על היהדות שלהם, על הציונות שלהם, ועל ישראל שלהם. הרצון שלהם למעורבות לא מתיישב עם האמונה שרק אנחנו הישראלים, נחליט על גורלנו. לכן ניצלתי את ההזדמנות לשאול נציגי ארגונים שונים בכנס את השאלה הבאה: האם יהדות התפוצה הליברלית היא התערבות חיצונית?

"התערבות חיצונית" נשמע זר, מתערב, שלא שלו. קצת כמו "לחץ בינלאומי", דרום אפריקה, או מדינה שלא יכולה לשלוט במוסר של עצמה, וצריכה עזרה מבחוץ. השאלה הזו מעלה אי נוחות רגעית בקרב נשאליה, כי היא כוללת בתוכה את התפיסה של הישראלי הלוחם מול הגולה הנכנע, של הציוני במעשים מול הציוני בערכים, של המקריב מעצמו מול הנהנתן. ובקיצור - שליהודי היושב מחוץ לציון אין זכות החלטה בענייני שלום וכיבוש. אולי רק אנחנו, הישראלים, חושבים כך, ואולי הצלחנו להנחיל את התפיסה הזאת בקרב המיינסטרים של יהדות התפוצה. אבל מסתבר שהמון יהודים חושבים אחרת.

עבור היהדות הליברלית בארה"ב, התמיכה של ממשלת ארה"ב בסטטוס קוו של הכיבוש ותרומות של מיליונים המגיעים להתנחלויות הן סיבות מספיק טובות למשוך את ישראל לעתיד יותר דמוקרטי. עבור יהדות התפוצה בעולם, המשך הכיבוש משפיע גם על הקהילות שלהם, ועל איך שהם, כיהודים, נתפסים במדינות השונות. לכן התנגדותם של יהודים בעולם לממשלת ישראל, הפכה להיות תופעה שלא ניתן להתעלם ממנה.

מי שלקח את המושכות לידיו בעניין היא הזירה האמריקאית, ששינתה את חוקי המשחק והפכה להיות נושא השיחה בשולחן השבת, הם If Not Now, קבוצה של צעירים אמריקאים שהתארגנו בזמן מלחמת עזה השנייה "להפגין את התנגדותם דרך היופי של הפולחן היהודי". הם מבקשים לסיים את התמיכה של הקהילות היהודיות באמריקה בכיבוש, דרך בניית תנועה פוליטית המבוססת על התנגדות. הפעילויות שלהם כוללת לילות סדר בנושא השחרור מהכיבוש, בפדרציות הציוניות בערים הגדולות של ארה"ב, או הפגנות מול AIPAC - הלובי הציוני הימני של יהודי ארה"ב.

אם מישהו החליט שאדם יהודי אמריקאי הוא חלק מהסיפור הזה, שבשל היותו יהודי, יש לו זכויות בישראל יותר מאדם לא יהודי שנולד בשטחה; אם אין דבר וחצי דבר מעולם ערכיו למה שישראל מייצגת, והוא מתחבר הרבה יותר לסולידריות עם הפלסטיניים - אז ודאי שיהיה לו מה לומר בעניין הזה. נשמע הגיוני, לא?

פולי ברונשטיין- ראשונה מימין
דודו בכר

"זו בכלל לא השאלה, אם הם חיצוניים לסיפור שלנו או לא", אמרה לי עיתונאית ישראלית מ"וואלה" שהגיעה להרצות בכנס. "מה שמעניין הוא, שאם עוד 10 או 20 שנה, אנחנו כישראלים לא נדע להתחבר לאמריקאים האלה, של J Street, אז שלום על ישראל!". במשחק האינטרסים הזה, אמנם רובינו מאמינים שאין ליהודי התפוצה זכות להתנגד למדיניות של ממשלת ישראל, ולכיבוש, אבל מה שבאמת חשוב כאן הוא איך לאפשר לאמריקאי מ-J Street לאהוב את ישראל בדרך שלו, ולשיח קהילתי ביקורתי על ישראל להתקיים - העיקר שירגישו חלק מהסיפור. כל עוד הם אוהבים את ישראל, כמובן.

ובכל זאת, כולם אמרו זאת בכנס J Street, ולכולם זה ברור שמי שיחליט אם יהיה כיבוש נצחי או שלום של אחרית הימים, הם אנחנו, הישראלים.

רק הישראלים יסיימו את הכיבוש?

"ברור שאף אחד לא מחליט בשביל הישראלים, אך אחריותנו [כעם יהודי] היא לא להישאר אדישים, אלא לצעוק", אמרה ח"כ תמר זנדברג בפאנל של תנועת SISO בכנס. אנחנו רואים לאן הולך הדור הצעיר של יהדות התפוצה, ומהי תגובת ישראל. הצעירים של If Not Now ו-J Street הם הפנים של הדור היהודי החדש, ואיתם ישראל צריכה לדעת איך לדבר, אך היא בוחרת שלא. J Street אוהבים את ישראל ומתנגדים לכיבוש מתוך אכפתיות ואהבה. If Not Now - מתנגדים לכיבוש וכנראה אוהבים קצת פחות.

בכנסי J Street, הקודמים, כך הסתבר לי, הגיעו ח"כים מהימין. השנה לא - למה להם לבזבז את הזמן שלהם? זוהי מראה לנתק של ישראל מהדורות הצעירים של יהדות התפוצה, על בסיס המחלוקת העיקרית שתכריע את המשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: הכיבוש\ההתיישבות היהודית ביו"ש.

בהגדרות המשחק החדש של מי אוהב ומי אויב, ישראל לא רוצה לדעת לדבר עם הצעירים הללו - ושלא יבואו לבקר. אם המגמה הזו תמשיך, היהודים בקהילות התפוצה יאבדו תקווה ולא ירגישו חלק. ואז, או שהם פשוט לא ירצו להיות יהודים-ציוניים, או שהם באמת יהפכו להיות "התערבות חיצונית". 

צעדה למען ישראל בניו יורק
שולמית סיידלר פלר


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות