טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כולם מדברים על שלום (בשבוע האפרטהייד הישראלי)?

מהו "פרו-פלסטיני" ו"פרו-ישראלי" בשבוע האפרטהייד הישראלי בדרום אפריקה? איפה מחנה השלום? האם בנט יכול לחבר לתנועת החרם? "לכבוד" הארוע העולמי, כמה עדויות משבוע האפרטהייד הישראלי בדרום אפריקה

תגובות
סטודנטים ממפגינים נגד ישראל במיצג של שכיבה על הריצפה כהרוגים
Ihsaan Haffejee / Anadolu Agency

"אתה פ-ש-ו-ט לא מבין", אמרתי לג'רמי, אחד המארגנים היהודיים של שבוע האפרטהייד הישראלי באוניברסיטת קייפטאון, כשנשלחתי לעשות הסברה מטעם StandWithUs, במרץ 2014. "אותנו, הישראלים, החרם רק יהפוך לימנים קיצוניים - זה לא יעזור בכלום!". ג'רמי צחק על מה שאמרתי לו, שהחרם רק דוחף אותנו לקיצוניות. "למה אתה צוחק?", שאלתי. "מה שאתה אומר - זה בדיוק מה שאמרנו על תנועת החרם העולמית, כאן, לפני שהאפרטהייד נפל". 

האם זה מה שהם רוצים? להפוך אותנו לתומכי-כיבוש ומחרחרי מלחמה? האם זוהי מטרתם של אנשי ה-BDS, בכך שהם מחרימים את כל הפרויקט הקולוניאליסטי הציוני (לתפיסתם), ולא רק את השטחים הכבושים? הגעתי לקייפטאון, להכיר את פניהם האמיתיים, וגם להיות ישראלי טוב ולעשות הסברה. האמנתי, שהמחנה הציוני יידע להכיל ציוניים ליברליים, כמוני, שרואים בכיבוש מחסום מרכזי לשלום אזורי. אחרי הכל, Standwithus, אשר מימנו את מסע ההסברה שלי איתם לקייפטאון, הכירו את עמדותיי. האם יש מקום למחנה השלום בשבוע האפרטהייד הישראלי?  הנה כמה תובנות מהמחנה ה"פרו-ישראלי" וה"פרו-פלסטיני".

שבוע האפרטהייד הישראלי מתקיים כל שנה מאז 2005 ומגיע למעל 50 ערים ברחבי העולם. מטרת הארוע היא לעורר מודעות על "פרויקט ההתנחלות הקולוניאליסטי של ישראל" ו"מערכת האפרטהייד" (הפרדה) שלה, ובכך להגדיל את תנועת החרם (ה-BDS). בדרום אפריקה, הארוע נתמך על ידי 105 ארגונים, איגודים מסחריים ושגרירויות, כולל מפלגת השלטון ה-ANC, שבניגוד להצהרותיה, מקיימת קשרים נורמליים לחלוטין עם ישראל. בעיניהם של דרום אפריקאים רבים, בדיוק כפי שתנועת החרם הצליחה לעורר סולידריות ברחבי העולם נגד משטר האפרטהייד, כך הסולידריות הבינלאומית תצליח בסוף לבודד את ישראל. ולכן המשמעות של שבוע האפרטהייד הישראלי בדרום אפריקה, חזקה יותר מבכל מקום אחר.

***

מחנה ה-BDS באונ' קייפטאון, הומה אדם, בנוי מקירות ארעיים כסמל לחומת ההפרדה\גדר הבטחון. המון פיסות מידע על גניבת שטחים, מים ומשאבים על ידי המתנחלים על אדמת פלסטין. אך גם - ואולי בעיקר - שרטוט הציונות כתנועה קולוניאליסטית: נרטיב פלסטיני קלאסי.

יהודים תומכי ישראל בדרום אפריקה .נגד החרם
Ashraf Hendricks / Anadolu Agenc

השנה, בארוע באונ' וויטס ביוהנסבורג, רוססו בגרפיטי הסיסמאות "ציונות היא גזענות" ו"אמנדלה אינתיאדה" (כח לאינתיפאדה, בזולו), ואף נופפו את דגל חיזבאללה במחנה ה"פרו-ישראלי", כפרובוקציה. התפרעויות ואלימות "לגיטימית" כביכול הם מחזה נפוץ בקמפוס. עבור דרום אפריקאים רבים זוהי התנגדות הנובעת מהתפיסה שיהדות דרום אפריקה והמונופול הקפיטליסטי הלבן שלה קשורים זה בזו, מה שיוצר טינה המתורגמת לאלימות אנטישמית. אפילו דוקטורנטית ניגרית שהכרתי שם אמרה לי ש"היהודים שולטים באוניברסיטה".

עבור מחנה החרם, אין אף גרסא של מדינה יהודית - דמוקרטית ככל שתהיה - שתימצא לגיטימית. אולי בגלל אמונתם בפתרון שלהם - 'אדם אחד קול אחד' -אם זה קרה כאן זה יכול לקרות בכל מקום. אבל כמובן, שהקונטקסט הישראלי-פלסטיני לא מאפשר יישום פתרון באופן כה פשטני. הקמפיין המבוסס על התנגדות בלתי-אלימה מתורגם לאלימות ואנטישמיות, החרם מוכוון גם כלפי מי שמעוניין לעורר דיאלוג, וכלפי כל מה שישראלי, ציוני ולעיתים גם יהודי. ואין שום הבנה של הקשר של העם היהודי לארץ ישראל: "היהודים, שיחזרו לאירופה", הוא משפט שנאמר לעיתים קרובות.

 ***

ממול מחנה ה-BDS באונ' קייפטאון, המחנה ה"פרו ישראלי", SAUJES: אוהל מושקע עם מסכי פלזמה המקרינים סרטונים על "אומת הסטארט-אפ". בהסברה קוראים לזה Beyond The Conflict. וגם כמה תמונות מהאינתיפאדה, והקסאמים בשדרות. הנרטיב הציוני החד צדדי. 

בנוסף, נרתם ארגון ההסברה StandWithUs כבכל שנה, למאבק בתנועת החרם, ומימן טיסות לשלוש עדויות חיות של הדמוקרטיה הפלורסליסטית התוססת של החברה הישראלית. העדויות הראשונה והשנייה היו רבקה ורחל, שתי סטודנטיות ישראליות ממוצא אתיופי, שהגיעו לדרום אפריקה לספר את סיפור עלייתן לארץ אחרי 2000 שנות גלות, ולתת קצת קרדיט לסיפור הציוני. ובנוסף, להראות שיש ישראלים-יהודים שחורי-עור, ובכך לשבור את תמונת הקולוניאליסט-ילד, כובש-נכבש, שחור-לבן שקיימת בדרום אפריקה לגבי ישראל. "קוראים לי רבקה, ונולדתי באתיופיה. תמיד חלמנו לחזור לירושלים..." - רבקה הייתה מתעוררת בלילות של שבוע האפרטהייד הישראלי עם המילים הללו, מרוב שהיא דקלמה את הסיפור הזה שוב, ושוב, ושוב. ובאופן מפתיע, או שלא - זה עבד.

העדות השלישית הייתה אנוכי: יהודי, ציוני, ומתנגד לכיבוש. הנה - גם בקרבינו יש מי שמתנגד לעוולותינו! יש עוד ישראלים (שלא כמו בצד השני) שמאמינים בשלום. כמה הומניים אנחנו. 

באחד הימים, הגעתי לאוניברסיטת סטלנבוש, האפריקרנית, לפגוש קבוצה של נוצרים אוהבי ישראל. הנושא עליו נתבקשתי לדבר היה "מדוע צה"ל הוא צבא מוסרי?" (ולא: האם). סיפרתי קצת מחוויותיי מעזה, וכשהתחלתי לספר על 'שוברים שתיקה', ראש הפדרציה היהודית השתעל וסימן לי עם כף-ידו - "CUT" - אין צורך לבלבל את מי שכבר "איתנו" באופן עיוור. ספר להם מה שהם רוצים לשמוע. ואני חשבתי ש'שוברים שתיקה' הם עדות לחופש הביטוי בחברה האזרחית בישראל. מה, זה לא נשמע פרו-ישראלי? כנראה שעבור המחנה הציוני המתגונן - לא.

השנה, בארוע באוניברסיטת 'וויטס' ביוהנסבורג, הקמפיין של SAUJS המחנה היהודי-ציוני התמקד בישראל הדמוקרטית: כרזה של נלסון מנדלה מחובק עם אהוד ברק, תחת הכותרת "הוא נסע לישראל לראות בעצמו!". כמובן שהם לא מציינים שהכניסה לישראל מותנית בתמיכה בממשלה . בדיוק כמו השימוש בי, ברחל וברבקה, זהו שימוש ציני ומטעה בדמוקרטיה.

הכיבוש, או האבחנה בין ישראל של 48' לבין השטחים,, לא נוכחים באף אחד משני המחנות. בכך למעשה, שני הצדדים מעודדים את פתרון המדינה האחת. בין אם בסגנון 'אדם אחד קול אחד', או בסגנון תכנית הסיפוח החלקי של בנט .

***

בשבוע האפרטהייד הישראלי, כזכוכית מגדלת של "אויבינו מול אוהבינו", אין מקום להיות פרו-ישראלי ולהתנגד לכיבוש, כפי שאין מקום להיות פרו פלסטיני ולהתנגד רק לכיבוש. זה האינטרס של שני הצדדים - לטשטש את האבחנה בין הכיבוש של 67 וישראל של 48, ששני הדברים יהיו כאחד: "פרוייקט קולוניאליסטי ציוני" - או "ארץ אבותינו".    

וכך, יהודים-ציוניים המתנגדים לכיבוש מתוייגים כאויבים, תומכי-חרם, כי הם "מפלגים את הקהילה היהודית" ו"נותנים נשק לאויבינו". אני תוהה - האין זה הפוך - שתמיכה בכיבוש (או מתן סיבות למה עליו להימשך), המחזקת את הטשטוש בין ישראל של 48 לישראל המתנחלת והכובשת - היא-היא מתן כלי הנשק הטוב ביותר לתנועת החרם נגד ישראל?  

ואכן, לשאלתי את מארגני שבוע האפרטהייד הישראלי בדרום אפריקה, האם הם עומדים על האבחנה בין ישראל בשטחי 48, לישראל בשטחים הכבושים, תשובתם היא: "ישראל בעצמה לא עושה אבחנה שכזאת, ומחשיבה את ההתנחלויות לחלק משטחה, לכן עליה להחזיק [ולספח] את משטרה בשטחים הפלסטיניים הכבושים". מסתבר שהם ובנט יכולים לבנות קואליציה.

אם ניתן להם [מודגש] להגדיר מהו ציוני או פרו-ישראלי, המרחב הזה - בעד ישראל ונגד הכיבוש  - או שהוא יצטמצם, או שהוא ייעלם. וזה אחד הגורמים העיקריים שדחפו את ג'רמי, כמו יהודים רבים, למצוא מפלט בהנהגת תנועת החרם.

אז אף אחד לא מדבר על שלום בשבוע האפרטהייד הישראלי. לא ה"פרו-פלסטיניים" ולא ה"פרו-ישראליים". הם עסוקים בלעודד נרטיב אחד, צד אחד, ואת המלחמה הבאה, כדי לומר אחריה לכל העולם: "ראיתם?".

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות