טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הדס מלכא והדר כהן הן מגש הכסף שעליו ניתנה מדינת המתנחלים

דמן של חללות מג"ב בשער שכם אינו חלילה על ידיהם של נתניהו ובנט. אבל הקזת הדם התקופתית משרתת אותם פוליטית, ועם חזון הסיפוח והנצחת הכיבוש שלהם - יש גם להם אחריות שילוחית

תגובות
נושאים את ארונה של הדס מלכה
דוברות משטרת ישרא

"זכינו לגדל ילדה מדהימה במשך 23 שנים", אמר אתמול דוד מלכא, אביה של הדס שנהרגה בפיגוע בשער שכם. "הדס, גדלת בבית של ערכים, של שלום ושל אהבה". אבל הדס מלכא מצאה את מותה במקום בלי שלום ובלי אהבה, והערך העליון שעל קדושתו נהרגה היה הנצחת מפעל הכיבוש וההתנחלות. לשם היא נשלחה, כמו מרבית הכוח הלוחם של צה"ל והמשטרה. על המזבח הזה, מלחמת שלום הכיבוש וההתנחלויות, מוקרבים החיילים והשוטרים שנהרגים ונפצעים ומצטלקים נפשית מעבר לקו הירוק.

זה קורע לב ומוציא מהדעת. דמה של הדס מלכא אינו על ידיהם של בנימין נתניהו ונפתלי בנט; הוא על ידיהם של המחבלים שדקרו אותה. אבל האחריות השילוחית היא של נתניהו עם סרבנותו המדינית, התעקשותו לטרפד כל שביב של תקווה לשלום וחזון ה"לנצח נאכל חרב" שלו. בדיוק כפי שהיא אחריותו של בנט, עם חזון הסיפוח המשיחי שלו ותיאוריית ה"רסיס בישבן".

מה שמדהים ופרדוקסלי בכל פעם מחדש הוא שאירועים מסוג הפיגוע בשער שכם מסיעים לנתניהו ובנט. הם חלילה לא מאושרים מהם – אבל במינון הנכון, אותה הקזת דם תקופתית במנות קצובות, משרתת אותם אותם פוליטית. ולא רק בגלל צעדי התגובה והענישה (ביטול 250 אלף היתרי כניסה לפלסטינים, פשיטות, מעצרים, הריסות בתים), שמצדם מתדלקים עוד מנה של איבה וייאוש ומגדלים את המחבלים הבאים. המשפט הפוליטי החשוב ביותר שיצא אי פעם מפיו של נתניהו לא היה "השמאל שכח מה זה להיות יהודי". זה היה המשפט שנאמר למשה כחלון - "את קולות המצביעים המזרחיים אתה לא תקבל אף פעם. רק אני יודע להביא אותם. אני יודע את מי הם שונאים: הם שונאים את הערבים. ואני יודע להביא להם את הסחורה" (נחשף על ידי נחום ברנע במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות").

זו הסיבה שפיגוע תקופתי בגדה או מלחמה תקופתית בעזה טובות לנתניהו. האמוציות המיידיות שמתעוררות הן שנאה לערבים הרצחניים – חיות אדם שיורות טילים מתוך גני ילדים ודוקרות ילדה מדהימה שגדלה בבית של שלום ואהבה. איש לא מתעכב ברגעים הללו להזכיר נסיבות היסטוריות, ענייני סיבה ותוצאה, או לפחות לתהות בקול רם עד מתי יימשך מעגל הדמים והשכול הזה. איש לא מעז להפנות - ולו להרף עין - את הזעם מהערבים הרעים האלה לממשלת הימין הלאומני-מתנחלי-דתי-משיחי, בהנהגת ראש ממשלה ושר חינוך שעושים הכל כדי להנציח את מצעד הטירוף והאיוולת.

נתניהו בניחום אבלים אצל משפחתה של הדס מלכא
קובי גדעון / לע"מ

במקום זה מסתפקים אצלנו בפולחן השכול. כמו דת, או כת. מתחבאים מאחורי "הגבורה של הדס". היא אייקון מושלם לרגע. כלי התקשורת סוגדים לתמונתה: מרוחה בצבעי הסוואה, מחייכת, שיערה גולש. סלפי אחרון. וואטסאפ אחרון. אלף איש הגיעו למסע ההלוויה. בעוד רגע ילכו כולם, ימשיכו לענייניהם ובמהרה גם לחייהם, רק המשפחה והחברים יישארו עם הכאב שאין לו סוף. הלב נשבר.

נתניהו מרגיש בנוח להגיע לניחום אבלים כזה. חובש כיפה שחורה גדולה, מתחבק עם האב הדומע. הוא הרי האח של יוני, יש לו חסינות. שרה נתניהו מצוטטת ב"ישראל היום": "לכולנו כמדינה יש זכות שיש לנו גיבורה וילדה כזאת". את בנם הבכור הם שלחו למחלקה הבינלאומית של דובר צה"ל, עם מאבטחים צמודים ומגשי סושי – לא לשער שכם. הם גם לא יעלו על דעתם לגור מעבר לקו הירוק, או אפילו במזרח ירושלים המאוחדת לנצח נצחים. נוח להם יותר בקו בלפור-קיסריה. נפתלי בנט מגשים את חזון הסיפוח במהפכני שלו מרעננה. איילת שקד מנהלת את חלקה במהפכה מצפון תל אביב. שלדון אדלסון מקים פקולטה לרפואה באריאל ממקום מושבו בלאס ווגאס. גלעד ארדן, השר לביטחון פנים, הילל את "הדס הלוחמת האמיצה שנלחמה לעמוד בירושלים שהיום היא ממש קו החזית של מדינת ישראל". ארדן גר בסביון. קוראים לזה מרחק ביטחון.

הפיגוע בשער שכם ב2.2016 בו נהרגה שוטרצ מג"ב הדר כהן
אוליבייה פיטוסי

הציבור והתקשורת משתפים פעולה עם השקר המוסכם הזה. לא רק "ישראל היום" ו"מקור ראשון". "גורל אחד", זעק הבוקר השער של "ידיעות אחרונות". בתמונה נראה האב השכול עופר כהן כשהוא מנחם את דוד מלכא. עופר הוא אביה של הדר כהן, לוחמת מג"ב שנהרגה בשנה שעברה בפיגוע דומה בשער שכם. "דמיון מצמרר", פסקו בעיתון. "משפחת השכול", זעקה הכותרת בכפולה הפותחת. המילה "השכול" נצבעה באדום, הפונט הוגדל. "אין ספק ששותפות הגורל הזו יוצרת משהו מחבר ומחזק", אמר אחד הנוכחים במעמד. שותפות גורל, גורל אחד.

אבל מהו בעצם אותו גורל? גורל הוא מונח מיסטי. משהו שנקבע מלמעלה, התפתחות שאין עליה לאדם יכולת השפעה. מכאן מקור הביטוי גזירת גורל. אלא שזו אינה גזירת גורל שצעירים במדים וצעירות במדים ייהרגו לנצח על הגנת מפעל הכיבוש וההתנחלות. הנהגה אחראית, מדינה רציונאלית ועם חפץ חיים היו עושים כל מאמץ כדי לפתור את הסיפור הזה, לצמצם אותו, לשכך אותו. החזון הציוני שועבד כולו. הוא ממושכן מעבר לקו הירוק. הדס מלכא והדר כהן הן מגש הכסף שעליו ניתנה מדינת המתנחלים.

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות