טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבוס שלי מסכים שאשקר - האם כדאי לעשות את זה?

וגם: האם לאנפרנד אקס מהפייסבוק? מי צריך לזוז על המדרכה כדי לפנות מקום? מחלק מוסר עונה לשאלות הקשות באמת

תגובות
יד של גבר מורה על שעון מעורר

אני עובד בחברה. אני והמנהל הישיר שלי חושבים שאני לא מתוגמל כראוי (יחסית לאנשים שעושים עבודה דומה או אף יחסית לקודמי בתפקיד) על עבודתי המצויינת (עליה אין עוררין). מאידך, הנהלת החברה לא מסכימה לדון אפילו בהעלאת שכרי. אני אוהב את עבודתי ולא שוקל לעזוב אותה. לפני כמה ימים הודעתי למנהל הישיר שלי שאגיע לעבודה באיחור של כמה שעות בגלל סיבות אישיות. הוא אמר לי לא לדפוק כרטיס כשאני מגיע, והוא יאשר שעבדתי מהבוקר. מבחינתו זו דרך להעלות את שכרי בעקיפין. מצד אחד אני מרגיש שזו סוג של גניבה; מצד שני אני גם מרגיש שהכסף הזה מגיע לי בצדק. חוץ מזה, לא אני יזמתי את המהלך ולא הייתי יוזם מהלך כזה. לא מדובר בהמון כסף (כמה שעות עבודה בסך הכל) אבל העיקרון מציק לי.

מה לעשות?

ויקטור מירושלים

 

עובד מצטיין יקר,

יש הטוענים שלאנשים נוח יותר לעגל פינות ולגנוב ממקום העבודה כי הנכונות שלנו לרמות עולה ככל שיש לנו יותר מרחק פסיכולוגי מהפעולה. כך, למשל, הכלכלן ההתנהגותי דן אריאלי, מחבר הספר ״האמת על באמת: איך אנחנו מעגלים פינות ומרמים את כולם״, ערך ניסוי שבו המשתתפים היו נכונים יותר לרמות כאשר התשלום שניתן להם היה באסימונים, על אף שאת האסימונים הללו הם יכלו להחליף בכסף. בשל כך, לאנשים רבים נוח יותר לגנוב ממקום העבודה – לעגל שעות נוכחות, לקחת הביתה צרכי משרד וכן הלאה. לשיטתם של הטוענים כך מדובר בסכנה מוסרית, היות שרמאויות קטנות עלולות להוביל לרמאויות גדולות יותר והחברה האנושית תהפוך לסדום ועמורה רק פחות סקסי.

אני איני חלק מן המחנה הזה. לדעתי, הסיבה שלרובנו נוח עם גניבות קטנות ממקום העבודה היא שאנחנו רואים בכך עשיית צדק מסוים – ולכן ככל הנראה גם לא נידרדר משם להונאות ענק (ממש כשם שלא הידרדרנו מעישון שאכטה מג׳וינט להזרקת הרואין ברחובות, בניגוד לקמפיין שרשויות המלחמה בסמים וננסי רייגן דחפו בשנות ה-80).

כמה נתונים כלכליים, בתור רקע: העשור האחרון בישראל היה נפלא להכנסותיהם של המעסיקים המקומיים, נפלא הרבה פחות להכנסותיהם של העובדים שלהם, שכירים ועצמאיים כאחד. בעשורים האחרונים חלקם של העובדים בעוגת ההכנסה הלאומית הלך והצטמק. לפי מרכז אדוה, בשנת 2015 הוא עמד על 57% – השיעור הנמוך ביותר מאז שנת 2000, אז עמד על 65%. בין 2005 ל–2015 גדלה ההכנסה הלאומית ב-51%, אך בעוד שהכנסת העובדים גדלה ב–44%, הכנסת המעסיקים גדלה בכ-73%.

בהשוואה לשאר מדינות ה-OECD, ישראל מצויה בתחתית הדירוג ברמת אי-שוויון בהכנסה הפנויה לנפש סטנדרטית. חוסר השוויון הזה הולך ומחריף בעשור האחרון, כאשר בעלי השכר השעתי החציוני מתקרבים אל בעלי השכר הנמוך, ובמקביל בעלי השכר הגבוה מתרחקים מהאמצע וחל גידול בשכר שמרוכז בידי מעטים בחלק העליון של הסולם. למרות כל זאת, מדיניות הממשלות בישראל מאז שנות ה-80 היא לסייע למעסיקים באמצעות הוזלת עלות העבודה – במקום מדיניות שכר שוויונית והגונה יותר והגדלת חלקה של המדינה במימון שירותים חברתיים והשכלה.

הנתונים הכלכליים אולי מסובכים להבנה ולזכירה וממילא כל אחד יכול לעוות אותם כרצונו, אבל רובנו מבינים באופן אינטואיטיבי שהמעסיקים שלנו עושים רווח לא קטן על חשבוננו. זה הרווח הזה שאנו מתקנים, בדרכנו הזעירה והפאתטית, כשאנחנו מסמנים שהיינו במשרד בשעות שבהן נעדרנו, מגוננים על עובדים אחרים שעשו זאת או מרשים לעצמנו להתכבד בכל טוב הציוד המשרדי – מעטפות, עטים ושמרדפים שעלותם הכוללת כה נמוכה שהיא שוות ערך רק לכבודנו העצמי הרמוס. ובדיוק בשל כך, רוב האנשים נוטים יותר לעשות זאת כשהם מרגישים שלא מתגמלים אותם כראוי, ופחות נוטים לגנוב מהדקים ממעסיק הגון או מעסק שמצוי בקשיים כלכליים (כלכלנים התנהגותיים ממעטים לקחת בחשבון סוגיות כמו סולידריות אנושית וחוש צדק).

לפי פרשנות של חז״ל ושל רש״י לדיבר ״לא תגנוב״, הכוונה אינה לגניבת ממון אלא לגניבת נפשות, כלומר לחטיפה ולסחר בבני אדם. בראייה עכשווית, עושק של עובדים נשמע כמו משהו שהרבה יותר מכעיס את אלוהים מאשר גניבת עטים. בהתחשב בנסיבות המקרה שלך, רישום כמה שעות פיקטיביות ביוזמת המנהל שלך שאפילו הוא סבור כי אינך מתוגמל כראוי, דעתי היא שעליך לעשות זאת בלי יסורי מצפון. העובדה שזה בכלל מטריד אותך הופכת אותך לאדם הגון יותר מרובנו.

דרך אגב, ב-15 באפריל מצוין ברחבי העולם ״יום הגניבה של משהו מהעבודה״ (Steal Something from Work Day). חג שמח.

 

בחורה צעירה על הספה מביטה במחשב

 

הייתי איתו כמעט שנתיים והוא נפרד ממני לפני כמה חודשים. אנחנו עדיין חברים באינסטוש ובפייסבוק כי כאילו נפרדנו בסבבה ואנחנו לא בריב. אבל אני רואה תמונות שלו לפעמים כשהוא עושה דברים או יוצא עם חברים, כל פעם אני מנסה לזהות מי זה ואיפה הוא. באנונימיות פה אני גם יכולה להודות שאני נכנסת לו לפרופיל ובודקת מה הולך, מי כותבת לו קומנטים. מצד אחד זה לא עושה לי טוב ונראה לי שכדאי לאנפרנד או לבלוק כדי להמשיך הלאה, מצד שני זה קצת ילדותי ומעליב ואולי גם ייראה לו כאילו לא התגברתי עליו. גם אם זה נכון לא בא לי שזה המסר שהוא יקבל. אני די מעדיפה לחסום אבל צריכה חיזוקים שזה הדבר הנכון לעשות.

נעמי, 25

 

 

רבקה באנץ׳ יקרה,

צר לי לשמוע על הפרידה שעברת, מהמשפט ״כאילו נפרדנו בסבבה״ אפשר להבין שסבבה מבחינתו אבל פחות מבחינתך, ושנאלצת להעמיד פנים שהכל בסדר כפי שאנשים רבים נאלצים לעשות כדי לצלוח את הפרידה.

אם מה שמטריד אותך הוא אם אינפרונד וחסימה של האקס הם מעשים פוגעניים, הסירי כל דאגה מלבך והעיפי אותו כאילו אין מחר. לפי האתיקה הבלתי-כתובה-עדיין של מערכות יחסים באינטרנט, הצד שממנו נפרדו זכאי להחליט מה לעשות עם הקשר ברשתות החברתיות, אבל לדעתי בכל מקרה במצב כזה עלייך לעשות מה שטוב לך ומיטיב איתך בלי להתחשב בצד שלו. נפרדתם, ועתה עלייך לגונן על הלב שלך בכל דרך שתמצאי לנכון.

עכשיו נתמקד בלב שלך ובשאלה אם ניתוק קשרים עם האקס ברשתות החברתיות טוב לך. זה כמובן תלוי בנסיבות ובאנשים הספציפיים, אבל גם כאן התשובה שלי היא אנפרנדי אותו אל תעשי לו חשבון.

ב-2012 ערכה הפסיכולוגית טארה מארשל מחקר עם 464 משתתפים (84% מהם נשים, גיל ממוצע 21.3) שבחן את ההשפעה של חברות בפייסבוק אחרי פרידה. מארשל גילתה שבטווח הקצר, האנשים שנשארו חברים בפייסבוק דיווחו על פחות רגשות שליליים ביחס לאקס וכמיהה אליו/אליה, אולם אותם אנשים הפגינו פחות צמיחה אישית, כלומר פחות הצליחו ״להמשיך הלאה״. במילים אחרות, החברות בפייסבוק היתה כמו פלסטר על הלב הפצוע של הפרודים הטריים, אבל לא איפשרה לפצעים להתאחות ולהחלים כראוי. כדאי גם לשים לב לעובדה שיתכן שהאנשים שנשארו חברים בפייסבוק מראש היו אלה שנפרדו בטוב ולכן הפגינו פחות רגשות שליליים וכמיהה לאקס, ויתכן שבפרידה כואבת חברות כזו לא תשמש כפלסטר, אלא כמו חומצה על פצע פתוח.

במחקר אחר משנת 2015, חוקרי התקשורת ג׳סי פוקס ורוברט טוקונגה ערכו סקר מקוון בקרב 431 משתתפים וגילו שקשרים ברשתות חברתיות משמשים כמאפשרים (enablers) לא בריאים של מעקב מקוון אחרי פרידה. לפי המחקר הזה, אנשים השתמשו במעקב ברשתות החברתיות בתור דרך לעזור להם להתגבר על פרידה, אבל זה רק עורר בהם יותר רגשות שליליים ומצוקה והפריע להם להמשיך הלאה. ציטטתי מן המחקרים האלה אף על פי שתוצאותיהם צפויות לגמרי, את עצמך יודעת שזה המצב ורק צריכה אישוש חיצוני.

ניתוק קשרים בפייסבוק ובאינסטגרם – לטעמי חסימה ולא רק ביטול חברות – מומלץ מאוד בחודשים הראשונים אחרי סיום קשר משמעותי. כפי שעולה מן המחקרים לעיל, זה עוזר לסגור את הקצוות הפרומים, לעבור תהליך ולהחלים. הסיבה שאני בעד חסימה ולא רק אינפרונד במידת האפשר היא, בין היתר, משום שזה יקשה עלייך ליצור קשר עם האקס ברגעים של מצוקה וגעגוע, מה שאף פעם לא נגמר טוב. בנוסף, זה יחסוך ממך את הצורך להעלות סטטוסים ותמונות של ״וואו כל כך טוב לי בלעדיך״ (כמעט כולם עושים את זה, אפילו באופן לא מודע) ותוכלי לפרסם מה שבא לך בלי לחשוב מה הוא יבין מזה. במקביל, גם תחסכי לעצמך את החיטוט בפצע באמצעות סטוקינג אינטרנטי של הפרוד וניתוח כל פרט ופרט בהתנהלותו וכל צל קטן בתמונות שלו. אין בזה בושה, גם את זה רבים עושים ורק מעמידים פנים שלא, אבל זה הרגל מזיק ומכאיב.

מה שלא תחליטי, מותר לך לשנות את דעתך בכל רגע נתון. פרידה היא תהליך קשה ומטלטל והצרכים הרגשיים משתנים במהלכו. אם החלטת לחסום אותו ואחרי כמה חודשים תרגישי בכנות שאין לך יותר צורך בחסימה הזו, תוכלי לבטל אותה בלחיצת כפתור. פעמים רבות, נתק לזמן מה מאפשר אחר כך לחזור ולחבב את הבן אדם, או לכל הפחות לא לתעב אותו יותר מדי.

 

שניים על גשר

לאחרונה נתקלנו בסוגיה פילוסופית מן המעלה הראשונה. שני אנשים זהים לחלוטין, אשר נושאים נטל שווה על גבם והולכים בכיוונים מנוגדים (זה לכיוון זה), נתקלים זה בזה במצב שלא מאפשר לאף אחד משני הצדדים לעבור ללא מפריע, כך שהם נכנסים למעין ריקוד (ע"ע דדלוק).

נשאלת השאלה על מי מהשניים לפנות את דרכו ולאפשר מעבר בטוח לעובר האורח השני (שכן חייב אדם או לוותר או לקחת את הדרך), ולמי יש את החובה לאזור את עוזו ולהתקדם בדרכו. הבעיה צצה כאשר שני הצדדים הרי בוחרים באותה הפעולה בדיוק: או ששני חברינו יזוזו לאותו צד ובכך רק יחמירו את הבעיה, שכן המבוכה הנגרמת גרועה אך כמעט כמו הזמן ההולך ואובד, או שישארו באותו המקום ויאחרו למקום מבוקשם.

אם כן השאלה: מהי הדרך עליהם לפעול באותו מצב נתון? אנא ענו במהרה, אנחנו ממהרים ותקועים פה.

איתי ומיכאל, ביחד בני 34

 

תאומים סיאמיים יקרים,

אני מקוה שמכתבי זה מוצא אתכם בטוב על הגשר הצר שעליו אתם תקועים אי שם, ושהצלחתם להחזיק מעמד בלי מזון, שתייה ושירותים בשבוע שחלף עד פרסום התשובה.

המקרה שאתם מתארים הוא כמובן גרסה אנושית של המשל המכונה ״חמור בורידן״. במשל הזה, חמור מת מרעב משום שהוא ניצב מול שתי ערימות זהות לחלוטין של חציר ואינו מסוגל להחליט מאיזו מהן לאכול. המשל הוא מעין פארודיה על תפיסת הרצון החופשי של הפילוסוף הצרפתי ז׳אן בורידן, לפיה רצון האדם אמנם אינו יכול לבחור ברע, אך הוא יכול לדחות את החלטתו ולא לעשות דבר אם הטוב הגלום באחת האפשרויות שעומדות בפניו אינו ברור או ודאי. המשל מקצין את תפיסתו של בורידן לאבסורד, אבל דווקא מבחינת התפיסה האתית של בורידן עצמו הרצון כפוף לאינטלקט, ולכן דחיית ההחלטה תתרחש רק אם ״האינטלקט ישפוט שיהיה זה טוב להמשיך לשקול את הנושא״. כך שבפועל, לפי בורידן החמור לא היה גווע ברעב כי השכל היה מורה לו שבמקרה זה לא טוב לדחות את ההחלטה (גם לחמורים יש שכל).

אם נחזור למקרה שלכם, ראשית עלינו לבחון אם אמנם שתי ערימות החציר זהות לחלוטין. אחרי הכל, החמור של בורידן הוא פיקציה ואף חמור ממשי לא היה גווע למוות מול שתי ערימות חציר, אלא היה מבכר אחת מהן מסיבה כלשהי. במצב אמיתי מהסוג שתיארתם עלינו לבחון מי מבין שני האנשים מבוגר יותר, חולה יותר, ממהר יותר וכן הלאה, המשא של מי כבד או שביר יותר, מי עולה בעלייה לעומת מי שדרכו בירידה וכן הלאה – והוא יקבל זכות קדימה. זה לא עניין פילוסופי, סתם נימוס בסיסי.

עוד עניין ששאלתכם אינה לוקחת בחשבון הוא העובדה שבני אדם מסוגלים לתקשר זה עם זה ואינם פועלים במנותק מהשפה ומהזמן. במקרה של שני אנשים במעבר צר, אחרי פעמיים או שלוש שבהן שניהם יזוזו הצידה או ידחפו קדימה, אחד מהם יגיד ״היי, תן לי לעבור קודם״ (ככלל, תקשורת בין הצדדים היא עצה טובה לפתרון בעיות). אם האנשים זהים לחלוטין במצב העייפות שלהם ובגודל משאם, יש לקוות שלפחות הם שונים במידת האסרטיביות שלהם, וכך תבוא הסיטואציה המבעיתה אל סופה. היות שהמדור הזה אינו עוסק בתיאוריה ובפרדוקסים אלא בלבטים אמיתיים, תיאלצו להסתפק בתשובה המציאותית הזו. עכשיו איתי – תן למיכאל לעבור ראשון ולכו כבר הביתה.

 

 

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות