טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך להודות למורה ליוגה ולא לצאת קריפ?

ומה עדיף – להמשיך במחקר באקדמיה או לחפש מקום בתעשייה? ואם נפתח בקבוק יין יקר שלנו ולא את הזול של האורחים, הם ייעלבו?

תגובות
ניר כפרי

אף פעם לא הייתי בן אדם מאוד אקטיבי, אבל לפני כשנתיים התחלתי די במקרה לעשות יוגה עם מורה כלשהי. זה היה בחדר כושר. חשבתי שאעשה אימוני מכשירים ואפתח שרירים, אבל במקרה הלכתי לשיעור שלה וממש נדלקתי על העניין. היא גרמה לי להשקיע בפעילות גופנית לראשונה בחיי ועל הדרך לטפל בעצמי יותר טוב.

אני יודע, זה נשמע כמו קלישאת ניו אייג׳, אבל השיעורים האלה היו לי ממש חשובים. הייתי הולך שלוש פעמים בשבוע, שעה וחצי כל פעם. לפני כמה חודשים עברתי דירה ולאחר שלא הצלחתי לעמוד בנסיעות עברתי למורה בחלק אחר של העיר. אני יודע שמבחינת המורה ההיא הייתי אחד מבין 20-30 תלמידים באחד מהרבה שיעורים שהיא מלמדת, אבל מבחינתי זו היתה חוויה טובה ומעשירה, שמעציב אותי לחתוך באבחת ביטול המנוי לחדר הכושר.

אני לא רוצה שנהיה חברים – מעבר ל״תיישר את הקרסול״ כמעט לא דיברתי איתה ישירות – אבל הייתי רוצה להיפרד. עם זאת, אני ממש לא יודע אם יש לזה תקדימים וכמובן לא רוצה לצאת מוזר או אפילו מטרידן. האם לגיטימי לעשות מחווה של פרידה במצב כזה? ומה יכול להיות לגיטימי? לשלוח מייל? לעבור בחדר הכושר הישן ולהגיד שלום? האם לשחרר כי זה סתם יהיה מביך גם לי וגם לה?

שי, 32

כלב מביט למעלה יקר,

כל מי שלימד אנשים בכל תחום שהוא יוכל לספר לך כמה נפלאה היא הכרת תודה שמגיעה מתלמיד. רוב האנשים כיום אינם מקפידים מספיק על הקסם הזה, של להגיד תודה לאדם אחר ולשתף אותו באופן שבו הוא היה משמעותי ועשה לך טוב.

כוונות קריפיות לרוב מובילות לאינטראקציות מקריפות, ואילו כוונות כנות וחיוביות לרוב מובילות לאינטראקציות כנות וחיוביות. אם אין לך כוונה להטריד, כנראה לא תצא מטרידן אם תודה לה. לדעתי מוטב להתייחס לזה כאמירת תודה ולא כפרידה, כי פרידה זה באמת קצת אינטנסיבי מדי. אבל להגיע לחדר הכושר הישן ולהגיד לה בכמה מילים תודה על מה שנתנה לך זה לא רק בסדר אלא אפילו יפה. לחלופין, אם אתה נבוך מהאינטראקציה הישירה תוכל להשאיר לה בקבלה מכתב תודה (מייל נראה לי פולשני מדי, אלא אם כן מדובר במייל מקצועי של המכון שהיא נותנת לתלמידים לצורכי קשר איתה). אפשר גם לשלוח מכתב להנהלת המכון ולבקש שיעבירו לה, כדי שגם מי שמעסיק אותה ישמע עליה דברים טובים. אם כבר לפרגן אפשר על הדרך גם לתרום לביסוס הביטחון התעסוקתי שלה, למה לא.

לא בטוח שהמורה הזו זוכרת אותך מבין כל תלמידיה, אבל מובטח לך שאם תגיד לה כמה השיעורים איתה היו חשובים לך והעשירו אותך, היא תזכור את הרגע שבו אמרת לה וזה ישפיע עליה לטובה. וגם עליך. לפי כל המחקרים הפסיכולוגיים והרפואיים, הכרת תודה תורמת לאושר, לבריאות ולאריכות ימים. כמאמר המאסטר המפורסם יוגי בהג׳אן: ״עמדה של הכרת תודה היא היוגה הנעלה ביותר״ (מצאתי את זה בגוגל, אני פחות מהתחום).

דוכן יין ישראלי נתב"ג
נעמה ריבה

 

שאלה שמטרידה אותי לא מעט. אנחנו מזמינים חברים לארוחה ופותחים לקראתה בקבוק יין יקר. בינתיים האורחים מגיעים ומביאים בקבוק יין פשוט. מה עושים? אפשר להתעלם? חייבים לפתוח את הבקבוק השני? פשוט לא רוצים להעליב את האורחים.

מריו, 55

יקב בוטיק יקר,

השאלה הזו הטרידה לא רק אותך, אלא דורות על גבי דורות של מארחים נבוכים – ולכן הובילה לגיבוש כללי יסוד בתחום נימוסי היין. הכלל הראשון והחשוב ביותר הוא שהיין שאורחים מביאים לארוחה הוא מתנה, ולא יין לארוחה. זו הכרת תודה על מאמץ הבישול והאירוח, וכך מתאפשר למארחים לבחור את היינות שמתאימים לאוכל, וגם לצנן אותם מראש או לאפשר להם לנשום (יש לזה שם? בטח יש לזה שם). לכן, מבחינת כללי הנימוס לא אמורה להיות לאורחים ציפייה שהבקבוק ייפתח באותו ערב. זה נכון גם במקרה ההפוך, שבו האורחים הביאו יין יקר והמארחים פותחים יין זול. לכלל הזה יש יוצא מן הכלל: אם האורח בירר מראש איזה יין להביא כדי שיתאים למנה מסוימת, יש ציפייה שהיין הזה ייפתח עם המנה. אבל במקרה כזה יש לך לפחות שליטה רבה יותר על היין שתקבל.

מובן שנימוסים תיאורטיים לחוד ומציאות לחוד, ולא בטוח שהאורחים שלך מודעים לעובדה שאלה הם הכללים. אם זה מטריד אותך מעבר לרמת הכללים הפורמליים, תמיד אפשר רק להתחיל מהבקבוק היקר, אולי תוך הסבר אגבי שהיין הזה כבר מצונן או מתאים בדיוק למנת שחלות האספרגוס שתוגש לפתיחה. אחרי שהיין המוצלח ייגמר, פתח את היין הפשוט יותר שהביאו האורחים. לא יקרה אסון. או עוד יין מוצלח שלך. יש לקוות שבשלב הזה כולכם תהיו מבוסמים מספיק ואיש לא ישים לב. אם אחרי כל זה האורחים גם הביאו יין זול וגם נעלבו מכך שהגשת להם יין יקר, באמת שהגיע הזמן למצוא חברים עפיצים פחות לארוחות הבאות.

חוקר במרכז הלאומי לחקר הסרטן בארה"ב, ב-2014
אי־אף־פי

אני סטודנט לתארים מתקדמים, שכבר בילה כמה שנים במחקר באקדמיה. לאחרונה שבות ועולות אצלי מחשבות שמקומי הנכון הוא בתעשייה. מובן שזו החלטה שמורכבת משיקולים רבים: שכר, מקום מגורים, סגנון עבודה ועוד, אך הייתי שמח לייעוץ באספקטים המוסריים של החלטה זו.

שיקולים מוסריים לטובה ולרעה לגבי שני הצדדים: אקדמיה – תחושה שהרבה מאוד מהזמן מבוזבז ללא תועלת ממשית, חופש רב לגבי נושאי המחקר, חיים על חשבון מלגה (תורמים / משלם המסים), חלום ילדות (אם זה נחשב שיקול מוסרי). תעשייה – ניצול טוב יותר של הזמן מבחינת תפוקה, תוצרים שיש להם השפעה אמיתית בעולם, גם אם יש פחות חופש לקביעת סוג ההשפעה, תרומה לקופת המדינה, יש לקוח שחשובים לו תוצרי העבודה.

ג׳ובאני פיקו, 29

מוח בורח יקר,

לא ציינת באיזה תחום אתה. לאור העובדה שהזכרת אופק תעסוקתי בתעשייה ושכר נאה בצדו, אצא מנקודת הנחה שמדובר בתחום מדעי יישומי כמו מחשבים, פיזיקה, כימיה וכן הלאה. מבחינת בוגרי מדעי הרוח והחברה, אם עדיין קיימים כאלה במציאות, עבודה בתעשייה היא במקרה הטוב קריירה כעובדי פס ייצור במפעלי האקדמיה.

מוסר יכול אמנם לשמש כלי חשוב בקבלת החלטות, אבל עיקר ההתלבטות שלך אינו באמת מבוסס על שיקולים מוסריים. אחת הטענות המפורסמות של סוקרטס היא שאנשים אינם טועים או מבצעים עוול מוסרי מתוך ידיעה, אלא רק מתוך הבנה שגויה או חלקית של המציאות, ושאם אדם יידע מה טוב הוא תמיד יעשה את הטוב הזה. רבים מממשיכיו כמובן חלקו על הגישה הזו, והזכירו שלאדם יש מגוון מוטיבציות לפעולה ורבות מהן אינן ממוקדות במעשה ה״ראוי״ ביותר. גם תלמידו הגדול אפלטון חלק על התפיסה הזו, וציין שנפש האדם מורכבת לא רק מהחלק הרציונלי אלא גם מתשוקות ומרגשות, ואלה משפיעים על התנהגותו בצורה שלא תמיד עולה בקנה אחד עם מה שנתפס בתור המעשה הראוי ביותר.

ציינתי זאת משום שניסוח השאלה שלך מעיד שכבר החלטת מה אתה רוצה לעשות, ואתה רק זקוק לאישור להחלטתך. ציינת שיקולים משמעותיים הרבה יותר לזכות המעבר לתעשייה, לעומת שיקולים זניחים יותר לזכות ההישארות באקדמיה. לכן אתמקד רגע דווקא בהיבט שולי יחסית בשיקולים שהבאת: כתבת שהאקדמיה היא חלום ילדות וסייגת, ״אם זה נחשב שיקול מוסרי״. הגשמת חלום ילדות היא דרך להשגת אושר, ואושר – על כך מסכימים מרבית הפילוסופים והפסיכולוגים – הוא בהחלט שיקול מוסרי משמעותי. אפילו סוקרטס, שהוזכר קודם כנסיך השכלתנות, סבר שמבחינה רציונלית האדם צריך להפוך את האושר או הרווחה שלו (אודימוניה) לשיקול העיקרי במעשיו. אניח רגע את הכוונה שלו בצד, היא לא לגמרי ברורה, ואומר: האושר שלך הוא השיקול המוסרי העיקרי שהבאת (בהערת אגב: תרומה לקופת המדינה, לעניות דעתי, אינה שיקול מוסרי בשום צורה שהיא).

אף על פי שהזכרת את האושר (״חלום ילדות״) בצד האקדמיה, נראה מתוך השיקולים המוטים שהלב שלך נוהה אחר התעשייה, ושם מצויים האושר והשאיפות שלך. כל עוד אתה לא מצטרף לתעשיית רשע שמייצרת נשק, רעלים וכן הלאה, אני לא רואה במה האקדמיה נאורה ומוסרית יותר מהתעשייה – ולכן מה שמטה את כפות המאזניים הוא, שוב, האושר.

רק עוד הערה לסיום: אין לי מושג אם הכינוי שבחרת לעצמך הוא רפרנס לג׳ובאני פיקו דלה מירנדולה, הפילוסוף בו המאה ה-15 שחיבר את ״הנאום על כבוד האדם״. הטקסט הזה נחשב למניפסט מוקדם של ההומניזם, משום שהוא מבוסס על הטענה שלאדם, בניגוד לשאר היצורים החיים, יש חופש בחירה והוא מסוגל לעצב את עצמו כפי שהוא רוצה להיות ולקבוע את גורלו באופן עצמאי וחופשי (למעשה המחבר בעיקר מנסה לשכנע את בני האדם להשתמש בקסמים ובתורת הקבלה כדי להפוך למלאכים, אבל החלק הזה פחות תפס). לפי פיקו דלה מירנדולה, כאשר האדם מפעיל את האינטלקט שלו, חוקר ומהגג, הוא מתקרב אל המלאכים ונדמה להם. להפעיל את האינטלקט אפשר גם באקדמיה וגם בתעשייה, רק חשוב שתמצא את המקום שבו תוכל לעשות זאת בצורה האופטימלית מבחינתך, מלאך.

מעוניינים גם אתם בעצתו הטובה של מחלק מוסר? כתבו לנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות