טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם להרדים את הכלב שממרר את חיינו?

וגם: אחותי חייבת לי 350 שקל ולא מחזירה, מה אני אמורה לעשות? והאם אני יכולה לחתוך לנתיב תחבורה ציבורית לפני הזמן? ומה הבעיה במילה "ערסים"? מחלק מוסר קובע עובדות בשטח

תגובות
כלב
OSWALDO RIVAS/רויטרס

את בוני (שם בדוי) אספנו לביתנו מבית מחסה לכלבים לפני ארבע שנים כשהיה גור. לצערנו הוא כלב חולני מאוד וקשה לטפל בו. הוא סובל מאפילפסיה חמורה. בהתקפים אפילפטיים (שקורים בתדירות גבוהה) הוא מאבד שליטה על הצרכים ומשאיר לנו מזכרות ברחבי הבית. לתרופות שאמורות לייצב אותו יש תופעות לוואי קשות, והן גם יקרות. בנוסף (עם או בלי קשר לאפילפסיה) הוא כלב שבלתי אפשרי לחנך אותו, ואי אפשר לקחת אותו לשום מקום (אפילו לא לטיול יומי. הוא עושה צרכים בחצר ואנחנו מנקים אחריו).

בקיצור, בוני הוא הרבה טרחה ואפס הנאה בשבילנו. מצד שני, מבחינת בוני החיים לא כל כך רעים. האפילפסיה לא מכאיבה או מציקה לו. זה שהוא לא מחונך ומפסיד חוויות בחיים בטח לא מזיז לו במיוחד. הסבל היחיד שנגרם לו הוא מתופעות לוואי של התרופות (בעיקר רעב בלתי נשלט שגורם לו לחיפוש מתמיד ואובססיבי אחרי אוכל). אבל חוץ מזה, החיים שלו בהחלט סבירים.

אין סיכוי למצוא לכלב במצבו בית חלופי, ולנטוש אותו ב״צער בעלי חיים״ או באחת מהאגודות לטיפול בחיות נטושות נראה לנו פתרון פחדני. האם זה מוסרי להרדים את בוני? מצד אחד רמת הסבל שלו לא מצדיקה להרדים אותו. מצד שני, הוא מסב למשפחה שלנו הרבה סבל וטרחה.

עוד כמה עובדות שיכולות אולי להשפיע על השיקולים: יש לנו עוד כלב, שאנחנו אוהבים ומגדלים בשמחה; הווטרינר של בוני כבר הסכים להרדים אותו לפני כמה חודשים, אבל מאז שינה את דעתו (אבל במאמץ לא גדול נוכל למצוא וטרינר אחר שיעשה את זה); אנחנו משפחה של ארבע נפשות (שני ילדים בגיל בית ספר יסודי) במצב כלכלי סביר. בוני לא ״הורס לנו את החיים״, אבל הטיפול בו בהחלט פוגע בשגרה וגורם למתיחויות מיותרות וגם להוצאה כספית לא קטנה.

תודה,

עמרי, פרדס חנה

 

דוקטור אותנסיה יקר,

הכנות שבה פירטת את שאלתך מצאה חן בעיניי. פעמים רבות אנשים מתארים לבטים מוסריים בצורה שמחמיאה להם או מפשטת את הנסיבות, אבל אתה הסברת את המצב ללא כחל ושרק ובצורה מורכבת וכנה. עם זאת, התיאור המדויק והמרובד הזה מוביל אותי למסקנה החד-משמעית שבנסיבות הללו, אין זה מוסרי להרדים את בוני.

במדור לפני כמה חודשים כתבתי לחמוטל – ששאלה אם זה לגיטימי לתת לכלבתה החולה אוכל לא בריא וטעים – שבהקשרים בריאותיים נכון בעיניי להחיל על בעלי החיים שתחת השגחתנו כללים דומים לכללים שאנחנו מחילים על עצמנו. זה כמובן מורכב ותלוי הקשר, אבל כלל האצבע הזה יפה גם למקרה של בוני: האם היית שוקל להרדים פעוט חולה אפילפסיה, שמחרבן לך בבית תוך כדי התקפים וזקוק לתרופות יקרות? למקרה שאתה מתלבט, התשובה אמורה להיות לא לשני הסעיפים. זאת, בגלל שילוב של שני גורמים: המצב שאינו גורם נזק או מצוקה בלתי נסבלת למי שאמור להיות מומת אלא אי-נוחות, גם אם רבה, למטפלים בו; ובמקביל, מי שאמור להיות מומת – פעוט או כלב – אינו מסוגל לתת את הסכמתו ולבחור בהמתת חסד מתוך מודעות ורצון חופשי.

הפילוסוף פיטר סינגר הוא בין הדמויות הבולטות בתחום האתיקה של יחסנו לבעלי החיים. בספרו ״מוסר הלכה למעשה״, שיצא ב-1979, הוא טוען שעלינו לבחון את האינטרסים של כל יצור לפי התכונות הקונקרטיות של היצור הזה ולא לפי השתייכותו לקבוצה מופשטת כמו ״בני אדם״, ״בעלי חיים״, ״נשים״ או ״בני תערובת״. הבאתי את הדוגמאות האחרונות כדי להמחיש שהיחס הזה מופנה לא רק לבעלי חיים, אלא גם היה ועודנו מנת חלקן של קבוצות שונות של בני אדם; למעשה, סינגר מציין שאין הבדל בין העדפה להכאיב ליצור בעל חישה על סמך מינו הביולוגי לבין העדפה להכאיב ליצור על סמך גזעו. סינגר תומך בגישה מוסרית תועלתנית, ולכן הוא מצדיק ניצול או הרג של בעלי חיים אם התועלת לבני האדם עולה על הסבל שנגרם לחיה. זה פוסל בעיניו את השימוש התעשייתי בבעלי חיים לצורך מזון ולבוש ואת הניסויים בבעלי חיים. בהקשר המסוים שלך, אם כן, קל וחומר שאין צידוק מוסרי תועלתני. סינגר גם לא פוסל את ההעדפה להמית חיה על פני המתת אדם, משום שלטענתו חיות כמו כלבים, פרות ותרנגולות הן בעלות מודעות עצמית אך לא באותה מידה כמו אדם. אבל שוב, זה לא המקרה שלך ואין פה חיים מול חיים. ציינתי זאת רק כדי לצמצם מעט את כמות הטוקבקים הצפויים שמסבירים שכלב לא שווה אדם.

אם יצור כלשהו מסוגל לחוש כאב ושמחה, זה לא מוסרי לקחת את חייו של היצור הזה שלא למען האינטרסים שלו ובהסכמתו המודעת. העובדה שהווטרינר סירב לעשות את זה אמורה לאותת לך שמדובר בבחירה מפוקפקת. כפי שציינת, תמיד אפשר למצוא וטרינר שיעשה את זה – יש גם וטרינרים שממשיכים לקצוץ לכלבים אוזניים וזנבות, בניגוד לחוק, למוסר ולטעם הטוב, אבל זו לא סיבה להיעזר בהם כדי לעשות מעשה בלתי ראוי.

האופן שבו תיארת את המקרה מעלה רושם שאתה אדם הגון ואמפתי, שמסוגל להכיר במורכבות ולראות את הצרכים של הצד השני. יש לי תחושה שגם לך ברור שברגע שלקחתם את בוני מבית המחסה, האחריות עליו היא שלכם וזה לא מוסרי לנטוש או להמית אותו רק משום שזה לא נוח או יקר בצורה נסבלת. במובן הזה, באימוץ פעוטות ובעלי חיים חל כלל היסוד של משחקי שחמט ודוכנים בשוק: נגעת – נסעת.

בחורה צעירה קונה איפור בדיוטי פרי
דן קינן

 

אחותי נסעה לחו״ל וביקשה שאבצע לה קנייה בזמן העדרה. הקנייה בסך 350 ש״ח.

עברה מאז שנה. פעם אחת היא הזכירה שהיא צריכה להחזיר לי. מאז כלום.

מה נכון לעשות?

חני

 

אחות לצרה יקרה,

לא ציינת מה גילך ומצבך הכלכלי, שני גורמים שנראים לי משמעותיים לתשובה. אם מצבך הכלכלי אינו טוב, ואת זקוקה מאוד לסכום הכסף הזה, הדרך הכי פשוטה ורצויה היא להגיד לאחותך שאת צריכה את הכסף בחזרה. נכון, זה לא נעים לדרוש דברים בצורה ישירה, אבל זה יותר נעים מאשר לתת למורסת הטינה שבתוכך להתפשט ולגרום עוד ועוד נזק. מה גם שפעמים רבות הזעם תוסס בפנים זמן כה רב, עד שכאשר הוא מתפרץ, כבר לא מדובר על זעם בדרגת תחזירי לי 350 שקל ביץ׳ - אלא זעם בדרגת אני גודזילה את טוקיו ואני הולכת להשמיד אותך.

חשוב לזכור: זה הכסף שלך, אחותך חייבת לך אותו, ואין שום בעייה להזכיר לה שאת צריכה את הכסף. אם זה יקל עלייך תוכלי ללכת על שיטת הזיוף האמנותי, בנוסח: ״אני חייבת השבוע שתחזירי לי את ה-350 שקלים שהלוויתי לך כי אני צריכה לשלם על שקר כלשהו״. העיקר שתזכרי שזה לגיטימי לדרוש את כספך בחזרה, אפילו מאחות על מלא.

מצד שני, אם מצבך הכלכלי אינו בכי רע ואת יכולה להרשות לעצמך לוותר על סכום כזה, עדיף פשוט להרפות. לא כי זה בסדר שהיא לא החזירה לך, אלא כי הנזק האמיתי שנגרם לך אינו בגובה 350 שקלים, אלא בגובה חודשים על גבי חודשים של תסכול ומרמור שמצטברים להם. קשה לוותר ולהרפות בלי לקבל תחושה של תיקון לעוול. לכן, את יכולה להחליט בינך לבין עצמך שהכסף הזה היה מתנות יום ההולדת של אחותך לכל החיים. מדי שנה ביום ההולדת שלה, כדאי להזכיר לעצמך שיש לך פטור וליהנות מזה.

עוד דרך להסתכל על זה: 350 שקל הוא מחיר ממוצע לפגישה עם פסיכולוגית. יעלה לך הרבה יותר מזה אם באמת תלכי לפסיכולוגית כדי לנסות לפתור את התסכול מול אחותך (שקשה לי להאמין שהתחיל עם הקנייה הזו, ומן הסתם גם לא ייגמר בה). לא משנה איזו משמעות תצמידי לסכום הכסף הזה, בשורה התחתונה אם את לא באמת זקוקה לו עדיף לעזוב את זה – ובתמורה לזכות בסיפוק האדיר מהידיעה שאת אחות חמודה והיא אחות מבאסת ודפוקה.

ולאחותך, אם היא קוראת את זה – וכל הקוראים האחרים שלוו כספים או שאלו ספרים ו״שכחו״ להחזיר – אי שם בחוץ מסתובב לו אדם קרוב ופאסיבי-אגרסיבי שסובל מדי יום מהידיעה שלקחתם ולא החזרתם, מתבייש להגיד ושולח על ראשכם שלל קללות איומות. החזירו את הגזל לפני שהגודזילה שבתוכו תצא עליכם. במקום לצטט פילוסופים מתקופת הנאורות המוקדמת כנהוג במדור, נראה לי שבהקשר הזה נכון יותר לפנות לכתביה של ריהאנה: ״אל תתנהג כאילו שכחת, אני קובעת מה יהיה/ כמו בלה, בראפ, בראפ/ שלם לי את מה שאתה חייב לי/ אל תתנהג כאילו שכחת/ ביץ׳, כדאי שהכסף שלי יהיה אצלך״.

 

פקק תנועה
דודו בכר

אני נהגת אדיבה וצר לי מאוד להיתקל בנהגים ערסים לסוגם. אני מרבה לנסוע בקטע הפקוק מנתניה למחלף רבין - שיש בו גם נתיב לתחבורה ציבורית.

אני עוזבת את כביש החוף במחלף רבין ומרשה לעצמי לעבור לנתיב התחב״צ כ-500 מטר לפני הצומת. במעשה זה, אני עוקפת נהגים שנוסעים בנתיב הרגיל וממשיכים ישר. המעבר שלי לנתיב התחב״צ לא פוגע אם כך בשאר הנהגים, ולהבנתי הוא מועיל לרווחת כל משתמשי הכביש (וכמובן גם לי). נתיב התחב״צ עצמו די ריק, כך שאינני מעכבת את משתמשיו.

ידוע לי שמבחינה חוקית, עלי להזדחל עוד כמה מאות מטרים בטרם אחתוך, ואם אקלע לכך אקבל בהבנה דו״ח משטרתי בעניין. האם מבחינה מוסרית המעשה שאני עושה הוא פסול? אני מקפידה לאותת ימינה לכל אורך 500 המטרים, כדי שהנהגים שאני חולפת על פניהם יידעו שאינני מעכבת אותם במעשי.

תודה,

הנהגת במכונית הלבנה

 

נהגת במכונית הלבנה יקרה,

יש מקרים שבהם אין לי תשובה מוסרית חותכת וברורה. עורכת המדור מאיצה בי לתת תשובות חד-משמעיות וחותכות, אבל פה ושם היא מאפשרת לי לחרוג מכך, גם אם בלית ברירה. במקרה שלך, אין לי תשובה חותכת. מחד גיסא, אין ספק שנתיב לתחבורה ציבורית הוא אמצעי נכון ויעיל לעודד שימוש בתחבורה ציבורית. הנתיב הזה צריך להיות קדוש לתחבורה הציבורית ולנוסעים בתחבורה ציבורית, שמזהמים הרבה פחות את הסביבה של כולנו. לכן, אין זה ראוי שנהגים בכלי רכב פרטיים ישתמשו בו, יהפכו אותו לפחות ופחות אטרקטיבי וכך, למעשה, יפגעו בסביבה וגם יעצבנו את הסובבים. לא זו אף זו, תקנות מהסוג הזה הן מקיפות ואוניברסליות משום שאם ניתן לכל אחד להחליט אם הנסיבות שלו מצדיקות את הפרת התקנה, נמצא את עצמנו בסוף במצב שבו נהגים רבים עושים זאת עם צידוקים מצידוקים שונים. לכן, כפי שכתבת, אם המשטרה תכתוב לך דו״ח הוא יהיה מוצדק.

מנגד, במקרה שלך לא מדובר ביצירת עומס בנת״צ עירוני, אלא בנתיב שהתנועה בו דלה לצד נתיב רגיל שעמוס בנוסעים קדימה. הישארות בנתיב הרגיל מוסיפה לעומס עליו, כך שאת אכן מקשה על הנוסעים האחרים ולא סתם נדחפת לפניהם תוך העדפת האינטרסים שלך; לצד זאת, היא גם גורמת לך לנסוע באיטיות בנתיב עמוס לאורך כמה מאות מטרים, מה שמייצר יותר פליטה מזהמת מאשר נסיעה בנתיב פנוי, כך שאת מזיקה פחות לסביבה. כשאת מאותתת ימינה להבהרת כוונתך, את לא רק מנסה לנטרל את כעסם של הנהגים האחרים ושל בורא עולם, את גם מאותתת להם את כוונתך בניסיון להבהיר להם שאת מודעת לכך שנסיעה בנת״צ היא מעשה נבזי ולא מוסרי. בכך, את בעצם שואפת לא לפגוע בנורמה הזו ולא לגרום לנהגים הרבים שנוסעים ישר ללכת בעקבות הדוגמה שלך ולנצל את הנת״צ כדי לעקוף אחרים.

אני מודה שדיני תעבורה אינם התחום החזק שלי, ואני לא רוצה לעודד אותך ונהגים אחרים להשתמש בנתיבים החשובים שמיועדים לתחבורה ציבורית, אבל בנסיבות המאוד מסוימות שתיארת זה לא נראה לי כמו עוול מוסרי ממדרגה ראשונה.

מה שכן נראה לי עוול מוסרי, ואני רוצה להתעכב עליו בקצרה, הוא השימוש שלך אגב אורחא במילה ״ערסים״ בפתח שאלתך. אין לי ספק שלא התכוונת לרע, אבל אני רוצה לנצל את המדור הזה כדי לקרוא לאנשים – טוב, לאשכנזים - להפסיק להשתמש במילה הזו. זו מילה גזענית, שמיוחסת במודע או שלא במודע למזרחים ומייחסת להם תכונות כמו גסות רוח, אלימות וכן הלאה. אשכנזים שמתעקשים להשתמש בביטוי הזה טוענים שהוא לא מזוהה עם עדה מסוימת, ומביאים כהוכחה לכך את העובדה שיש גם ״ערס אשכנזי״. אבל העובדה שאומרים ערס אשכנזי היא בדיוק מה שמעיד על כך ש״ערס״ עדיין ותמיד נתפס כמזרחי, ויתרה מכך – בתור סטריאוטיפ מעליב של מזרחי. לצורך העניין, מומלץ להיכנס לגוגל תמונות ולכתוב ערס – תגלי שכמעט כל התמונות שיעלו לך הן של גברים כהי עור.

כפי שכתבה הפעילה המזרחית והסוציולוגית אורטל בן דיין: ״שפה, במיוחד שפת היומיום, מייצרת קטגוריות מחשבה שמארגנות את הסדר החברתי. השימוש היומיומי בכינויי הגנאי ערסים, פרחות וצ׳חלות מאפשר תיוג רחב וכוללני של נשים וגברים מזרחים בצורה סקסיסטית וגזענית. הרצון להכחיד את השימוש במילים האלו לא נובע ממחויבות לשיח הפוליטיקלי קורקט, אלא מהיותן אמצעי מילולי מכובס שמאפשר להתגזען, להפלות, ללעוג, לדכא ולעשות סלקציה למזרחים מבלי לומר את המילה מזרחים אפילו פעם אחת״.

אם כך, סעי לך בנתיב התחבורה הציבורית במכוניתך הלבנה, אבל ותרי על הדיבור הלבן הזה. דרך צלחה.

 

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של מחלק מוסר? כתבו לנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות