טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך שני בחורים הטרידו אותי מינית וסיימו את הערב עם פנס בעין

אסנת איטה סקובלינסקי יצאה לשתות עם חבר במונטריאול והוטרדה על ידי שני גברים. היא סיימה את הערב עם לב דוהר, הם סיימו אותו ספוגי מים ועם פנס בעין

תגובות
לא מתנצלת
אסנת איטה סקובלינסקי

הייתי אומרת שהערב התחיל כמו ערב ממוצע במונטריאול אבל זה לא יהיה נכון. אני כמעט ולא יוצאת לברים, העבודה עם ישראל שמאלצת אותי לקום מוקדם בבוקר וכן, גם הגיל, הפכו את חיי הלילה שלי למינימליים. ידידי סטיב היה בעיר, בביקור מאוטווה, והוא רצה לצאת לשתות. נפגשנו בבר-קפה מקומי וראינו הופעה מצוינת, בחצות המשכנו לבר קצת יותר מחוספס, כי אם כבר לשתות אז לפחות בחברה מעניינת ולא לצד היפסטרים מלוקקים.

הברפליי (Barfly) הוא בר אגדי, נטול פוזה או יומרות, שמארח הופעות פאנק מצוינות. בפעמים הספורות שהייתי שם לא נתקלתי בבעיה. יש שם קהל מגוון, כמה אלכוהוליסטים מקומיים ושולחן ביליארד. סטיב ואני דיברנו על העבודה שלו בפוליטיקה האמריקאית והקנדית וככל שגמענו יותר בירות עברנו לדבר על אהבה ומערכות יחסים. יצאנו לעשן, בחוץ עמדו שני חברים שתויים. דיברנו איתנו קצת ופלירטטתי עם אחד מהם, בחור ממושקף שנראה לי חמוד. הוא היה מטורונטו, והחבר שלו שבקושי עמד על הרגליים חגג את יום הולדתו. ״אני בן 29 היום״ אמר בקול עגום. ״זה נורא״ אמרתי לו, ״הנה נגמרו החיים שלך״, ״אני יודע״ ענה והרכין את ראשו.

נכנסנו פנימה ובפעם הבאה יצאתי לעשן לבד. שני החברים עוד היו שם. ״אחי, כבר חצי שנה שלא היה לי פוסי", אמר ילד-יום-ההולדת לממושקף. ״הנה״, אמר הממושקף, והצביע לכיוון המפשעה שלי, ״יש לך פוסי ממש פה״.

״לך תזדיין!״ עניתי ונכנסתי פנימה, עננה שטפה אותי, סיפרתי לסטיב מה קרה, ולא יכולתי להמשיך במקום בו הפסקנו את השיחה. לא הבנתי איך בשנייה שיחה עם שני בחורים נחמדים הפכה למגעילה כל כך, איך ברגע הפכתי מבן אדם ל״כוס״. איך הבחור איתו התבדחתי לפני רגע הרשה לעצמו, בלי שהוא מכיר אותי, להפנות אלי אצבע ולהתנהג ככה. כמה מהיר היה המעבר הזה מרוח טובה להשפלה מוחלטת.

קראתי פעם שטראומה נוצרת אצל אנשים כשהם לא מגיבים. חוקרים למדו שבמקרה חטיפה מפורסם של עשרות ילדים, אלה שמצאו דרך לברוח ולשחרר את יתר החטופים היו היחידים שלא סבלו מפוסט-טראומה לאחר המקרה. החלטתי שאני לא אקפא יותר, לא אהיה איילה שעומדת בעיניים פעורות מול מכונית שעומדת לדרוס אותי. ויצאתי שוב החוצה. ״אני מצטער״, התחיל לומר הממושקף, ״תסתום את הפה שלך ואל תדבר איתי בכלל״ אמרתי לו ״אתה חירבנת לי על הערב, פשוט פתחת את המכנסיים שלך, הורדת את התחתונים ושלשלת על כל הערב שלי, אל תפנה אליי ואל תדבר אליי חתיכת חרא קטן ומגעיל.״

לקחתי כמה צעדים והדלקתי סיגריה. לעזאזל, זה הרגיש טוב. הוא באמת הצטער, ראיתי את זה בעיניים שלו. הוא רצה לגשת אלי וסטיב אמר לו ״לא, תפסיק להתנהג כמו גבר פריבילגי שמגיע לו שישמעו את ההתנצלות שלו. התנהגת מגעיל, תצטרך לחיות עם זה, אם הבחורה אמרה לך לא להתקרב אליה- עזוב אותה.״

לא אהיה איילה שעומדת בעיניים פעורות מול מכונית שעומדת לדרוס

נכנסתי פנימה, הפעם נער-יום-ההולדת ניגש אלי והתנצל בשם החבר שלו,״ אני מתנצל בשמו, היתה לי פרידה מאד קשה ומאז היה לי קשה להתחיל משהו אחר וזו היתה הדרך המעוותת שלו לעזור לי״. ״זה בסדר״, עניתי, "אתה לא עשית כלום ואני מצטערת על הפרידה הקשה, הייתי שם״. הממושקף בא לקרוא לו למשחק בליארד, ״מצטער שוב״ הוא מלמל לכיווני. הברמן שמע את כל ההתנצלויות ושאל אם הכל בסדר. אמרתי ״כן, זה היה רק מילולי״.״אני ממש מצטער שזה קרה״, השיב. הרגשתי טוב. כן, הבחור זרק משפט מגעיל, אבל שלושה גברים כבר התנצלו בשמו. הנה, נחמד כאן בקנדה. למעשה זו היתה הפעם הראשונה בה הטרידו אותי בעיר בשנה וחצי. זו אחת הערים הכי פמיניסטיות שהייתי בהן. כמעט ולא קרה לי שגברים פנו אליי ברחוב, אולי רק ״הי, מה שלומך?״ וגם זה היה נדיר. מעולם לא הרגשתי כאן שאני צריכה להרים את הקול שלי כדי שיקשיבו וכולם הניחו מראש שאני יכולה לעשות הכל. כשהלכתי לתקן את האופניים שלי, הבחור שעבד בחנות אמר לי לתדהמתי- זה תיקון פשוט, קני את החלק ואת יכולה לתקן את זה בעצמך. זה בדיוק מה שעשיתי. רק הלילה, במקרה יוצא דופן, מאוחר בבר מחוספס, בחור שיכור היה מגעיל ומיד התנצל. חשבתי שפה זה נגמר.

סטיב ואני המשכנו לשתות ולדבר, יצאנו לסיגריה אחרונה לפני סגירה. נער-יום-ההולדת היה שם לבדו. ״את יודעת״ פנה אלי, מתנדנד, ״זה באמת נכון שלא היתה לי מישהי הרבה זמן, אם הבחור הזה זה לא החבר שלך את אולי את יכולה לתת לי נשיקה?״, ממש לא, עניתי בגועל וסובבתי אליו את הגב, ״בבקשה״ הוא התייצב מולי, ״אתה מבין אותי, נכון חבר?״ אמר לסטיב ושם יד על כתפו. סטיב הסיר ממנו את ידו, ״אל תצפה לסימפתיה ממני״. הוא המשיך לבקש ממני נשיקה, בזמן שהתרחקתי ממנו, ״עזוב אותי״ סיננתי, והוא לא הפסיק. ״בוא״, אמרתי לסטיב, והתרחקנו לצד השני של הרחוב.

לעזאזל, לפני שנייה החבר שלו הצביע עלי ואמר שאני כוס ועכשיו הוא החליט שאני פה רק בשביל לספק את תשוקתו המינית, ולא הרפה. כל ההתנצלויות שלו היו שוות לתחת, הנה שוב הייתי רק כוס, מכשיר לסיפוק מיני, לא הייתי בן אדם והוא המשיך לבקש ממני נשיקה כאילו אני חייבת לו משהו ועוד לפנות לחבר שהיה איתי, ניסיון לגייס אחווה גברית, כדי שישכנע אותי לבצע את תפקידי הנשי בעולם- לספק אותו.

כל מה שעשיתי כדי להרגיש יותר טוב, כדי לא להיות האיילה הקפואה נהרס ברגע, כל ההתנצלויות שלהם היו צחוק בפנים שלי, כל הכיווץ שלי לאובייקט, למכשיר לסיפוק תשוקות סגרו עלי. נכנסתי לבר כדי לסיים את הבירה האחרונה ולא יכולתי עוד, לא יכולתי להתנהג כאילו הכל כרגיל, הרגשתי כאילו הרגע רמסו את הנשמה שלי. ביקשתי כוס מים מהברמן, שאלתי אותו אם יש לו משהו של ביקיני קיל, או כל להקת פאנק נשית, הרגשתי שאני צריכה קצת כעס נשי שיחזיר את הגאווה שלי, את הכוח שלי. הבנים ישבו בקצה השני של הבר, נהנים מהלילה שלהם, ואני בקושי יכולתי לדבר. הברמן התנצל ואמר שאין, שזה פלייליסט חדש ושאין להם אף להקה כזו. הוא שאל אם אני רוצה שהוא יעשה משהו. אמרתי שלא. "בוא", אמרתי לסטיב, "הולכים". לקחתי את כוס המים שלי, בדרך החוצה שפכתי את רובה על נער-יום-ההולדת ואת מה שנשאר על הממושקף. כשהייתי כבר בדלת נער-יום-ההולדת שעט לעברי, ״למה עשית את זה?!״ צעק והתקרב אליי, דחפתי אותו ממני, הברמן קפץ ועצר אותו, שלושה חברים שלו החזיקו אותו בזמן שניסה להתקרב אליי והמשיך לצעוק. הכל קרה מהר, יד שלי התכווצה לאגרוף, ״לא מספיק שרמסת אותי עכשיו אתה רוצה לפגוע בי פיזית?!״. היד שלי נשלחה קדימה ונחתה על הפרצוף שלו, הרגשתי את העצמות הלחיים שלו מתנגשות עם פרקי האצבעות שלי. הוא המשיך להסתער לעברי ״היא עוזבת, די״ אמר לו הברמן, שמעתי אותו חוזר ואומר ״היא עוזבת, תניח לזה״ בזמן שהתרחקתי משם עם סטיב. הלב שלי דהר.

״אתה חושב שהגזמתי?״ שאלתי אותו ״אני חושב ומקווה שהם למדו את הלקח שלהם״ הוא ענה, ״שבפעם הבאה הם ילמדו לא להתייחס ככה לנשים או לפחות שיש לזה השלכות.״ נשמתי עמוק, מנסה להרגיע את דפיקות הלב. ״זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, אתה יודע, אני תוהה אם יש בי משהו שמושך את תשומת הלב הזו, זו אני שעשיתי משהו?״ שאלתי את השאלה הכל כך מטופשת הזו למרות שאני יודעת את התשובה למרות שאני יודעת שזו לא אני, שזו החברה שאנחנו חיים בה שמבצעת מיני אובייקטיפיקציות לנשים בכל רגע נתון, מספרי הילדים שאנחנו קוראים עד המדיה שאנחנו צורכים והפרסומות סקסיסטיות שממלאות את התודעה שלנו. אף גבר לא קם בבוקר ומחליט על דעת עצמו שאפשר לקרוא לאשה על שם איבר המין שלה, או שלגיטימי לדרוש מאשה שתספק אותו. בכל זאת המחשבה האוטומטית הזו, שאני אשמה במשהו, נכחה שם. ״ברור שלא״, הוא ענה״. ״ברור שלא״, עניתי, יודעת שזה הדבר הנכון לומר, אבל לא בלב שלם. הייתי מבוהלת עדיין, הרגע גבר הסתער אלי ואם שלושה אחרים לא היו עוצרים אותו מי יודע איך זה היה נגמר. החלטתי שעדיף שהיה נגמר בפנס בעין שלי מאשר לשתוק שוב, מאשר לאסוף את כל אותם רגעים בהם נגעו בי בניגוד לרצוני, בהם השפילו אותי וקפאתי. עדיף להיות אלימה מאשר לתת לעולם הכל כך אלים הזה כלפי נשים לשתק אותי. עדיף לשלוח אגרוף מאשר להכות את עצמי על חוסר התגובה שלי או על זה שכביכול הבאתי את זה על עצמי.

אני לא אדם אלים. גם עכשיו, למרות שאני חושבת שהתגובה שלי היתה מוצדקת, יש בי חלק שמצטער על זה שהייתי אלימה כלפי מישהו, שמרחם על שניהם, שאומר ״הם היו בחורים טובים רק כל כך שיכורים שלא שלטו על עצמם״. מנגד, אני גם יודעת שהמעשה שלי היה אקט של התנגדות אזרחית- אמרתי מספיק. זו הסיבה בגללה אני כותבת על זה עכשיו למרות שזה מחזיר אותי לשם, לכל התחושות המגעילות ולפחד. מגיל 13, מאז הפעם הראשונה בה גבר זר תפס אותי בישבן והסתכל עלי במבט של ״מה תעשי לי״ בזמן שבהיתי בו המומה ועד אמצע שנות העשרים שלי, לא הגבתי להטרדות. אנחנו חיות בחברה בה נשים מוטרדות כל הזמן. אני רוצה שכל הנשים יגיבו, בדרך בה הן ימצאו לנכון, לכל מי שמעז לדרוך עליהן, להשפיל אותן, לצמצם אותם לכלי שרת מיני. אני רוצה שהבנות שלי או שהדור הבא יגדלו עם פה גדול ואינסטינקטים טובים. אני רוצה לחיות בחברה שבה דברים כאלו לא קורים לנשים אבל עד שנמגר את התופעה אני רוצה שנגיב, אם בפה, ואם באגרוף, אם בתלונה למשטרה או בשיימינג פומבי. אני רוצה שהגרונות שלנו יהיו ניחרים ושהאגרופים שלנו יהיו למודי קרובות, אני רוצה כל דבר מלבד שנשתוק, כי לעזאזל, אלוהים יודע ששתקנו מספיק.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות