טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כך נולדה ההגדרה ״ערביי ישראל״

עם ביטול הממשל הצבאי ולאחר מלחמת ששת הימים, החלה המדינה בתהליכים מקבילים במערכת החינוך שנועדו לייצר זהות יהודית-ישראלית משותפת לאשכנזים ולמזרחים, ולשמר את הייחוד והבידוד של הפלסטינים אזרחי ישראל

תגובות

גל לוי

בהיסטוריה המודרנית של ארצות הברית קשה להפריז במקומו של פסק הדין בראון נגד רשות החינוך (1954) כנקודת ציון בסיומו של משטר ההפרדה בין שחורים ללבנים שהיה נהוג במדינות הדרום. לכאורה, מועד ביטולו הרשמי של הממשל הצבאי ב-1966 היה צריך לזכות למעמד דומה. אולם, ציון היובל למועד זה נדמה שנותר עניין להיסטוריונים בלבד, כשרבים בחברה כלל לא מודעים לעצם קיומו של הממשל ששלט למעלה מעשור וחצי על חייהם של האזרחים הפלסטינים. זאת ועוד, בעוד שהממשל הזה נקשר בממשל הצבאי שהוקם בשטחים הכבושים, מעטים, אם בכלל, עמדו על משמעותו בהקשר הפנים-חברתי. בדברים הבאים אבקש לעמוד על הקשר בין ביטול הממשל הצבאי (1966) לכיבוש השטחים (1967), ולתכנית האינטגרציה בחינוך (1968), ולהאיר בכך את התהליכים החברתיים-פוליטיים שעיצבו את מעמדם של האזרחים הפלסטינים בצומת שבין המדינה, הפלסטינים בשטחים, והישראלים-היהודים.

בראון
תומאס ג׳. או׳האלורן, וויקיפדיה

אמנם קשה לייחס כוונה אחת למהלך כמו החלת הממשל הצבאי, אולם מהמחקר ההיסטורי עולה כי ניתן להניח בוודאות קרובה שהיה מוסכם שזהו אמצעי זמני שיסתיים בבוא העת. כך, בין ראש הממשלה בן גוריון, שביקש להאריך את תקפו שוב ושוב, לבין הגורמים המקצועיים והפוליטיקאים שתבעו את סיומו, ניטש וויכוח על מועד סיומו, כמו גם על אופן סיומו. בוויכוח הזה היה הד לדיונים שהתקיימו במחלקת החינוך של מפא"י בימים שבין קבלת החלטת החלוקה בנובמבר 1947 להכרזת הריבונות (היהודית) במאי 1948. אז, כאשר בן-גוריון תבע "לחשוב כמו מדינה", הדרג המקצועי התעמת עם שאלת עתידם של הערבים במדינה היהודית, ובחן את האפשרויות העומדות בפני מערכת החינוך של המדינה שתקום. בדיון היו שהציעו להפריד את הערבים, אך להבטיח להם אוטונומיה חינוכית כזו הנהוגה בחינוך הדתי, והיו שראו הזדמנות ליצור אינטגרציה אזרחית בבית ספר משותף ברוח מודרניסטית. למותר לציין שתוצאות המלחמה והממשל הצבאי בפרט, שמו קץ לרעיונות אלה.

הממשל הצבאי התמודד עם "הבעיה הערבית" על ידי יצירת גבול מוחשי ואלים בין יהודים לערבים. גבול שאפשר לא רק את מימוש השליטה היהודית-ציונית בטריטוריה, אלא גם את שימור הריחוק והמובחנות התרבותית-חברתית בין שתי הקבוצות. אך הדבר לא הביא ל"היעלמות הבעיה הערבית". כך, יועצו של ראש הממשלה לענייני ערבים ב-1959: "יש להניח בוודאות שאין לצפות בעתיד הנראה לעין לאפשרות של יציאה סיטונית של ערבים מן הארץ. אי לזאת יש להסיר אפשרות זו מעל הפרק בתכנון המדיניות לעתיד" . שנה לפני כן, השמיע דברים דומים מרדכי נמיר (מפא"י): "אני יוצא מתוך הנחה שהערבים שישנם בארץ יישארו - אלא אם תהיה קטסטרופה".

ממשל
לא ידוע, ככל הנראה פריץ כהן/לע״מ

לבסוף, היה זה כוחה של המציאות שהכתיב את ביטולו הפורמלי של הממשל. למשך כחצי שנה ישראל הייתה מדינה ריבונית במובן המקובל: טריטוריה אחת, צבא אחד וחוק אחד. הערבים היו מ"נוכחים נפקדים", המצויים בחסות הממשל מחוץ לגבולות החברתיים, לאזרחים לכאורה. אך דילמת הגבולות שבה והחריפה בעקבות כיבוש השטחים, אז עלתה השאלה "מיהם 'בני המיעוטים'?" - אזרחים לפי חוק, או לאומנים פלסטינים, כפי שראתה אותם המדינה? מבט לשדה החינוך יכול ללמד אותנו על הדרך בה הדברים התפתחו.

בשלהי שנות ה-60 המדינה ראתה בפער החברתי והלימודי בין אשכנזים למזרחים כבעיה פוליטית אקוטית וכמכשול בתהליך בניית האומה. במקביל, רוחות הדמוקרטיזציה בחינוך שנשבו בעולם הגיעו לארץ ודחפו להרחבת החינוך העל-יסודי אל אוכלוסיות שלא נהנו ממנו קודם, במיוחד מזרחים בערי הפריפריה. מהלך זה, שתחילתו בראשית שנות ה-60 בהקמת בתי ספר מקיפים בפריפריה, האיץ את הרפורמה בחינוך, שבמרכזה עמדה הוספת חטיבת הביניים כשלב מיון והסללה בדרך אל התיכון. שינוי זה התגלה כהזדמנות להתמודד עם תחושות התסכול של הורים מזרחים שראו את ילדיהם נשארים מחוץ לגדר של בתי הספר הטובים, וכך נולדה תכנית האינטגרציה שיצאה לדרך עם הרפורמה ב-1968. כתכנית פדגוגית, האינטגרציה גרסה שהסעת בני ובנות השכונות אל בתי הספר ה"איכותיים" תיצור מפגש שיחולל שינוי לימודי, תרבותי וחברתי חיובי. גם אם הצלחתה הפדגוגית מוטלת בספק, כוחה היה כרעיון פוליטי. לאינטגרציה נודעה משמעות רבה בהכללתם של אשכנזים ומזרחים בגבולות הקולקטיב הלאומי, ולהשארתם מחוץ לגבולות אלה של הערבים, שנותרו גם מחוץ לתכנית האינטגרציה.

ידלין
יעקב סער/לע״מ

בעוד שהיהודים התמקדו בביסוס גבולות הזהות הלאומית-יהודית, ביטול הממשל הצבאי והכיבוש הציבו בפני המדינה אתגר חדש. "נפילת הגבולות" - קודם הממשל הצבאי שהפריד בין אזרחים יהודים לערבים, ובהמשך, המלחמה שהסירה את הגבול הפיזי שחצץ בין הפלסטינים משני צידי הקו הירוק - עוררו את שאלת גבולותיו של הקולקטיב הערבי בישראל. בראשית שנות ה-70 החלו במערכת הפוליטית והחינוכית להתבונן בדאגה בגילויי ההזדהות של צעירים ערבים עם הלאומיות הפלסטינית. דאגה זו ניכרה בהקמתן של שתי ועדות לטיפול בסוגיה במישור החינוכי - בראשות סגן שר החינוך אהרון ידלין (1971), ובראשות ד"ר מתי פלד (1973), שהיה אז חבר החוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת תל-אביב. לאור העובדה שעד סיומו של הממשל הצבאי המדינה לא גילתה עניין מהותי בתכנית הלימודים בערבית, מלבד שיקולי שליטה, ועדת ידלין חידשה בהציבה את החינוך הערבי כחלק מן הדיון הציבורי בחינוך. הדבר התקבל בברכה, אם גם בביקורתיות, על ידי אנשי חינוך פלסטינים, שצידדו בהגדרת מטרות פדגוגיות ולימודיות לחינוך הערבי, אך שללו את הסירוב לעסוק בשאלת הזהות. כך, חוקר החינוך סמי מרעי טען ביחס להמלצות ידלין, שלא רק שהן טשטשו את הזהות הלאומית של המיעוט הערבי, אלא אף ביטלו את ערכה של התרבות הערבית וכפו ערכים ועקרונות של הרוב היהודי על המיעוט הערבי דרך מערכת חינוך שבשליטת המדינה.

ביקורת זאת הנחתה את עבודתה של ועדת פלד, שהוקמה כחלק ממאמץ משרדי כולל להגדיר את מטרות החינוך בשנות ה-80. לטענת הועדה, דו"ח ידלין כשל בהתמודדות עם שאלת הסתירה בין חייו של האזרח הערבי בישראל לבין הזדהותו עם האומה הערבית, ורצונו לחיות בשלום במדינת ישראל. לכן, הועדה המליצה לאמץ לחינוך הערבי מטרות שבבסיסן הישגי המדע, השאיפה לשלום בין ישראל לשכנותיה, אהבת המולדת המשותפת, נאמנות למדינה, וכדומה. ייחודן, לדברי סמי מרעי שהיה חבר בוועדה, היה שבין המטרות נכללה הדרישה לבסס את החינוך הערבי על יסודות התרבות הערבית. כאשר שר החינוך אהרון ידלין אימץ את ההמלצות, ב-29.9.1976, הושמטה, למען הסר ספק, מהקריאה להשתית את החינוך על "אהבת המולדת המשותפת" המילה האחרונה. אך זה לא היה החֶסֶר היחיד. ההתמקדות בתרבות הערבית במובנה הרחב ביותר הותירה את החינוך הלאומי-פלסטיני בחוץ.

בסמת
פריץ כהן/לע״מ

כיצד, אם כן, מלמדות אותנו הרפורמות בחינוך על יצירת הגבולות במסגרת תהליכי בניית האומה הישראלית? הממשל הצבאי תרם לגיבוש הזהות בין היהודים לבין המדינה והאומה בהותירו את הערבים "נוכחים נפקדים", וכך אין תמה שרעיון האינטגרציה בחינוך הותיר את הערבים מחוץ לאומת האזרחים שנוצרה ב-1949. הסרתו של הממשל הצבאי הפכה את ישראל ולו להרף עין, למדינת כל אזרחיה, והכיבוש ב-1967 איחד לרגע את חלקי העם הפלסטיני. עבודת הגבולות שנדרשה מהמדינה תבעה, באופן פרדוקסלי, להכיל את הערבים בקולקטיב האזרחי, אך לא באופן מלא. כך, ההכרה בערבים כבני התרבות הערבית הדגישה את הגבול בינם לבין היהודים, ואת היותם קשורים תרבותית לעולם הערבי ממנו ישראל הרחיקה את עצמה. בה בעת, ראייתם כאזרחים הטילה עליהם חובת נאמנות שהבחינה אותם מהפלסטינים בשטחים. כך היתה ״ערביי ישראל״ לקטגוריה שקבעה את מיקומם של הערבים כאזרחים לא-פלסטינים ולא-יהודים. הדבר אמנם העניק לאזרחות משמעות פוליטית עבור הערבים, אך גם קבע כי האזרחות בישראל משנית ללאומיות עבור היהודים. אם אנו שואלים את עצמנו היכן התעצבו הגבולות הסמליים בין מזרחים, אשכנזים וערבים - הצומת הזה מתגלה כקריטי להבנת הפוליטיקה של הזהויות גם בגלגולה העכשווי.

Circle
סמר אטמנה

* ד"ר גל לוי, מלמד באוניברסיטה הפתוחה וחוקר אקטיביזם אזרחי וחינוכי בהקשר של אי-שוויון אתני ומעמדי

** עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות