טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה עושים עם מתנגדי החיסונים? מעוררים אמון

בדומה לשיח הרווח בקרב מתנגדי החיסונים, ההיסטוריה של ראשית הרפואה המדעית המודרנית במזרח התיכון רצופה מפגשים רוויי חוסר אמון בין ציבורים שונים לבין רופאים וממסד רפואי שנתפסו כמשרתי אינטרסים זרים

תגובות
חיסון של תינוק בן שנה
ניר כפרי

ליאת קוזמא

בעקבות מאמרו של ארז גרטי על המדע הרשלני מאחורי ההתנגדות לחיסונים, הציעה הפעילה הפמיניסטית לילך בן דויד לקחת ברצינות את ההתנגדות לחיסונים. ליתר דיוק, היא ביקשה לנסות להבין מדוע, למרות שחיסונים הצליחו למגר את כמה מהמחלות האיומות שפקדו את האנושות לאורך ההיסטוריה, עדיין יש אנשים שמסרבים לחסן את ילדיהם, תופעה שמחזירה מחלות כמו שעלת, שכמעט נעלמה מהעולם. במרכז ההסבר שלה היא מציבה את חוסר האמון בממסד הרפואי – שלאורך ההיסטוריה (ולפיכך בזיכרון הקולקטיבי) וגם לאורך חיינו, נתן לנו די והותר סיבות שלא לבטוח בו. לכן, היא אומרת, הבנה ופיצוח של מנגנון ההתנגדות הזה יעזור לנו לקדם את "רווחה גופנית, נפשית וחברתית שלמה" – הגדרת ארגון הבריאות העולמי לעצם המושג "בריאות".

מרפאת חיסונים במגזר הבדואי
לע"מ

אבחנה זו של בן דויד מעסיקה גם היסטוריונים של רפואה, ששואלים – מה קרה במפגש בין חולים לרופאים עם הגעתה של הרפואה המדעית, המודרנית, למזרח התיכון, מפגש שהוליד לא מעט חשדנות כלפי ידע רפואי? מדוע אוכלוסיות שונות מסרבות לטיפול רפואי או דוחות אותו? כמובן שאין דינם של כפריים או בדואים בני ראשית המאה ה-20 ומחציתה כדין מתנגדי החיסונים בני ימינו; מקורות ההתנגדות וסיבותיה שונות בתכלית, אך עדיין - המפגשים הראשונים בין אוכלוסיה פריפריאלית לבין רופאים שהחזיקו בידע לא מוכר, חושפים דינמיקה שיוצרת עוינות וחוסר אמון בידע עצמו ומוביל אותנו לשאלה כיצד נבנה אמון בגוף ידע וכיצד מתערער האמון הזה?

אבעבועות
ג׳יימס גילריי, ספריית הקונגרס

מירי שפר מוסנזון הראתה כאן כבר לפני שלוש שנים, שחיסונים לא היו זרים לאוכלוסיית המזרח התיכון, שלמעשה התחסנה בעצמה עוד לפני העת החדשה, למשל נגד אבעבועות שחורות. אולם,  כאשר הגיעו המחסנים מטעם השלטונות (בין אם מטעם השלטונות העות'מאנים או הקולוניאליים), הם נתקלו בהתנגדות. החשד היה בריא, היא כותבת. אכן, למדינה היה סדר יום אותו ביקשה לקדם באמצעות חיסונים, והוא כלל שליטה באוכלוסייה כדי לגיסהּ לצרכים שונים, שלא בהכרח הוסברו לציבור או נידונו באופן פתוח. במצרים של ראשית ואמצע המאה התשע עשרה, למשל, איכרים הסתירו את ילדיהם מחשש שהמחסנים הגיעו לכפר כדי לסמנם לקראת גיוס. גיוס כפוי לצבא שהוחל על כפריי מצרים כבר בשנות העשרים של המאה התשע עשרה נמשך חמש עשרה שנה ולפעמים אף חיים שלמים – ולכפריים אכן הייתה סיבה לפחד מנציגי השלטונות שבאו לחפש את ילדיהם.

גישתם של הרופאים כלפי מטופליהם הכפריים מרמזת על ניכור שהיה פעמים רבות דו-כיווני. רופאים מצרים ולבנונים, שהוכשרו בבתי הספר לרפואה המודרניים בביירות ובקהיר במחצית השנייה של המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים, הזדעזעו ממה שראו בכפרים: תנאי ההיגיינה הירודים, האמונות הטפלות, וגם התייחסותם של הכפריים אל הרופא שזה מקרוב הגיע מהעיר. בכתבי העת הרפואיים ובאוטוביוגרפיות שלהם, רופאים מציינים משפחות של חולים בכפרים שהתמקחו עם הרופא שדרש תשלום אפילו שהחולה לא הבריא, וברוב חוצפתו ציפה לתשלום גם על ביקור חוזר. כאשר הרופא ביקש לברר את תסמיניו של החולה, הם מספרים, מיהר החולה לזהות את הרמאות – שכן הרופא הכה-חכם, שזה עתה הגיע מהעיר, לא ידע לזהות את המחלה בעצמו. כשהוא נשאל על משך המחלה, הפטיר החולה "מזמן" – שיכול היה להיות יומיים או שנתיים באותה המידה. את החולה לא מיהרו להבהיל לבית החולים עד שהיה על ערש דווי, וכאשר סוף סוף הגיע לרופא,  הוא לעתים קרובות הואשם במות החולה. כאשר אדם לקה במחלה מדבקת, אנשי הכפר מיהרו להסתיר אותו, מחשש שיושם בהסגר, ואת בגדיו ורהיטיו של הנפטר ממחלה מדבקת מיהרו למכור – במקום לשרוף או לחטא את חפציו. את התרופות מסרב האיכר לקחת על פי המנות המדודות – ולוקח את כל התרופה בבת אחת, התלוננו רופאים צרפתיים שהוצבו בצפון אפריקה, או לחילופין – לוקח מנה אחת ואת השאר זורק. כאשר הרופא מבקש ממנו להגיע לזריקה אחת לשבוע, הוא נודד בין כמה מרפאות כדי לקבל כמה זריקות באותו היום, ואז מתאשפז עם תסמיני הרעלה.

סימונד
לא ידוע

המפגש בין הרופא לאנשי הכפר לווה לפיכך בשורה ארוכה של אי הבנות. הנה ד"ר סאמי שיהאב, רופא עיניים סורי שעבד בשירות המנדט בחברון בשנות השלושים, הואשם בהתנהלותו גסת רוח כלפי אחיה של נערה חולה. על-פי תצהיר שנשמר בתיקו האישי (המצוי בארכיון המדינה), הנערה היתה חולת גרענת, וכדי להעריך את מצבה, הוא ערך לה בדיקת עיניים שבמהלכה התבקשה לזהות צורות ממרחק.  אחיה של הנערה נשאר בחדר, וכדי לעזור לה בבדיקה, לחש לה את התשובות. ד"ר שיהאב התעקש שיפסיק, וכאשר סירב, ביקש ממנו לצאת מהחדר. או אז פרצה מריבה שעליה התלונן האח מאוחר יותר. עשרים שנה מאוחר יותר, ב-1951, רופא עור אמריקני, אליס הדסון, נשלח לטפל בבדואים שעל גדות הפרת בעיראק בשירות ארגון הבריאות העולמי. הוא מצא שהבדואים, כמו הכפריים המצרים בראשית המאה התשע עשרה, מחביאים ממנו את הילדים, מסרבים לאפשר לו לקחת בדיקות דם, ומציעים את דמם שלהם במקום. אחר כך הסתבר לו שנפוצה שמועה שהוא ועמיתיו מבקשים לקחת את דמם של הילדים עבור הפצועים האמריקאים בקוריאה. אם לא די בכך, כאשר רופא סעודי ביקש לעשות מחקר דומה בארצו בסוף שנות השבעים של המאה העשרים – הבדואים היו בטוחים שהוא ועמיתיו משתמשים בדמם כדי לתבל את התה שהם שותים כל הזמן. שמועות מעין אלה לא שונות משמועות ה"ערפדים" שלואיז וויט תיעדה באפריקה בסוף המאה העשרים – שמועות על אמבולנסים של אנשים לבנים שחוטפים איכרים שחורים ומרוקנים את דמם.

מנין נובעות אי ההבנות הללו? התיעוד העקבי שלהן לאורך המאות התשע עשרה והעשרים, במרחבים שונים, הן מול רופאים מקומיים והן מול רופאים זרים, מרמז שמשהו במפגש בין חולים לבין הרפואה המודרנית לא עבד. ה"משהו" הזה מורכב מכמה רבדים. אחד הוא הפער העצום בין ההבנה האינטואיטיבית או המסורתית של חולי לבין הבשורה (במרכאות או בלעדיהן) שמביאה הרפואה. הרפואה המודרנית דורשת, למעשה, להאמין בקיומן של ישויות הנסתרות מהעין שעליהן לא שמעו מעולם, דהיינו חיידקים, וירוסים וטפילים, אשר שולטות בגורל, בחיים ובמוות. שנית, למפגשים הללו ושוב, לאורך מאתיים השנה האחרונות, היה היבט נצלני שדווקא לא נעלם מעיניהם של הכפריים. אם הכפריים המצרים החביאו את הילדים מהמחסנים – היה זה משום שרופאים היו מופקדים גם על בדיקת מועמדים לגיוס ובידיהם הייתה היכולת לאשר או לפסול מועמדים לגיוס. אם הרופאים המצרים עוררו את חששם של הכפריים בשנות העשרים, הרי שמקצוע הרפואה קנה לו מוניטין זה גם בצדק – העיתונות הרפואית המצרית בת התקופה תיעדה, למשל, ניסויים רפואיים באסירים, מה שאולי היה מקובל גם במקומות אחרים באותה עת, אבל בוודאי לא תרם לבניית אמון ברופאים וברפואה המודרנית. ואם אליס הדסון נתקל בחדשנות כה רבה בעיראק, גם כאן אין לו על מה להתפלא: הדגימות שלקח בעיראק נלקחו למעבדות בבית החולים האוניברסיטאי ג'ון הופקינס בבולטימור והוזרקו שם לארנבים - כך שהשימוש בדם היה אינסטרומנטלי, גם אם לא באופן שבו חשדו הנבדקים: ללא הסכמתם, הם שותפו במחקר חוצה יבשות שהשווה חסינות צולבת של מחלת העור שלהם לעגבת. העמימות לגבי מטרת הבדיקות היא זו שיצרה את חוסר האמון. יתרה מכך, בעוד שהוא זיהה את חשדנותם וחוסר אמונם עם בורות ואמונות תפלות, הרי שנבדקיו היו מודעים מאוד למתרחש בחדשות וכך זוהה הדסון, בעל כורחו, עם נוכחות צבאית וכוונות זדון.

חיסון מגד פוליו בניגריה
אי־פי

דוגמאות היסטוריות מלמדות אותנו על עבודתם המאומצת של דורות של רופאים להגיע אל החולים וללמד אותם ידע רפואי מסוג חדש, והן על החשדנות והאיבה שהתעוררו בנקודות המפגש. בראשית המאה העשרים, למשל, עמד לרשותם "פנס הקסם", מעין מקרן שקופיות, שהועמס על רכב או אפילו על בהמה, עבר מכפר לכפר והציג תמונות של סימפטומים, חולים וחיידקים. סרטונים שהופקו, למשל, על ידי שירות הסרטים הצרפתי, הוקרנו בכפרים המצרים, והציגו את הגבר הבריא החזק כסוס (ואנימציה בהתאם) וזריז כפנתר (ואנימציה בהתאם). רופאים מצרים התגאו שהם מגיעים אל הכפר עם מיקרוסקופ בתיקם, ומראים לכפריים בכפרים השונים מה נמצא בטיפת מים – החיידקים ותולעי הבילהרציה המתרוצצים במים שהם שותים. כשזיהו שהחולים אינם מגיעים לטיפול המשך כי המרפאה מרוחקת ממקום מגוריהם, החליטו לייסד מערכת של מרפאות ניידות; תחנות לאם ולילד בהרבה מובנים מהוות מנגנון לפיקוח ושליטה, אבל לצד זאת – מצמצמות משמעותית את תמותת התינוקות.

חיסון נגד פוליו במזרח ירושלים
לע"מ

היכולת של רפואה לצמצם חולי ותמותה קשורה ביכולתה ליצור אמון ולהנגיש ידע. החל משלהי המאה התשע עשרה, חלה התקדמות מואצת ביכולתה של הרפואה למגר מחלות ולמנוע אותן.רופאים חדורי תחושת שליחות הפיצו את הבשורה וניסו להקנות הרגלים חדשים, להרגיל לפרקטיקות רפואיות חדשות ולעקור אמונות מזיקות. למעלה ממאה שנה אחרי, בחלקים מן העולם הישגי הרפואה נדמים מובנים מאליהם. ילדינו לא חשופים לפוליו וברזל חלוד כבר לא יהרוג אותנו. החיסון לפיכך הפך מחומת מנע קונקרטית ומצילת חיים, מפני מחלה שאנחנו מכירים, לצעד מנע תיאורטי, ממחלה שמעולם לא הכרנו מישהו שלקה בה. הפיכת האיום לתאורטי משיבה אליו משהו מן הפער התפיסתי שהרפואה נאלצה לגשר עליו במאות קודמות. את הפער הזה ממלא עתה דווקא עודף מידע (שגוי, כפי שהראה מאמרו של גרטי) ולאו דווקא תפיסות היסטוריות שונות של חולי. מנגד, בדומה להתנגדויות בעבר, ההתנגדות העכשווית לחיסונים נשענת גם היא על פקפוק במניעיו הזרים, תרתי משמע, של הממסד הרפואי. גם כאן - התנגדות לחיסונים משמעה התנגדות לכפייה של פקידות זרה במדים לבנים. על חוסר האמון הזה אנחנו משלמים בשובן של מחלות מדבקות.

חיסון נגד שפעת
דניאל בר און

* עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות