טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסדרה "והארץ הייתה תוהו ובוהו" לא הולכת רחוק מספיק

למרות הצלחות לא מבוטלות והצהרת יוצריה כי מטרתה לחשוף את הציבור הרחב להיסטוריה של הארץ מפי מיטב החוקרים, פרק 11 בסדרה משמר כמה פרדיגמות בעייתיות ונכנע לא פעם לדחף להציג את האקזוטי והזוהר

תגובות

קטיה ציטרין-סלברמן

פרק 11 של סדרת התעודה בת 15 הפרקים "והארץ הייתה תוהו ובוהו", מוקדש לתקופה האסלאמית הקדומה, מלידת האסלאם בתחילת המאה ה-7 ועד לבוא הצלבנים ב-1099. הסדרה שמה לה למטרה לספר לציבור הרחב את תולדות ארץ ישראל, מהתקופה הפרה-היסטורית ועד לסוף התקופה העות'מאנית, בדגש על ההיבט הארכיאולוגי.

ללא ספק זאת הזדמנות נדירה וחשובה לחשוף את צופי הטלוויזיה לתולדות ארץ ישראל תחת השלטון המוסלמי, ולשבור כמה מיתוסים ודעות קדומות. זאת גם הזדמנות לחשוף את הצופים למגוון האתרים והממצאים מתקופה זו, ובכך להבהיר ששרידים אלה מהווים חלק מהמורשת התרבותית של הארץ לא פחות מאשר ממצאים מתקופות אחרות.

פרק 11 בסדרה "והארץ הייתה תוהו ובוהו" - תולדות ארץ ישראל.הערוץ הראשון

לאחר מבוא ארוך יחסית של כ-25 דקות, מגיע הפרק לבסוף לדיון ממוקד יותר באתרים בארץ, בדרכי המנהל, במגמות עיור, במפה הגיאופוליטית ובשינוי מיקום הבירות מקיסריה ובית שאן לרמלה ולטבריה. למרות הצגת מספר מבנים שאינם רלוונטיים לתקופה הנדונה, וכן כמה קפיצות אנכרוניסטיות, כדיון בברכת הקשתות העבאסית ברמלה (172 להג'רה/789 לספירה הנוצרית) במסגרת הדיון בעיר האומיית, ההצגה לרוב מנסה לעקוב אחרי סדר כרונולוגי, ומגיעה עד לתקופה הפאטמית (1099-969).

התכנית מציגה ממצאים ומומחים המוכיחים שהכיבוש המוסלמי לא היה אירוע אלים וטראומטי. הפרק מראה שרוב היישובים המשיכו להתקיים, גם אם הדפוסים העירוניים הלכו והשתנו. המסחר, החקלאות והאדריכלות לא רק שלא הידרדרו אלא הגיעו לשיאים חדשים. התכנית אף מתמודדת עם דעה קדומה באשר לאופיים של השליטים החדשים, שלרוב נתפסים כאנשי מדבר שחיו באוהלים. ממצאים המובאים בפרק מוכיחים שהם לרוב בחרו בחיים עירוניים והתגוררו במבנים בנויים במיטב מסורות הבנייה והאמנות הידועים בזמנם.

דקות רבות הוקדשו להצגת כיפת הסלע, סמלה של ירושלים המוסלמית בכלל, ושל התקופה האומיית בארץ ישראל בפרט. ראוי לברך על ההצצה לתוך המבנה, הסגור מזה שנים ללא-מוסלמים. אלא שראוי היה גם שסדרה עם דגש ארכיאולוגי תעסוק ביתר הרחבה גם בצדדים היותר "גשמיים" של המבנה, ולא רק כרקע לדיון על דת ומסורות קדושה. חשוב לעסוק בכיפת הסלע כמבנה המייצג מצד אחד המשכיות של הבנייה הביזנטית, ומצד שני מבנה הנושא נוסחה אמנותית ייחודית המבטאת את המפגש הבין-תרבותי שאחרי הכיבושים של המאה ה-7. טיפול יותר "ארכיאולוגי" בכיפת הסלע היה גם מציג את הכתובת המקורית בתוך המבנה (איור 1), העשויה פסיפס זכוכית והמשתרעת לאורך 240 מ'. היא מתארכת את סיום הקמת המבנה ב-72 להג'רה (691/2 לספירה, תקופת שלטונו של עבד אל-מלכ) ומצטטת פסוקים קוראניים שונים. זהו אחד הביטויים הקדומים ביותר של נוסח פסוקים נבחרים בקוראן ומכאן חשיבותה של הכתובת. הצגת כיפת הסלע, ארוכה ככל שתהיה, ללא דיון בכתובות אלו, הנה הצגת גוף ללא נשמה. גם מי שאינם יודעים ערבית, דאז כמו היום, יבינו שבטקסט באותיות ערביות טמון מסר על הדת, התרבות והשלטון החדשים בירושלים ובאזור כולו.

איור 1
ד"ר רעיה שני

לימוד התקופה האומיית מחייב התמקדות גם בסוגיית הארמונות מחוץ לערים. מבנים אלה ממוקמים בשטחים חקלאיים שהיו קיימים עוד לפני הכיבוש. הארמונות מהווים עדות להמשכיות הפיתוח הכלכלי של הקרקעות ולהתפתחות של חיי החצר של השלטון במאה ה-8. פרק 11 הביא שתי דוגמאות בולטות של קטגוריה אדריכלית זאת – ח'רבת אל-מניה ליד הכנרת (איור 2) וח'רבת אל-מפג'ר ("ארמון הישאם") ליד יריחו. אלא שגם בהצגת הארמונות האומיים ישנם לא מעט כשלים, בהם הנטייה להעצים את האקזוטיקה ואת הרומנטיקה הקשורות במבנים אלו. רוב ההסברים על הרקע הפוליטי, הכלכלי והחברתי להקמתם לא נכנסו בסופו של דבר לפרק. לעומת זאת, בצורה כמעט מובנת מאליה בהקשר הטלוויזיוני, פסלי נשים עירומות למחצה, פסל שליט מזוקן העומד ומחזיק בנדן, וסיפורים ספרותיים אשר מפיחים חיים בממצאים הארכיאולוגיים מופיעים בזה אחר זה ומדגישים את תענוגות חצר הח'ליפות האומיית. חבל שלא ניתנה ההזדמנות למומחים לאזן את הפן האקזוטי בהצגת נתונים יותר מדעיים, כדי למנוע את הרושם המוטעה כאילו כך חיו כל הח'ליפים. בדיקת המקורות הערביים של התקופה האסלאמית הקדומה, למשל, מלמדת שסגנון החיים הנהנתני היה אופייני בעיקר לח'ליף אל-וליד ה-2 (אליו רוב החוקרים מייחסים את "ארמון הישאם" למרות הנאמר בתכנית), שהיה יוצא דופן ושנוי במחלוקת, ואולי דווקא בגלל זה רציחתו על ידי בן משפחה עברה בשקט יחסי.

איור 2
יובל נדל

הסיבות לעיסוק היותר רומנטי בסוגית הארמונות האומיים קשורות, בין היתר, להתפתחות המחקר הארכיאולוגי של התקופה. הארכיאולוגיה האסלאמית בארץ התפתחה בצורה שונה מ"האחיות ההיסטוריות הגדולות": הארכיאולוגיה המקראית, הקלאסית, הבזאנטית והצלבנית. חיפוש אימות דברי התנ"ך והברית החדשה הביא חוקרי דת רבים מן המערב לחקור אתרים בארץ ישראל והסביבה. גם הקולוניאליזם הביא לא מעט חוקרים לארצות הלבנט בחיפוש אחר "המערב שבמזרח", ובהתחקות אחר התרבות ההלנית, הרומית, ולבסוף גם הצלבנית. לעומתם, הסקרנות כלפי תרבות האסלאם נבעה לא מעט מרוח האוריינטליזם של המאה ה-19, ויצרה צימאון לחפצים מן המזרח ולאתרים המקשטים את הסיפורים הרומנטיים נוסח אלף לילה ולילה.

בתכנית אנו גם עדים לשימור הפרדיגמה של לימוד התקופה האומיית במסגרת "שלהי העת העתיקה". כאן מפעלי עבד אל-מלכ, הישאם, אל-וליד ה-2 ואחרים, נידונו בעיקר במסגרת הדיון ההשוואתי ביחס לתקופה הטרום-אסלאמית. תפיסה זו עדיין רואה את התקופה הזו כ"הדרדרות", במקום להבינה כהתאמה נדרשת ומושכלת למציאות החדשה. גם הדיון הארוך יחסית בממצאים מבית שאן בתכנית מתאים לפרדיגמה הזאת, בה מוצגת עיר רומית-ביזנטית משגשגת, בעלת מונומנטים מרשימים רבים, מול העיר האומיית אשר לשם ניצול מרבי של המרחב למסחר, הקריבה, התעלמה, הסתירה ואף פירקה אותם. אלא שתהליך עירוני זה אינו תוצאה של הכיבוש, ובעצם התחיל עוד בתקופה הביזנטית, וכך הכובשים פגשו את רוב ערי סוריה רבתי. הכובשים הערבים, אם כן, מצאו בהגיעם ערים משגשגות הרבה פחות ממה שהיו בשיא התקופה הקלאסית.

איור 3
דוד סלברמן ויובל נדל

לעומת ההתמקדות בהידרדרות של המראה העירוני, מעט מדי נאמר על תהליך האיסלום של ערים אלו, ובמיוחד על המבנה הייצוגי ביותר אשר נוסף להן: המסגד הקהילתי. אומנם התכנית עסקה במסגד אל-אקצא ובמסגד הלבן ברמלה, אך הדיון נותר חסר ייצוג חזותי כי בשני המקרים השרידים העומדים על פני השטח מאוחרים לתקופה האומיית. המידע על מסגד אל-וליד בירושלים מהווה עדיין סלע מחלוקת והחוקרים טרם הגיעו להסכמה באשר למראהו. המסגד הלבן ברמלה מציג כיום בעיקר חלקים פוסט-צלבניים, כולל הצריח הממלוכי שהוצג לפרטיו בתכנית. בטבריה, נותרו במקום אך ורק יסודות המסגד הגדול, אשר נהרס כליל לאחר רעידת האדמה של 1068. לכן, למרות החפירות הנרחבות המתנהלות באתר מאז שנות ה-50 (איור 3), הממצאים לא הובאו בתכנית. חסר זה יכול היה להיפתר בהצגה של המסגד הגדול בדמשק (איור 4), אף הוא פרי יוזמתו של אל-וליד ה-1, כמו אל-אקצא האומיי. מבנה זה עומד על תילו עד היום, ויחד עם כיפת הסלע, מהווה עדות ישירה לאדריכלות והאמנות האומיית בהתגבשותה. כמו כן, מסגד זה היווה מודל למסגדים שונים, בין היתר בטבריה ואולי אף ברמלה.

איור 4
פ' סולימאן

למרות שעברו יותר משלושים שנה מאז החלה בארץ פריחה אדירה בארכיאולוגיה העוסקת בתקופות אסלאמיות (בעיקר בעקבות חפירות ההצלה אשר הקדימו מפעלי בנייה וסלילת כבישים חדשים), רוב הדיון עדיין מתרחק מעיסוק במקרו – בכלכלה, בתשתיות (איור 5), בחיי היום-יום, באסלום הנוף, ברב-תרבותיות של הערים, וכו'. תקוותנו היא שנמצא את האיזון בהצגת המפעלים השונים, ונגיע לתוצאות אשר בשמן ארכיאולוגים יוצאים לשטח: לספר דרך הממצאים את מה שהמקורות הכתובים לא מספרים לנו.

איור 5
דוד סלברמן

* ד"ר קטיה סילברמן-ציטרין היא מרצה בכירה באוניברסיטה העברית בירושלים בתחום הארכיאולוגיה והתרבות חומרית של התק' האסלאמית. היא גם מנהלת המשלחת הארכיאולוגית של טבריה.

** עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות