טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הו מלט, אנחנו משתוקקים אליך: הכלכלה הרגשית של הבנייה

הרס בתי ערבים ובנייה ליהודים אינם רק אתנן פוליטי למתנחלים. יש להבינם גם על רקע המטענים ההיסטוריים שנמהלו לתוך חומרים אפרוריים לכאורה כמלט ובטון

תגובות
אום אל חיראן אחרי הרס הבתים
אילן אסייג

נמרוד בן זאב

בשנים האחרונות המשוואה הפוליטית המציבה בנייה יהודית אל מול בנייה פלסטינית בליבו של הסכסוך היהודי-ערבי בארץ, הולכת ומסתעפת. במיוחד במהלך שתי כהונותיו האחרונות, ראש הממשלה בנימין נתניהו אינו מסתפק בהצבת מפעלי בניין בשטחים כ״תגובה ציונית הולמת״ מחד והריסת בתים כגורם הרתעתי מאידך (על אף ממצאים רבים השוללים זאת), אל מול אלימות פלסטינית. במקום זאת, נתניהו מרחיב את המשוואה, כביכול על סמך עקרון ניטרלי של ״אכיפה שוויונית״ (המתעלם מאי השוויון המהותי בין יהודים לערבים בכל הנוגע לזכות ולאפשרות לבנות באופן חוקי שממשלתו דווקא הכירה בו בהזדמנויות שונות). הריסת בתיהם של פלסטינים אזרחי ישראל (למשל, בקלנסווה ובטרגדיה באום אל-חיראן בחודש שעבר) משווקת לציבור היהודי כמעין פיצוי פוליטי שהוא בעיקרו רגשי בעבור פינויים והריסת בנייה יהודית בלתי חוקית בגדה המערבית, שהממשלה נאלצת לבצע כנגד רצונה.

כפר סבא 1933
לע"מ

למשוואה הפוליטית-רגשית הזו, של הרס בצידו השני של מטבע הלשון ״לבנות ולהיבנות״, יש היסטוריה שחוזרת אל התקופה שלפני הקמת המדינה. אז כמו היום, מתן משקל פוליטי ורגשי לפעולת הבניין כמאמץ לאומי לא היה נחלת ההנהגה הציונית והישראלית בלבד, אלא אפיין גם אליטות כלכליות ושכבות נרחבות בציבור הפלסטיני. אין משמעות הדבר כי הגישות הפלסטיניות והציוניות לבניין זהות זו לזו או בלתי משתנות. להפך, דווקא בירור מעמיק של ההבדלים והשינויים בתוך מסגרות דומות מעין אלו, מאפשר לנו להאיר היבטים חדשים בסכסוך היהודי-ערבי. להתבונן במה שפרויד כינה ״נרקסיזם של הבדלים קטנים״, במסגרתו דווקא דמיון לאחר ולא שוני הוא שמעצים איבה בין קהילות. כך למשל, השיח הפלסטיני על אודות האפשרות לבנות במהלך מלחמת העולם השנייה, חושף כיצד מאבק לאומי, נדל״ן, כלכלה, רגשות, וחומרי בניין דבקים זה בזה ונעשים לעיסה שקשה להפריד בין מרכיביה השונים. דווקא בגלל ששני המרכיבים הראשונים של העיסה הם שזוכים למרבית תשומת הלב במחקר ההיסטורי ובשיח העכשווי, חשוב להתבונן היטב גם במרכיביה האחרים. כך למשל, מתברר כי מלט - אולי חומר הבניין המובהק ביותר של המאה העשרים, לצד הבטון המיוצר באמצעותו - מילא לאורך השנים שורה של תפקידים כלכליים, רגשיים, פוליטיים וחומריים מרכזיים במפעלי בניין האומה והארץ המתחרים של הציונות והלאומיות הפלסטינית.

במכתב מה-26 בפברואר 1941, פנה איש העסקים הפלסטיני אמיל בותאג׳י, אל ג׳ורג׳ אסעד ח׳אדר, מזכיר לשכת הסחר הערבית בירושלים, בבקשה שזה יסייע לו במאמציו מול שלטונות המנדט לקבל אישור לייבוא אלף טונות מלט מסוריה השכנה, אשר הייתה תחת שלטון וישי הצרפתי. השלטונות נתנו תחילה אישור ומיד לאחר מכן ביטלוהו, כתב בותאג׳י, בטון נסער. ״זו התאבדות של ממש. המלט דרוש למקלטים ועבודות חיוניות, אזרחיות וצבאיות גם יחד, ואני תמה מדוע שישללו מלט מאתנו ומעצמם.״

כשנתיים לאחר מכן, בסתיו 1942 הקדישה הגברת אמינה אל-ח׳אלדי את כל נכסיה באזור שער יפו בעיר העתיקה בירושלים להקמת בית חולים בשכונת שייח׳ ג׳ראח. החשש כי הקמתו של בית החולים לא תתאפשר בגלל המחסור החמור בחומרי בניין וההגבלות שהוטלו על רכישתם במהלך המלחמה הולידה מבצע מתוזמר של עצומות לנציב העליון, שהפצירו בו לאשר את הקצאת חומרי הבניין הדרושים להקמת בית החולים. עשר עצומות כאלו, חתומות בידי מאות תושבים, נשלחו ב-15 בנובמבר, 1942 משורה של ערים ויישובים פלסטיניים באזורי ירושלים, חברון ורצועת עזה. גם בעצומות אלו הפכו חומרי הבניין עמוסי מטענים רגשיים, והקצאתם, ״צעד למען הפחתת העינויים מהם סובלת האנושות.״

קלנסווה
מוטי מילרוד, ״הארץ״

מדוע הוצגו חומרי בניין במונחים של חיים ומוות? האם ייתכן שיש כאן משהו עמוק ממהלך רטורי גרידא?

במלחמת העולם השנייה, במהלכה כתב בותאג׳י את מכתבו והתושבים את עצומותיהם, שרר מחסור חמור בחומרי בניין בארץ. שנות המלחמה התאפיינו בצמיחה תעשייתית מואצת שנועדה לספק את צרכי כוחות הצבא הבריטי ועבודות התשתית שנעשו במסגרת המאמץ המלחמתי. בה בעת, סגירת נתיבי סחר ימי במהלך המלחמה צמצמה את אפשרויות הייבוא והייצוא באופן ניכר. כדי לווסת את המשק, אשר נקרע בין צמיחה כלכלית למחסור בתוצרת, וכדי להבטיח את אספקת כוחות הצבא, נקטו שלטונות המנדט במדיניות צנע חריפה. זו כללה פיקוח על מחירים וקיצוב מחמיר של תוצרת חקלאית ותעשייתית, בין היתר גם חומרי בניין. כך קרה שלצד בנייה צבאית והקמת תשתיות בהיקף נרחב, הבנייה האזרחית נעצרה במהלך המלחמה כמעט לגמרי.

בשנות המלחמה חסרו אמנם גם חומרי בניין אחרים, דוגמת עץ וברזל, אך המחסור במלט קיבל משמעות מיוחדת עקב תפקידו הסמלי והחומרי ביחסים בין יהודים וערבים בארץ. כבר בתקופה העות׳מאנית המאוחרת נעשו מאמצים בקרב חוגי ההנהגה הפוליטית והתרבותית הציונית ליצור זיהוי בין מלט מסוג ״צמנט פורטלנד״ והבטון אשר מייצרים באמצעותו, לבין פרויקט בניין הבית הלאומי היהודי המודרני. מלט מסוג זה פותח לראשונה בראשית המאה ה-19 באנגליה. הוא מבוסס על תערובת של אבן גיר, חרסית וחול הנשרפת בכבשן ונכתשת ליצירת חומר מליטה המתקשה במגע עם מים. כדי לייצר בטון, מעורבב המלט עם מים וחצץ. זיהויים של מלט ובטון בתצורתם המודרנית הזו עם הציונות, נועד לסמן גם את הפרויקט הציוני כולו כמודרני במהותו. חומרים אלו, ובמשתמע הציונות, הונגדו לאבן המקומית הערבית המסורתית והבלתי-מודרנית. זיהוי זה נמשך אל תוך תקופת המנדט, למשל ב״שיר בוקר״ של נתן אלתרמן בו הלבשת הארץ ב״שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט״, מופיעה כחלק מרכזי ממימוש אהבת המולדת הציונית.

מקהלת שירו שיר, ״שיר בוקר״ (מילים: נתן אלתרמן, לחן: דניאל סמבורסקי)

בראשית שנות העשרים קיבל הזיהוי האידאולוגי בין מלט וציונות חיזוק חומרי משמעותי. בשנת 1923 הקים התעשיין מיכאל פולק את מפעל ״נשר פורטלנד צמנט״. היה זה מפעל המלט הראשון בארץ, אשר עד לאותה עת נסמכה על מלט מיובא. פולק ניחן בחושים עסקיים ופוליטיים מחודדים אשר סייעו לו במהלך השנים לבצר את מקומו של "נשר" כמונופול בשוק המקומי. מראשיתו זוהה המפעל עם הציונות. פולק, שהיה מודע לכך, חשש כי הדבר יפגע בעסקיו בשוק הערבי הפלסטיני ובשווקי המזרח התיכון בכלל. לאור זאת, עד לשביתה הערבית הכללית של 1936, ביקש להעסיק במחצבת המפעל פועלים ערבים, כדי ״שלא ייאמרו כי המלט יהודי״ וכיוון שסבר שראוי שחברה כ״נשר״, הרשומה באנגליה, תעסיק עובדים יהודים וערבים. עם פרוץ השביתה, שילבה ״סולל בונה״ את עובדיה שלה במחצבה במקום העובדים הערבים. השביתה והמרד שפרץ עם סיומה, גם דחפו עוד ועוד יזמים פלסטינים להעדיף לייבא מלט מארצות שכנות, בראשן סוריה, על פני רכישת תוצרתה של ״נשר״.

בשנות המלחמה, 80% מתוצרת ״נשר״ נרכשו בידי הכוחות הבריטיים. רכישת מלט לצרכים אזרחיים הותרה רק באמצעות סוכנים מורשים ובאישור השלטונות. במקביל, המלחמה הקשתה עד מאוד על הייבוא מסוריה, ממצרים וממעבר לים. למחסור במלט נלוו גם מתחים בין-קהילתיים. לכך תרמו התחושה הרווחת כי הסוכנים המורשים להפצת המלט של ״נשר״ בשנות המלחמה - מרביתם יהודים - גילו העדפה לצורכי קהילתם, ובעיקר כי הבריטים עושים הכל כדי לסכל ניסיונות פלסטיניים להיחלץ מן התלות במפעל. למשל, כאשר הבריטים החלו להתיר בשנית ייבוא מלט בקיץ 1944, ״פקודת הסחר הקודם״ משנת 1939 מנעה מחברות פלסטיניות לעשות כן. הפקודה התנתה מתן רישיונות ייבוא בכך שהגורם המבקש יוכיח כי קיים פעילות עסקית שוטפת בין דצמבר 1938 לספטמבר 1939 - תקופה במהלכה שיתק המרד הערבי את הכלכלה הערבית כמעט לגמרי. באותה התקופה, דחו הבריטים בקשה להקמת מפעל מלט אשר הגיש עורך הדין אנטון עטאללה בשם לקוחותיו, חברת "אל-ריאד" ו"החברה הערבית לבניין", בטענה כי לשלטונות אין אפשרות לאשר את ייבוא הרכיבים הדרושים להקמת המפעל בשל המלחמה.

petition
ארכיון המדינה

גם לאחר המלחמה, כאשר חברה אחרת, "מפעלי המלט הערבים בע״מ", ביקשה ב-1946 להקים מפעל למלט באזור רמלה, דחו השלטונות הבריטים את הבקשה בטיעונים טכניים. הפעם היה זה דווקא הספר הלבן של 1939 והתקנות להעברת קרקעות של 1940 שנחקקו בעקבותיו - צעדים אשר עדיין מסמנים בעיני רבים את הפניית העורף הבריטית לציונות - אשר סיפקו לשלטונות המנדט את התואנה לדחייה. רשם הקרקעות דחה את בקשת החברה, בטענה שהקרקע עליה ביקשה להקים את המפעל נכללה בשטחים שהוגדרו תחת התקנות להעברת קרקעות כ״שטחי A״ בהם נאסרה מכירת קרקעות למי שאינם ערבים פלסטיניים. חברה בע״מ, נאמר לפונים, כולם ערבים פלסטיניים בעצמם, אינה יכולה להיחשב לערבית פלסטינית. כך הופנתה תקנה, שמטרתה המוצהרת היתה להגביל את ההתיישבות היהודית ולפייס את הציבור הערבי הפלסטיני, כנגד מיזם תעשייתי פלסטיני.

כך, במהלך המלחמה ולאחריה חבר התסכול הפלסטיני מן המונופול של "נשר" לתנאי מחסור חריפים, ניתוק הקשר עם שווקים שכנים, ותחושה לא בלתי-מוצדקת כי האינטרסים הבריטים במהלך המלחמה הכתיבו דווקא את העדפת היישוב היהודי. גורמים אלו הטעינו מלט וחומרי בניין אחרים במשמעויות רגשיות ופוליטיות גם יחד. משמעויות אלה, ויחסי הכוח שמשקפת הכמיהה לחומרי הבניין עצמם - כלומר, לעצם האפשרות לבנות - ממשיכות להדהד בתווך ההולך ומתרומם בין יהודים לערבים בישראל ופלסטין. הן מעצבות את משוואות ההרס (לערבים) והבנייה (ליהודים) שמנסחת ממשלת ישראל הנוכחית ואת המאבק האזרחי נגד הריסת בתי פלסטינים בישראל ובגדה המערבית. אולי יותר מכל, הן מהדהדות דווקא ברצועת עזה, שם הפכו ההגבלות הישראליות על הכנסת מלט את החומר האפור ליקר המציאות. משם גם מגיע אחד המופעים המזוקקים ביותר של ההשתוקקות למלט, שירו של המוזיקאי והסטיריקן העזתי, אסלאם איוב, ״שיר המלט (משתוקק, הו אהוב)״, המתחיל כך:

נשר
Original work of the US Federal Government

הו מלט, אנו משתוקקים לך
הו מלט, בלעדיך כולנו פושטי רגל

הו מלט, אתה מכיר אותנו, אנו פועלים
והבעיה שלנו היא שאנחנו לא פקידי ממשל
אנו משתוקקים לך

הו מלט, אתה תמיד במחשבותיי
אני משתוקק לראותך, אך הם מנעוך, הו יקיר
לעולם איננו רואים אותך

עובדי ופועלי עזה נשכחו,
איש אינו שואל עליהם,
ואין להם ברירה
אלא לקבץ נדבות במסגד

אסלאם איוב, ״שיר המלט (משתוקק, הו אהוב)״


* אני מודה לאסף דוד, אשר הפנה את תשומת לבי אל שירו של אסלאם איוב, ולחאמזה עואודה ועוהוד מורקתן על הסיוע.

** עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות