טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כיצד יישב אינטלקטואל איראני את סלידתו מהמערב עם הערצתו לישראל?

ישראל הצעירה והסוציאליסטית היתה 'אור לגויים' גם באיראן שלפני המהפכה; ביקורו של ג'לאל אל-י אחמד בארץ חושף חיבורים אזוריים שנראים היום בלתי מתקבלים על הדעת

תגובות

שמואל טרופ

בשנות השישים, היה ג'לאל אל-י אחמד הסופר והאינטלקטואל המפורסם באיראן. אל-י אחמד זכה להערצה בזכות המבט העצמאי והחודר שניכר כבר בסיפוריו הראשונים בשנות הארבעים והחמישים. אבל היה זה עם צאת ספרו ״ע'רבזדגי״ -- שניתן לתרגם כ"מחלת המערב" או "מערבת" -- שיצא לאור בשנת 1962, שאל-י אחמד הגיע לשיא פרסומו והשפעתו. הספר תקף בחריפות את שלטון השאה מוחמד רזא פהלווי, שליט איראן בין השנים 1979-1941 ובעל בריתה של ארצות הברית (וגם של ישראל) במלחמה הקרה, וכן את התרבות המתמערבת של איראן באותן שנים.
״ע'רבזדגי״ הוא טקסט אנטי-קולוניאלי מובהק שמבוסס על הפרדה חדה בין "מערב" שבע, שולט, ועשיר, ו"מזרח" רעב, עני, וחולה. אל-י אחמד קורא בו לאיראנים, וכמו כן ל״מזרחיים״ אחרים, להפסיק לחקות את המערב ולחזור לשורשיהם התרבותיים והדתיים. עבור דור שלם של איראנים צעירים, אלו שכמה שנים לאחר מכן הובילו את מהפכת 1979, ״ע'רבזדגי״ היה אבן דרך פוליטית ותודעתית.

לאור עמדות אלה, מפתיע שב-1963, רק שנה אחרי פרסום ״ע'רבזדגי״, הגיעו אל-י אחמד ואשתו הסופרת סימין דאנשוור לביקור בן שבועיים בארץ, בעקבות הזמנת השגרירות הישראלית בטהראן. כמו אינטלקטואלים אחרים שביקרו בישראל באותן שנים, דוגמת ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר, בספר שכתב על ביקורו מצייר אל-י אחמד את ישראל הצעירה בצורה לא צפויה, אפילו נועזת -- תיאור שעוסק בו-זמנית גם במצב הפוליטי והחברתי באיראן.

al e-ahmad

רק מעטים היו כוללים היום את ישראל בין הכוחות ה"מזרחיים" והאנטי-אימפריאליסטיים של העולם. אך אל-י אחמד ראה במדינת היהודים חלק ממזרח "שקצהו האחד בתל אביב וקצהו השני בטוקיו" כלשונו. ספר המסע שלו, המתעד את הביקור, התפרסם רק אחרי מהפכת 1979 ו-15 שנה אחרי מות המחבר, תחת הכותרת "מסע לארץ מלאך המוות" (שקרוב לוודאי לא נבחרה על ידי אל-י אחמד עצמו). בספר מביע אל-י אחמד הערצה לקיבוצים ולהוראת העברית בארץ, בצד התנגדות תקיפה לאפליה של אזרחי ישראל הערבים. בפרקו האחרון של הספר, שנכתב בתגובה למלחמת ששת הימים, התנגדותו של אל-י אחמד כבר הרבה יותר חריפה ובוטה. בכל זאת, כפי שהוא כותב, "בעיני המזרחי הזה, ישראל, עם כל הפגמים והניגודים שנכללים בה, מהווה בסיס של כוח, צעד ראשון, ובשורה של עתיד הולך ובא."

התעניינותו של אל-י אחמד בישראל החלה הרבה לפני הביקור הקצר בפברואר 1963. כמו אינטלקטואלים רבים באיראן, אל-י אחמד היה חבר במפלגה הקומוניסטית המקומית, מפלגת ה"טודה". הוא הצטרף למפלגה בצעירותו, בגיל 21, ונבחר במהרה לוועד המרכזי שלה. את סיפוריו הראשונים, המתארים את הסביבה של ילדותו בשכונות העניות של דרום טהראן, פרסם בכתבי עת של המפלגה.

אבל בשנת 1948, אחרי תמיכת ה״טודה״ בצד הסובייטי בסכסוך עם ממשלת איראן על זיכיון נפט, אל-י אחמד ואחרים קמו ועזבו את המפלגה. בעקבות הצעד הדרמטי הזה, חיפש אל-י אחמד אפשרויות פוליטיות סוציאליסטיות חלופיות ומצא את הקיבוץ. ההכרות הראשונית עם החקלאות השיתופית הישראלית הובילה אותו במהרה לבקש עוד ועוד מידע על ישראל והיהדות: הוא קרא את הפרוטוקולים של משפטי נירנברג, את הספר "גנבים בלילה" של ארתור קסטלר, המבוסס על חוויותיו של המחבר בקיבוץ, ואת התנ"ך. הוא אפילו כתב סיפור בסגנון תנ"כי בשם "ספר המלכים השלישי."

בול
וויקיפדיה

חשוב ומעניין לציין שאל-י אחמד לא ראה צורך לדבר על נושאים אלה עם יהודים איראנים, קהילה שמנתה עשרות אלפים באותן השנים. יהודים ויהדות עבור אל-י אחמד היו דבר זר וחיצוני, לא חלק מאיראן עצמה.

אל-י אחמד כותב בספרו שהוא נענה להזמנת השגרירות לבקר בארץ, "כדי שאוכל לאחוז מקרוב במשהו שעד אז רק קראתי עליו בספרים, וסוף כל סוף לראות מה היה כל כך מושך." זה בהחלט נכון, אבל מקורות רבים אחרים, ביניהם המכתבים בינו לבין אשתו סימין דאנשוור לקראת הנסיעה, ספריו האחרים, וגם מברקים שהוחלפו בין משרד החוץ הישראלי והשגריריות בטהרן ולונדון - מציירים תמונה מעט יותר מורכבת. קודם כל, אל-י אחמד לא היה האינטלקטואל האיראני היחיד שהוזמן לביקור בארץ באותן שנים. ב-1961, צבי רפיח, אז דיפלומט ישראלי צעיר בתפקיד הראשון שלו, הגיע לטהראן והחל לפתח קשרים עם סופרים, אמנים, והוגים מקומיים. רפיח הביא אנשי רוח איראנים לישראל, ואת מקביליהם הישראלים לאיראן, כדרך לשפר את הקשרים התרבותיים בין המדינות לצד היחסים הביטחוניים החזקים שהתקיימו כבר. לצד אל-י אחמד, ביקרו באותן השנים בישראל גם בן דודו של מוחמד רזא שאה, הנסיך שאהראם פהלווי, וגם אנשי שמאל מובילים כמו הפוליטיקאי המקורב לאל-י אחמד ח׳ליל מלקי. במלים אחרות, רפיח ביקש להביא אנשי שם משני עברי המפה הפוליטית ועם הזמן הסתפח למעגלים החברתיים של אותם אנשי רוח. במכתביה, דאנשוור מתארת את הדיפלומט הישראלי כמי שהגיע באופן טבעי למסיבות ואירועים.

משלחת
פריץ כהן, לע״מ

בשביל אל-י אחמד, המסע לישראל היה יותר מביקור פשוט. הוא בילה את ארבעת החודשים לפני הגעתו באירופה. כפי שעולה ממכתביו אל דאנשוור, לקראת סוף מסע אירופאי זה הציע לה שיעזבו את איראן לתמיד. אחרי סיום הביקור בישראל, במקום לחזור הביתה, אל-י אחמד כתב לה שיוכלו להגר ללונדון או פריז, מקומות בהם יוכל להמשיך בעבודתו הספרותית בתנאים יותר ידידותיים. אי אפשר לדעת עד כמה הפנטזיה הזו הייתה רצינית, אף על פי שסופרים אחרים כן ברחו ממשטר השאה אשר באותה העת הלך ונעשה יותר ויותר דכאני. בכל מקרה, התגלות בגידה שלו בדאנשוור, דרך מכתב שהגיע אליה ימים ספורים לפני פגישתם בארץ, ניפצה את החלום.

בסופו של דבר, הספר מגלה הרבה יותר על אל-י אחמד ועל ביקורו מאשר תיקים ארכיוניים ומכתבים. בעיון בו היום, התיאורים המפליאים של אל-י אחמד את ישראל בולטים ביותר, במיוחד לאור הנתק והאיבה בין ישראל ואיראן של ימינו. אל-י אחמד לא רק כולל את ישראל כחלק מהמזרח, הוא גם משבח את ממשלתה בתארים שבדרך כלל שמורים למשטר האסלאמי האידיאלי. הוא מגנה את מדינות ערב השכנות על התמכרותן לתרבות המערבית והתנהגותן הדו-פרצופית בנושא הפליטים הפלסטיניים. הוא מתאר ביקור ביד ושם, ואת הבכי שפרץ בו בטקס הוקרה להולנדי נוצרי שהציל יהודים בזמן השואה. מנגד, הוא משווה במקום אחר בין ישראל לגרמניה הנאצית וקורא לה "ללא ספק ראש גשר של הקפיטליזם המערבי במזרח התיכון." אל-י אחמד מציג אם כן עמדות שונות, ולעתים סותרות ביחס לישראל ובלתי אפשרי למקם אותו על מפת העמדות המגובשות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

הסיבה לסתירות ולניגודים היא שמדינת היהודים אינה הנושא האמיתי של ספר המסע של אל-י אחמד. בדומה לכותבים רבים אחרים בתקופות ובאזורים שונים, הנוסע מתאר את הניכר אך חושב על הבית. כך גם במקרה של אל-י אחמד. העיסוק בקיבוץ ותפקידה של ישראל במזרח משמש אותו למטרה אחרת: לחדד ולחזק את ביקורתו על איראן של השאה. כשאל-י אחמד אומר שמנהיגי ישראל הם נבחרי אלוהים וש"בן גוריון לא קטן מחנוך ומשה דיין לא קטן מאיוב" קשה להבין איך השבחים הרוחניים האלה נבעו מחוויותיו בישראל החילונית של שנות השישים; חוץ מלשמוע רב ששר ״אל מלא רחמים״ ביד ושם, הזוג האיראני כנראה לא ביקר בבית כנסת או השתתף בטקס דתי. בחירתו לשבח את ישראל כמדינה הראויה להערצה משמשת בעיקר כדי לסמן מה לוקה בחסר בבית, באיראן. הוא מהלל את ישראל בדיוק עבור אותן תכונות אשר, כפי שאל-י אחמד כתב במפורש ב״ע'רבזדגי״, היו לוקות באיראן: חינוך טוב, חקלאות ראויה, שוויון, קשר עם שורשי התרבות והדת, ואיזון בין מזרח ומערב.

shah
רב סמל דנהאם, חיל האוויר האמריקאי

* ד"ר שמואל טרופ הוא מתרגם ועיתונאי המתגורר בירושלים. The Israeli Republic, תרגומו של "מסע לארץ מלאך המוות" של ג'לאל אל-י אחמד, יצא לאור בהוצאת רסטלס ב-2017.

** עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות