טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"יום הנס של יהודי בגדאד" וניסיונם הכושל לזכות בנתינות בריטית

בעיני הנהגת הקהילה היהודית בבגדאד, כיבושה של העיר בידי בריטניה ב-1917 הביא עימו הזדמנויות לצד איומים. ההתמודדות עם המציאות החדשה העלתה אל פני השטח גם מתחים פנים-קהילתיים. מאמר לרגל מאה שנה ליום כיבוש העיר

תגובות

רוני כהן

"בהתייחס לשיחתך אתמול בנוגע לסדר הפסח. לכבוד לי לעדכנך, שהנחיות ניתנו לכל מפקדי הכוחות במרחב בגדאד, להקל בכל דרך על חיילים יהודים המבקשים לנכוח בטקס...". המכתב עליו חתום המושל הצבאי הבריטי, והממוען לרב הראשי של בגדאד, כנציג הרשמי של הקהילה היהודית, נכתב ב-30 מרס 1917 (ז' בניסן תרע"ז). היה זה שבועות ספורים לאחר כיבוש העיר בידי הבריטים, ב-11 במרס 1917, לפני מאה שנים בדיוק, אשר שם קץ לכ-400 שנות שלטון עות'מאני.

הכיבוש היווה אירוע מכונן שהשפיע לא רק על התנהלות הקהילה היהודית בשנים הבאות ולמעשה עד להגירה מעיראק, שלושים שנה מאוחר יותר, אלא גם על מערכת יחסיה עם שכניה הערבים שליטי הארץ החדשים. בשנים אלה, התחולל מאבק לאומי שהסתיים ביולי 1921, עם כינון ממלכת עיראק בראשות פיסל. מציאות חדשה ולא מוכרת זו של ממשל ערבי ריבוני, קלעה את הנהגת הקהילה לדילמה זהותית, פוליטית ואפילו קיומית, שחשפה, אגב כך, פערים דוריים ומעמדיים בתוכה.

עם כניסתם לבגדאד מצאו הבריטים קהילה יהודית גדולה, ותיקה ומבוססת. ברקע - השיפור ההדרגתי והמתמשך מתחילת המאה ה-19 במצבה, פרי שילוב בין מדיניות עות'מאנית מקלה ותמורות כלכליות וחברתיות (הגידול בסחר בו מילאו היהודים תפקיד דומיננטי והרחבת מערכת החינוך). מספר יהודי בגדאד גדל משמעותית, והם היוו רבע מאוכלוסיית העיר שמנתה אז כ-200 אלף איש (מתוכם 135 אלף מוסלמים, מחציתם שיעים, ו-15 אלף נוצרים).

כניסה
לא ידוע

בשנות המלחמה הדרדר מצבה של האוכלוסיה בכלל ושל היהודים בפרט. הלחץ שהפעיל השלטון העות'מאני הנאבק על חייו על האוכלוסייה האזרחית היה כבד. היו אלה שנות עוני, רדיפות, ניצול כלכלי והחרמות רכוש. אזרחים רבים ובהם אלפי יהודים גויסו לצבא העות'מאני בעיקר לחזית הרוסית, ורבים מהם נעלמו, נהרגו או נפלו בשבי. דווקא בשל עושרה של הקהילה וקשריה המסחריים, היא נפגעה בתקופה זו יותר ממגזרים אחרים באוכלוסיה, ורבים ציפו לבואם של הבריטים, בהסתמכם על השיפור שחל כבר במצבם של יהודי בצרה שנכבשה בנובמבר 1914.

הגם שכך, חילופי האימפריות השליטות, טמנו בצל הסיכויים גם סיכונים, והעמידו את הנהגת הקהילה היהודית בדילמה: מצד אחד עמדה הנטייה לשתף פעולה עם השליטים החדשים (והזמניים?) לרווחת העדה. מן הצד האחר עמד הרצון שלא לנכר את שכניהם הערבים, יושבי הקבע, שראו, ככלל, בבריטים כובשים נוצרים שסילקו שלטון מוסלמי, גם אם שנות המלחמה עשו את האחרון לבלתי אהוד.

את הגישה הדומיננטית, שראתה בבריטים מגנים ומשחררים, הובילה שכבה מצומצמת בקהילה (כחמישה אחוזים), של בעלי מאה ובמקרים רבים גם בעלי דעה, שהונעה בעיקר מאינטרס כלכלי, ולצידם רבים מצעירי העדה. אלה היוו קבוצת כוח חדשה ובעלת תודעה בזכות החינוך החילוני שרכשה בבתי הספר של רשת אליאנס, שמאסה בממשל העות'מאני המושחת, וראתה בחילופי השלטון ראשיתו של עידן חדש שיפתח בפניהם אופקים חדשים.

אהדה לא מוסתרת זו הבליטה את הפער, שהלך והתעצם עם השנים, בין הצעירים הנלהבים, לבין הממסד הרבני ובני הקהילה הבוגרים, השמרנים והזהירים מדי לטעמם. האחרונים, הסתייגו לדוגמה, מיוזמתו (האישית?), של הרב דנגור, לימים הרב הראשי של העיר, שאחיו נרצח על ידי העות'מאנים ערב כיבוש העיר, לקבוע את יום שחרור העיר כ"יום נס", בנימוק שיש בה כדי לפגוע בערבים ולהפגין כפיות טובה כלפי העות'מאנים, שעדיין שלטו בצפון עיראק ונמצאו, עד נובמבר 1918, במצב מלחמה עם הבריטים. יתר בני הקהילה, מרביתם עניים ואפילו קבצנים, נעדרו כל השפעה על דיונים אלו.

מכתב ראשון
The Iraqi Jewish Archive, US National Archives and Records Administration

כך או כך, בחסות השלטון הבריטי הישיר, זכתה הקהילה לעדנה. היהודים, כמיעוט משכיל, גויסו לשרות הממשל החדש במגוון תפקידים, וזה מצידו הכיר בחשיבותם הרבה, והעדיף את נאמנותם וכישוריהם על חשבון הערבים. בעבר לא נשאו היהודים במשרות ממשלתיות שהוחזקו בעיקר בידי הסונים, מה שהוליד כעת קנאה, תחרות וסכסוכים שהתעצמו בשנים הבאות.

ביטוי לקשר הקרוב שהתרקם בין הצדדים, ניתן למצוא בתכתובות מאותן שנים בין הרב הראשי לבכירים בריטיים, לרבות הנציב, בהן הוא מעלה בפניהם סוגיות ובקשות שונות לטיפול. כך לדוגמה מלין הרב הראשי על מה שהוא תיאר כהדרדרות מוסרית של בנות הקהילה, עד לכדי ירידה לזנות עקב המצב הכלכלי הקשה בשלהי התקופה העות'מאנית. ניכר שהרב זכה לעתים קרובות לאוזן קשבת מצד השלטונות.

המלכוד בו הייתה נתונה הקהילה החריף עם סיום המלחמה בנובמבר 1918, נוכח סימן השאלה ביחס לעתידו הפוליטי של האזור. הבריטים התלבטו בין עמדת הממשל הבריטי בהודו, ששלט בפועל בעיראק וביקש להקים בה מעין מושבת כתר, לבין אלה מהם שביקשו לאפשר לערבים, שאף תבעו זאת, ממשל עצמי. ברקע בחשו במחלוקת כל העת צרפת וארה"ב של וילסון.

עד לשלהי 1920 העדיפה הנהגת הקהילה את האופציה הבריטית, לא מעט בעידודו ואפילו בלחצו של ממשל הכיבוש שפעל לפי עקרונות של "הפרד ומשול", על פני האופציה הערבית המקומית, שמשמעותה מבחינתה הייתה הקמת מדינה בראשות מלך מבניו של השריף חסין. החשש משלטון ערבי, שיבקש להתחשב ברגשות הציבור ויתעלם מהצורך להעניק זכויות ללא מוסלמים, הניע משלחת מטעם הקהילה להגיש פעמיים (בנובמבר 1918 ושנה לאחר מכן), לנציב הבריטי עצומה ובה ביקשו לאפשר ליהודים, במקרה כזה, להפוך לנתינים בריטים (אף שהיו מי שהסתייגו מהבקשה בטיעון כי אינה מעשית).

אף שההתפתחויות בשנים שלאחר מכן עוררו בהנהגת הקהילה ספקות ביחס לעמדתה הנחרצת, הרי שהדילמה נפתרה, מבחינתם, משעה שהערבים, שמאסו בסחבת שהפגינה בריטניה, בכל הנוגע לקידום עניינם בממשל עצמי, פתחו ביוני 1920 במרד נגד שלטונות הכיבוש, שהניע אותה להיענות ולו חלקית לתביעותיהם. בהתאם לשינוי בעמדת בריטניה אימצה כעת ההנהגה, בלית ברירה, גישה פרגמטית, הגיעה להבנות עם ההנהגה המקומית והפגינה עימה סולידריות. ההבנות התבטאו בהשתלבות בממשלה הזמנית (בה כיהן יחזקאל ששון כשר אוצר), על הקמתה הכריזו הבריטים באוקטובר 1920, ומאוחר יותר בתמיכה (על פי גרסה אחת בהסתייגות), בהחלטה למנות את פיסל למלך.

פייסל 1925
לא ידוע

עם זאת, ערב הכתרתו של פיסל, שבה משלחת מצומצמת מטעם הקהילה ופנתה לנציב העליון סר פרסי קוקס בבקשה לקבל אזרחות בריטית. לגרסת הבריטים הצליח הנציב "בכוח השפעתו האישית", להפיס את דעת היהודים בהבטיחו ערובות כנגד כל צורה של "עריצות מקומית". פניה זו של "הרגע האחרון", יותר אולי מהבקשות הקודמות, מצביעה על חשש אמיתי בצמרת הקהילה ממהלך שאין ממנו חזרה והטומן בחובו אי וודאות גדולה – שלטון מיעוט סוני בראשות מלך זר להוויה המקומית.

במבט לאחור, חשש ראשי הקהילה מכינון ממשל ערבי היה מוצדק: קורותיה של עיראק העצמאית מ-1932, המחישו עד כמה אכזר ומדכא עלול להיות היחס למיעוטיה (לא רק ליהודים). זאת, אף שלהלכה עיגנה חוקת המדינה את עקרון שוויון הזכויות לכל העיראקים בלי להתחשב בדתם או בשיוכם האתני. לאחר שנגוזה תקוותם להיוותר בחסות בריטית, שאפו, ככלל, היהודים, בעידוד ראשי הקהילה, ליטול חלק כגורם שווה זכויות בבניית המדינה, בה רבים ראו מולדת וחשו זיקה לשפתה ולתרבותה הערבית. שאיפה זו, התנפצה לפחות עבור חלקים נרחבים בקהילה בפוגרום נגד היהודים ("פרהוד") ביוני 1941, שהיווה עבורם גט כריתות לחלום ההשתלבות.

מנגד, גם החלטות הנהגת הקהילה – גוף מצומצם (לרוב אישים בודדים), חסר ניסיון ויכולת תמרון, שמצא עצמו בלב מאבק פוליטי בו כל צד מבקש את תמיכתו - להישען, מלכתחילה, כאינטרס צר על הבריטים, ולהתאים את עמדותיו למדיניותם, כפי שהוא הבין אותה, תרמו להעמקת הניכור מול שאר האוכלוסיה המקומית ומנהיגיה. על אף המאמצים להפגין בהמשך הדרך נאמנות למדינה העיראקית, גם כדי לעמעם את השלכות הרומן קצר הימים עם הבריטים, מהלך זה המחיש היטב למקומיים מהי דעתם של לפחות חלק מבני הקהילה עליהם. בכך יש כדי לספק הסבר נוסף לגישה, שראתה ביהודים מושא לקנאה, ובהמשך הדרך, גם כנגזרת של הסכסוך בא"י, משתפי פעולה עם כוח זר וכובש על חשבון רווחתם ושאיפותיהם הלאומיות של הערבים.

*רוני כהן הוא בכיר לשעבר באמ"ן וחוקר ומרצה עצמאי לענייני המזרח התיכון

** עקבו אחרינו בפייסבוק וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות