טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מעבר למטפחת: הקרוס-דרסינג של אום כלת'ום

הסדנה להיסטוריה חברתית חושפת טפח מהקוויריות של הדיווה של העולם הערבי

תגובות
אום כולתום בפוסטר לסרט 'פטמה'
Movie Poster Image Art / Getty I

און ברק

הרומן ההיסטורי-ביוגרפי אום שכתב ב-1994 הסופר הלבנוני סלים נסיב על יחסיהם של הזמרת אום כלת'ום והמשורר אחמד ראמי, הוא הבסיס למחזה המוזיקלי "אום כולת'ום" המציג בימים אלה בתאטרון היהודי-ערבי ביפו. הרומן נפתח ב-1924, עם שובו של המשורר מלימודים בצרפת למצרים, שחסרה לו כל כך בעת גלותו. "הרגשתי את זה," מאפיין ראמי את שמחת השיבה הביתה, "בגיפופים הגבריים, בפרצי הצחוק, ובייחוד בערבית...". ידיד נעוריו, הזמר מחמד עבד אל-והאב, לוקח אותו בערב שובו לחגוג בהופעה בגני אזבקיה שבמרכז קהיר. "על הבמה היתה כבר להקה, שני איכרים בגובות ארוכות, אותן גלימות חומות וטורבנים לראשיהם, שני שיח'ים שהגיעו הנה הישר מן הכפר; ולפניהם, בתווך, נער יושב בלי נוע, מבוהל, ידיו שלובות לו על בטנו, קשוח כפי שיכולים להיות קשוחים הנערים הצעירים... חרף החום ואור הזרקורים כיסתה את כל גופו גלימה בדואית ארוכה ולראשו חבש מצנפת מהודקת, קשורה בלולאות מתחת לסנטר". הבוסריות המבוהלת חולפת כשהנער פוצח בסלסול של סורת אל-פאתחה ואז בשיר, שאותו ראמי מזהה מיד כ" 'את התשוקה יסגירו העיניים', שירי שלי על השפתיים הבדואיות הללו."

umm as boy
לא ידוע

אבל משהו בכל זאת לא היה בסדר, ממשיך ראמי. "דבר-מה בשירתו של הצעיר הפריע לי, אמנם הכוח, הגוון והשליטה בקול היו מצוינים, אבל, איני יודע, הקול הזה נכנס כרצונו, מילא אותי בטבעיות חסרת בושה, בלתי מודעת לעצמה. צרידות קלה, שהדהדה בחיק צלילים מסוימים, הבליעה מין התערטלות, מין בושם של חושניות. חשתי נבוך מאוד." משהו מהתעלומה נפתר אחרי ההופעה: כשראמי ועבד אל-והאב הולכים לפגוש את הזמר מאחורי הקלעים, הלה פושט את התחפושת ונחשף כזמרת, הפלאחית אום כלת'ום. אבל הסרת התחפושת לא מפיגה את הבלבול לחלוטין; להפך: "לא הצלחתי להבין, היא הוסיפה להיות בעיני נער-נערה. הרושם לא נמחה, אותה דו-מיניות נרמזת ויופיו של הקול נראו לי קשורים זה בזה באורח מסתורי."

Kocek
לא ידוע, וויקיפדיה

כמו מרבית הביוגרפיות של אום כלת'ום (1975-1904) גם נסיב יוצא מנקודת ההנחה שמי שהפכה ברבות הימים ל"דיווה של העולם הערבי" שרה בתחילת הקריירה לבושה כנער בדואי במצוות אביה, שדאג לצניעותה. יתכן. האב אכן התמחה ביצירת מצגים: הוא נהג, למשל, לקנות לו ולבתו כרטיסי מחלקה שלישית, לחצות את הרכבת, ולרדת כלאחר כבוד יחד עם נוסעי המחלקה הראשונה. אולם ההסבר הפטריארכלי עדיין מותיר אותנו באפלה לגבי האופן בו הובנה התחפושת על ידי הקהל העירוני המתוחכם בפניו הופיעה הזמרת הצעירה. האטרקטיביות של אום כלת'ום עבור מאזינים אלו היתה יכולה להיות נעוצה דווקא בעובדה שחלקם זיהה את התחפושת ככזו (ראמי, למשל, הספיק להבחין "בקימוריו של שד תחת לבוש האיכרים הקפדני"). מהמאה ה-16 ועד סוף ימי האמפריה העות'מאנית, מסורת של מופעי קרוס-דרסינג דחפה לקדמת הבמה מגדרי-ביניים כקוצ'ק, נערים שחוללו ושרו בלבוש נשי, וצ'נג'י, נערות שעשו כן בלבוש גברי. מרחבים עירוניים כקהיר ואיסטנבול התאפיינו במנעד רחב של סוגי תשוקה ולא פחות חשוב, באפיונים מגוונים של מיניות, כאלו שלא צייתו בהכרח לקשר בין מגדר והעדפה מינית (ראו למשל כאן וכאן). סיווג אמנים בעולמם של אנשי ונשות מקצועות הבמה הושפע פחות מאיברי המין שלהם ויותר ממאפיינים חיצוניים כשער פנים או קול (גם ראמי מדבר על סנטרו החלק של הנער-נערה). פלומת שפם או קול שהתחלף סיווגו מחדש "זמרת" כ"זמר". מצרים של תחילת המאה העשרים יצגה קו פרשת מים במובן זה: בתקופה האמורה היא היתה מקום אליו נסעו אירופאים כדי לקחת חופשה מהגבריות הויקטוריאנית שרווחה במקומותיהם. אולם בהדרגה, נורמות אירופאיות נוקשות אלו היגרו לעולם העות'מאני והפוסט-עות'מאני, הדחיקו תשוקות כמו משיכה לנערים חלקי פנים, והפכו אותן לאיווי בלתי לגיטימי. האם זוהי הדו-מיניות המושכת אך מביכה עליה מדבר סלים נסיב בקולו של אחמד ראמי? קריאה כזו, המדגישה את הרושם החתרני שאולי הותיר הלבוש הבדואי בקרב הקהל העירוני, מקבלת חיזוק מכך שגם נעמת אחמד פואד, חברתה הטובה של אום כלת'ום והביוגרפית שלה, הבינה את ההיבטים הנעריים בדמותה של הזמרת כדוגמה ל"מגדר שלישי".

קאסם אמין
לא ידוע, וויקיפדיה

חרף העשורים הארוכים שמבדילים את סלים נסיב מגיבוריו, נראה שהוא תפש דבר מה משמעותי בנוגע לנקודת המבט של בני מעמד הביניים המצרי המתהווה, האפנדיה. קאסם אמין, מי שהוכתר כ"פמיניסט המצרי הראשון", פותח צוהר נוסף להבנת הסוגיה. במפנה המאה העשרים ניסח אמין לא רק חזון ל'שחרור האשה' ול'אשה החדשה' (כפי שקרא לשני ספריו המפורסמים), אלא במובלע גם חזון להטרונורמטיביות חדשה; דהיינו, לאיך גבר ערבי אמור להתנהג ולאהוב. כתחליף לאהבת גברים שחנה סר, רפורמיסטים כאמין קידמו זוגיות רומנטית בין גברים ונשים, אולם שלא במפתיע, זו היתה קשורה בעבותות למודל ההומו-אירוטי שביקשה להחליף. חזון שכזה מפעֵם, למשל, בקריאתו המפורסמת של אמין לחינוך נשים ולהסרת הרעלה: במקום לבסס את הזוגיות של בני ובנות האפנדיה על משיכה גופנית חולפת, אמין מבקש לבססה על המשיכה הרוחנית של מפגש אינטלקטואלי בין שווים: "תענוג זה, מטיבו, מתחדש בכל עת. אם תתבונן בשני רעים משוחחים, תמצא מקור לא אכזב לאושר. כשהם נפגשים, כל אחד מהם מייחד את עצמו לרעהו... כל מעשה, מחשבה, אירוע או המצאה מזינים את מוחותיהם ומענגים מחדש את נפשותיהם." בהמשך הטקסט, מצר אמין על כך ש"אנחנו שללנו מעצמנו את התענוג הגדול ביותר בעולם, והוא ההנאה מאהבתן של קרובות משפחתנו. כולנו טעמנו את מתיקות השעות, שמבלה האדם מבלי להרגיש שהן חולפות, כאשר אנחנו משוחחים ארוכות עם חבר. נפש אחת מתמזגת ברעותה, עד שכל אחד מהם שוכח מיהו זה שמדבר ומיהו שמקשיב. השמחה, ללא ספק, גדולה פי כמה אם הסכמה כזאת שוררת בין הגבר לאמו, או אחותו או אשתו. אבל לעת עתה חוצץ בינינו לבינן העדר ההתאמה בין שכלנו לשכלן ובין נפשותינו לנפשותיהן. מסיבה זו, אנחנו מרחמים עליהן, חומלים עליהן וסולחים להן. אבל אהבתנו אליהן אינה שלמה, מפני שאהבה שלמה היא ההתאמה הזאת. וההלימה הזאת חסרה." קטעים אלו ואחרים בכתבי אמין מעמידים את המודל שהוא מציע לאהבה רומנטית בין גבר לאשה על אדני החברות בין גברים. כמו דוברות ודוברים אחרים מהדור הראשון של הפמיניזם, אמין ביקש לקדם שוויון בין המינים. אולם אם מקורות ההשראה האירופאיים שלו גרסו ששוויון זה מבוסס על כך שנשים כגברים הן בני אדם, במתווה של אמין הנשים הן אלו שמיישרות קו עם הסטנדרט הגברי. לשיטתו, הרעיות המצריות צריכות להגשים את מודל הרעות הגברית: הן יהפכו למושא תשוקה רוחנית ויוכשרו לזוגיות רומנטית שלמה אם רק יעטו, באופן מטאפורי ואינטלקטואלי, לבוש של גבר.

אישה בדמות גבר
לא ידוע, אל-מצור (באדיבות ד״ר לוסי ריזובה)

נראה שרבות מבנות מעמד הביניים המצרי אכן השתעשעו בפנטזיה דומה, ששאבה ממקורות מגוונים כמו אופנות חדשות ברפובליקת ווימאר ובארה"ב, אולי אף יותר מההשראה העת'מאנית הוותיקה, וכן מכתבי קאסם אמין עצמם, שזכו לקהל קוראים וקוראות רחב. סוגיית אל-סידאת אל-מותרגלאת, "הנשים הגבריות", החלה להעסיק קוראות וקוראי עיתונים מאמצע שנות העשרים, פחות או יותר כשאחמד ראמי ואום כלת'ום נפגשו לראשונה, וכפי שגילתה לאחרונה ההיסטוריונית לוסי ריזובה, אף ביתר שאת בעשורים הבאים. עשרות אלבומי תמונות משנות השלושים והארבעים, חושפים שבנות מעמד הביניים נהגו להצטלם בלבוש גברי הן בביתן והן באולפנים של צלמים מקצועיים. ישובות מעונבות למכתבות גדושות כלי כתיבה ועישון מודרניים, הן מגלמות בעיקר סוג מסוים מאוד של גבריות – זו של אפנדי משכיל בעל מקצוע חפשי.

כלבלב
לא ידוע (באדיבות ד״ר לוסי ריזובה)
ריזובה 2
לא ידוע (באדיבות ד״ר לוסי ריזובה)
מחול
לא ידוע (באדיבות ד״ר לוסי ריזובה)
פרקדן
לא ידוע (באדיבות ד״ר לוסי ריזובה)
שרביט
לא ידוע, מן העיתונות המצרית
דיטריך
מתוך: שבעה חוטאים. בימוי: טיי גארנט

במחצית השנייה של המאה, הנטייה הזו הפכה לתמה מוכרת גם בקולנוע. בסרט ללרגאל פקט (לגברים בלבד, 1964), למשל, שתי הגיבורות,  גיאולוגיות בחברה לקידוחי נפט, מבקשות לצאת לשטח, לקידוח בסיני, אך נדחות בטענה שהאתר הנו "לגברים בלבד". השתיים, המגולמות על ידי סועאד חוסני ונדיה לוטפי – מסמלי המין המובהקים של הקולנוע המצרי – מוחות נמרצות, טוענות ש"נשים שוות לגברים ויכולות לעשות כל דבר שגברים יכולים לעשות", ואז גונבות מסמכי זהות מהמשרד בקהיר ונעלמות. בסצנה הבאה מופיעים באתר בסיני שני גיאולוגים "גברים". עיקר הסרט עוסק במתח המיני הגואה בינם לבין צמד טכנאים ותיקים, שלהבדיל מהצופים והצופות בסרט, לא יודעים שמדובר בנשים בתחפושת ומבקשים למשוך את הגיאולוגים הטריים לעיסוקים הרגילים של צוות קידוח באתר מרוחק, כריקודי סלואו לחי אל לחי או קרבות כריות. כמו אצל קאסם אמין, גם כאן ההומואירוטיות מתועלת בסופו של דבר לזוגיות סטרייטית כשבדרך משועתק המודל לפיו קסמן של נשים קשור ליכולתן להתחזות לגברים ולפעול בעולמם.

אחת מסצינות העישון מתוך ״ללרגאל פקאט״ בכיכובן של סועאד חוסני ונדיה לוטפי. גם כאן ההומואירוטיות מתועלת בסופו של דבר לזוגיות סטרייטית כשבדרך משועתק המודל לפיו קסמן של נשים קשור ליכולתן להתחזות לגברים

להבדיל מסוגות ויזואליות כצילום וקולנוע, ההופעה כנער אפיינה רק את ראשית הקריירה של אום כלת'ום ששכללה עד מהרה פרסונה נשית עירונית מתוחכמת ומושכת. אלא שגם כאן הניסיון לגלם על הבמה אשה סטרייטית שובש קמעה על ידי רינונים לגבי נטיותיה הלסביות של הזמרת, כמו גם על ידי קולה שלה. למשל, היא טיפחה את המיתוס לפיו הקונטרה אלט העמוק והצלול שלה לא נזקק לאמצעי הגברה מלאכותיים (למעשה, יכולתה לייצר 14,000 רעידות בשנייה אילצה אותה לעמוד רחוק מאוד מהמיקרופון. וכמובן, היתה גם המטפחת השמוטה המפורסמת שלה שהיתה רפרור מהופך - גיאומטרית ומגדרית - למיקרופון הפאלי שזמרים חלושי-ריאות כ"זמיר השחור", עבד אל-חלים חאפז, נאלצו לאחוז דרך קבע כדי להישמע). נראה שהאמיבלנטיות המגדרית שאפפה אותה, במקרה או בכוונת מכוונת, היתה בדיוק מה שאפשר לקולה הדרמטי לנסוך במאזיניה את ההרגשה של "נפש אחת מתמזגת ברעותה, עד שכל אחד מהם שוכח מיהו זה שמדבר ומיהו שמקשיב", עליה דיברו הן אחמד ראמי והן קאסם אמין. זהו בדיוק האפקט המוזיקלי של "טרב" שבו שלטה שליטה וירטואוזית, כשהקהל משתתף ביצירה המוזיקלית ונהנה מחוויה של דיאלוג אקטיבי ויצירתי בין שווים שבסופו זיכוך מאחד. היא היתה לוקחת פראזות שכתבו לה משוררים גברים כראמי, שליהקו אותה על פי רוב לתפקיד האשה הקטנה, הנמחצת תחת מבטו של אהובה, ומטעינה את המלים בתכנים חדשים, למשל על ידי שיבוץ של רגעי צרידות מחושבת (בחה – אליה התייחס גם ראמי, כ"התערטלות") כשהקול נסדק על מנת לחשוף צמתים טעונים רגשית ביצירה. בעיקר ידעה לעשות זאת על ידי הארכה של חלקים מסוימים בלחן, בצורה ששיחקה עם התבניות הטמפוראליות של היצירה ועשתה בהן כשלה. גם כאן דיווחו מאזיניה על חוויות דומות של אבדן תחושת זמן עליהן מדבר אמין במשפטים כמו "כולנו טעמנו את מתיקות השעות, שמבלה האדם מבלי להרגיש שהן חולפות".

קטע מתוך סרטה התיעודי של מיכל גולדמן, ״אום כולתום: קול כמו מצרים״ (1996) המציג את טכניקת ההשהייה. מאזיניה דיווחו על חוויות דומות של אבדן תחושת זמן עליהן מדבר קאסם אמין

אכן, גם בכינוי "קולה של מצרים" זכתה אום כלת'ום בדין. לצד הצלחותיה על הבמה, אף בעולם הגברי של חברות התקליטים ועסקני הרדיו היא התגלתה כשחקנית נחושה וממולחת. כאשת עסקים שבחנה בקפידה חוזים, זכויות ותזרימי תמלוגים, היא הצליחה לסגנן לא רק את מלתחתה ואת ההופעות החיות שלה, אלא גם לשלוט באופנים בהם נעשה בקולה שימוש מוקלט ומשודר, במנותק מהגוף וגלימותיו הגבריות והנשיות. בעזרת הקרוס-דרסינג שלה כנער בדואי בתחילת הקריירה וכאשה סטרייטית בהמשך הדרך, וגם כקול שלבוש רק בשפופרת הגרמופון או בשלמת עץ המהגוני של מקלט הרדיו, אום כלת'ום הבקיעה לעצמה מרחב עצמאי לתמרון ויצירה.

* ההצגה ״אום כולת׳ום״, בכיכובה של גלית גיאת ובהשתתפות אריק מישעלי, חאולה חאג'-דיבסי, ג'ורג' אסקנדר, עלא אבו עמרה (נגינה), ותמר בר-גיל (רקדנית בטן), הינה הפקה של ״תיאטרון יפו - במה לתרבות עברית-ערבית״, המבוססת על רב המכר של סלים נסיב. און ברק ירצה לאחר המופע של יום ב׳, ה-20 במרץ בשעה 21:00, במסגרת שיתוף פעולה בין הסדנה להיסטוריה חברתית לבין התיאטרון.

** עקבו אחרינו בפייסבוק וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים, או הירשמו לעדכונים במייל בצד שמאל למטה, בעמוד הראשי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות