טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפרוטוקולים מ-1967 חושפים: אשכול הוביל את ישראל ביודעין להתנגשות עם סוריה

בסמוך לציון 50 שנה למלחמת 1967, נחשפו פרוטוקולי הממשלה מהחודשים שקדמו לה. קריאתם חושפת תמונה שונה בתכלית של ההסלמה שהובילה למלחמה. מאמר חמישי, כולל קישורים למקורות שנחשפו, בסדרה על מלחמת 1967

תגובות
פרטי-כל
אתר ארכיון המדינה

דניאל דה מלאך

גם בשנת היובל למלחמת ששת הימים מאוחד הציבור הישראלי באמונתו כי ישראל נגררה למלחמה בניגוד לרצונה. בזיכרון הקולקטיבי שלנו ההידרדרות למלחמה החלה ב-15 במאי 1967, יום העצמאות, כאשר מצרים הזרימה במפתיע כוחות צבא לחצי האי סיני ובעקבות זאת סגרה את מיצרי טיראן. נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאסר, נחשב לכן בעינינו האחראי הראשי למלחמה, אותה כביכול ניסו ראשי המדינה, לשווא, למנוע. חוקרי התקופה יודעים כמובן מזמן כי לא ניתן לנתק את המהלכים שקדמו למלחמה מההתפתחות הכוללת של הסכסוך הישראלי-ערבי החל מהקמת המדינה לפחות. בהקשר הקרוב יותר בזמן הם תיארו את הפעולה של נאצר כתגובה לחודשים של הסלמה בגבול סוריה. רבים, (בהם גם אני) הראו כי לישראל היה חלק מרכזי בהסלמה זו, באמצעות ראשי הצבא ואנשי אחדות העבודה שתמכו בהם (ראו, כאן). עם זאת, עד היום, גם הם לא הטילו ספק בהנחה שהנהגת המדינה בראשות לוי אשכול, איש מפא"י, חתרה למנוע מלחמה.

עד השבועות האחרונים, לא ניתן היה למעשה לדעת (ראו, כאן) כיצד התפתח תהליך קבלת ההחלטות הישראלי בחודשים שקדמו לפני המלחמה, כי דיוני השרים נותרו חסויים. עתה, כאשר הפרוטוקולים של דיונים אלה חשופים כמעט במלואם לעיני הציבור (כאן), מתבהרת התמונה, והיא שונה במידה ניכרת ממה שידענו עד כה. המסמכים מוכיחים כי ההסלמה מול סוריה בשנת 1967 הייתה תוצאה של מדיניות נחושה שהוביל ראש הממשלה לוי אשכול, מתוך נכונות להגיע עד עימות-רבתי שיביא להפלת המשטר הסורי. נכונות זו נשענה על "קונספציה" ששלטה בצבא ובקרב המדינאים בארץ לפיה מצרים לא תתערב צבאית אם יתפתח עימות ישראלי-סורי. בהתאם לה, פעלה ישראל בין דצמבר 1966 למאי 1967 לשינוי רצוף של הסטטוס קוו בגבול סוריה כדי להגיע לעימות חריף. ערב כניסת הצבא המצרי לסיני, אף קיבלו השרים הממונים החלטה עקרונית על פעולה צבאית מיוחדת נוספת מול סוריה, שאמורה הייתה לצאת לפועל לאחר יום העצמאות, ובוטלה רק בעקבות המהלך המצרי.

ההסלמה שהוביל אשכול ביטאה השקפה הולכת ומתגבשת בקרב קובעי המדיניות לפיה אסור לישראל להשלים עם קיומו של המשטר הסורי העוין, שתמך בפומבי בזכותם של הפלסטינים ל"מלחמה עממית" וסייע לארגון הפתח בפעולות חבלה. השקפה זו קיבלה בינואר 1967 ביטוי פומבי מעל דפי הביטאון המפלגתי של המערך, "אות": "מלחמת גרילה נגד ישראל, אם אמנם תתמיד, סופה להתרחב," כתב שם השר יגאל אלון. "זו אחת הסכנות הנוראות בעיני, חמורה ממלחמה כללית." במהלך החודשים שקדמו למלחמה אומצה השקפה זו בהדרגה על ידי רוב שרי הממשלה. נציגי מפ"ם ומפד"ל אמנם חלקו עליה, והזהירו מפני מלחמה, אך הם לא הצליחו למנוע את מהלכי ההסלמה הישראלים, ונתנו מלכתחילה או בדיעבד גיבוי לכל אחד מהם.

את התקופה שקדמה למלחמת ששת הימים יש להבין על רקע ההקשר ההיסטורי. בחוזה שביתת הנשק שנחתם ביולי 1949 נקבעו בגבול ישראל סוריה אזורים מפורזים שבהם הייתה אמורה לחול ריבונות ישראלית, יחד עם הקפאת המצב מבחינת התושבים ועיבוד הקרקע. בפועל התפתח באזור סטטוס רעוע, שונה מזה שנקבע בחוזה וקרוב יותר לאינטרס הישראלי. בהעדר הסכמות כתובות כל אחד מהצדדים יכול היה ליזום "תקריות". בין השנים 1963 ל-1966 פעלו הסורים לקדם הטיה של מי הירדן לשטחם, וישראל השתמשה ב"תקריות" כעילה לתקיפות מטוסים לסיכול הפעולות. בראשית הקיץ של 1966, לאחר שפסקו למעשה ניסיונות ההטיה, נענתה ישראל ללחץ מדיני וקיבלה הצעה סורית ל"הפוגה ללא תנאי" עד להשגת הסדר חדש בשאלת השימוש בשטחים המפורזים. כתוצאה מכך השתרר שקט יחסי בזירה, אך המשטר הסורי המשיך לעודד פעילות של מחבלים שחדרו לישראל מירדן ולבנון.

מפורזים
באדיבות שאול אריאלי

בשלהי 1966 הגיעו הצבא וראש הממשלה ושר הביטחון אשכול להסכמה כי הסטטוס קוו בגבול סוריה איננו רצוי, כי הוא מונע מישראל להתעמת עם המשטר שלה. מכאן החל תהליך ההסלמה שנמשך עד המלחמה. הוא יתואר להלן על בסיס הפרוטוקולים שנחשפו זה עתה. השלב הראשון בהסלמה יצא לדרך ב-12 בדצמבר אותה שנה, כאשר צה"ל חידש מדיניות שכונתה "חיץ", שעיקרה ירי הפחדה לעבר רועים ואנשים אחרים שנכנסו מסוריה לשטחים המפורזים כדי למנוע מהם שימוש חקלאי בשטח. מטרת המדיניות החדשה, כפי שהציג אותה רבין לשרים הייתה "להחזיר את הסטטוס קוו למצב שהיה קיים עד יוני 1965". הסורים לא השלימו עם השינוי והשיבו בירי לעבר חקלאים ישראלים בגזרות אחרות. בתקרית שהתקיימה ב-1 בינואר 1967 הם אף השתמשו בטנקים בעימותים שהתפתחו כתוצאה מכך. בישיבת ועדת השרים לביטחון שהתקיימה כעבור יומיים (פרוטוקול, כאן) היססו השרים אם להשיב באש טנקים לירי הטנקים הסורי, אך לאחר שהעימותים נמשכו התקבל בישיבות שהתקיימו ב-7 בחודש וב-9 בו אישור לירי זה. העימות המשיך להסלים בימים הבאים כאשר הסורים מפעילים ירי לכל אורך הגזרה. ב-12 בינואר ביקשו ראש הממשלה והרמטכ"ל אישור להשתמש במטוסים כדי לשתק את האש הסורית. הצעה זו נדחתה, בגלל התנגדות מצד שרי מפ"ם ומפד"ל שהזהירו מפני הידרדרות, אך אושר לתקוף טנקים סורים שעלו לעמדות, עוד לפני שאלה פתחו באש.

בינתיים התערב האו"ם בעימות. נציגיו הציעו להקפיא את מדיניות ה"חיץ" או מניעת הרעייה, ולקיים שיחות בין הצדדים כדי להגיע להסכמה בדבר השימוש החקלאי בשטחים המפורזים. בישיבת הוועדה ב-15 בינואר נענתה ישראל לפניית האו"ם למרות שכמה ימים לפני כן חלה הסלמה מהצד הסורי – חייל בחופשה נהרג ממוקש שהוטמן במגרש כדורגל במושב דישון. בחודשיים הבאים חלה לכן הפוגה בעימותים בשאלת השימוש בקרקע, וההסלמה נבלמה כביכול. בשיחות שהתקיימו בין שני הצדדים בחודשיים הבאים הם נשארו מחופרים בעמדותיהם, ולא הושגה התקדמות.

בראשית אפריל החל השלב השני בתהליך ההסלמה שיזמה ישראל– מאמץ לכפות מצב חדש בשטחים המפורזים תוך שימוש בחיל האוויר. בדיון הקובע בנושא זה, שהתקיים ב-3 בחודש בוועדת השרים לביטחון הצליח אשכול להשיג אישור עקרוני לחידוש העימות הצבאי ולהתגבר על המכשולים שהעמידו בפניו שרי מפ"ם והמפד"ל הפייסניים. במרכז הדיון הוא העמיד הפעם את שאלת התמיכה של המשטר הסורי בפעולות החבלה והרצון להתנגש אתו. את הישיבה הוא פתח בהקראת קטעים ממאמר של סלאח שיבלי, פלסטיני שישב בביירות באותה תקופה וקרא למלחמת גרילה בישראל. "קיימת השאלה האם מדינת ישראל תהיה פרוצה", הוא אמר לאחר מכן והזכיר 25 מקרים של חבלה וניסיונות חבלה מאז נובמבר בשנה הקודמת. לאחר מכן הוא הסביר מדוע אינו מעוניין בהמשך השיחות בחסות האו"ם: "במקרה הטוב הם יכולים להציע פשרה ואת זאת לא הייתי רוצה". לבסוף הגיע אשכול להצעה המעשית: הייתי רוצה להבטיח שאם עניין זה של חבלנות יימשך... לא נבליג לעולמי עד....אין ספק שהמרכז לחבלנות הוא סוריה....צריך למצוא איזה דבר כדי שיש בו כדי לפגוע במשטר, גם כדי לפגוע בפרסטיז'ה שלו וגם כדי להראות לו שהדבר אינו פשוט."

השרים ביקשו להבין מהי הפעולה המתוכננת, אך אשכול הביע חשש מהדלפות והתנגד לפירוט נוסף. הוא הסתפק באמירה כי היה רוצה ללכת ל"משהו הרבה יותר רחוק מהיישובים שלנו שידרוש מעט אנשים ואפס קרבנות." הרמטכ"ל יצחק רבין היה בכל זאת מעט יותר מפורש: "לעשות פעולה .... אשר תפגע ביוקרת הצבא ושהם ידעו שזה לא פעולה אחת ויחידה.... שיש לזה אפשרויות להמשך... משהו שהוא פגיעה יותר גדולה מפעולה תגמול מוגבלת בצבא, אבל הוא עדיין לא מלחמה, משום שבדרך הביצוע אין עניין של שהייה ממושכת בשטח." הוא גם הסביר כיצד יש לגרום למהלך: "אני בדעה שזה שווה את הניסיון. אם נעשה זאת בתבונה, ובהדרכה, ובהיאחזות בתקרית."

במהלך הדיון שהתקיים בוועדה חלק מהשרים תמכו בהצעת ראש הממשלה, אחרים הציעו הצעות אלטרנטיביות לפעולה, והיו גם שהזהירו מפני הידרדרות למלחמה. הרגע המכריע הגיע, שלא במפתיע, לקראת הסוף. "אני היום על כל פנים הצגתי את העניין, ואף אחד לא אמר לא", אמר אשכול. ישראל ברזילי ממפ"ם התערב, וניסה לשים סייגים: "אתה אמרת שזה בלי אווירונים?" "יתכן וגם בלי אווירונים" ענה לו אשכול תשובה מתחמקת. "מה אתה מכניס לו לראש דברים שלא חושבים עליהם", העיר חיים שפירא מהמפד"ל. אשכול לכאורה נסוג מעט: "אם כן, נבוא ונגיד. אני מחפש ברגע זה דבר שהוא בלי אווירונים."

כפי שמתאר עמי גלוסקא בספרו המצוין "אשכול תן פקודה", למחרת האישור העקרוני לחידוש העימות היה כבר צה"ל מאורגן לנקוט בפעולה מעשית, שהחלה בחידוש העבודות החקלאיות בשטח ליד קיבוץ האון שלא עובד בתקופת ההפוגה. בפקודת המבצע נקבע כי העיבוד יתבצע על ידי חיילים, בחיפוי טנקים, ולמרות הסתייגויות השרים "תנאי לתחילת העבודה בחלקות– מזג אוויר אשר יאפשר הפעלת חיל האוויר." עם תחילת העבודות שלושה ימים מאוחר יותר, ב-7 באפריל, פתחו הסורים בירי. עד מהרה התפתחו חילופי אש טנקים, מרגמות, ותותחים. כמה פגזים תועים נפלו באזור קיבוץ תל קציר, ובשלב זה קיבל חיל האוויר הישראלי אישור לפעולה. מטוסיו תקפו את העמדות הסוריות, חגו בראוותנות מעל שמי דמשק, והפילו שישה מטוסים סורים שהוזנקו לאוויר. הסורים הנחיתו אש ארטילרית כבדה על קיבוץ גדות שבשטח המפורז. רוב הבתים בקיבוץ נפגעו, אם כי לא היו פגיעות בנפש. התקיפה האווירית התרחבה ובסך הכל הפעיל צה"ל במהלך אותו יום 80 מטוסים שביצעו 171 גיחות מהן 52 ליירוט, ו- 84 לתקיפות. באחת מהן נפגע הכפר הסורי תוואפיק, ומסוריה דווח על 14 אזרחים הרוגים. אשכול שהה במהלך כל הפעולה ליד מפקד חיל האוויר, מוטי הוד.

אשכול
אוסף התצלומים הלאומי

בישיבת ועדת השרים לביטחון שהתקיימה ב-9 באפריל, נמסרה סקירה על ההתנגשות של ה-7 באפריל. השרים המתונים ניסו להבין כיצד התפתחה הפעולה אך לא הביעו הסתייגות, למעט השר ברזילי שהעיר: "אם אינני טועה באיזה שהוא מקום התקבלה הכרעה בטרם תום הבירור כאן." האחרים קיבלו את ההסבר של אשכול לפיו "אין כל קשר בין מה שדובר בישיבה למה שהתבצע", כלומר הפעולה התגלגלה על רקע עיבוד האדמות וללא תכנון מוקדם. בישיבת המטכ"ל למחרת הצהיר רבין כי "תאוריית הקונפרונטציה קיבלה אצלי חיזוק בלתי רגיל." הוא ביטא שוב את העמדה לפיה "משטר זה ישתנה או שעליו ליפול" והציע לנצל את ההצלחה על מנת להרחיב את "אש החיץ", כלומר הרחקת רועים בירי, וכן את עיבוד השטחים השנויים במחלוקת. יומיים מאוחר יותר ב-11 באפריל, הובאו הצעות אלה לדיון בוועדת השרים לביטחון (כאן) ובממשלה (כאן). לא התגלו מחלוקות לגבי הרחבת אש החיץ, ובשאלת עיבוד האדמות הוחלט להסתפק בינתיים בחידוש עיבודן של החלקות שהשימוש בהן הוקפא בינואר.

בשבועות הבאים נמשכו פעולות החבלה בגבולות. לפי הדיווח של רבין לשרים מספרן החודשי הגיע ל"שיא היסטורי" של 14, מהן 4 מדרום הר חברון, 7 מלבנון ו-3 מסוריה. בישיבת וועדת החוץ והביטחון ב-9 במאי תבעו אנשי הליכוד עוד "פעולה צבאית בולטת". משה דיין, שבשיחות סגורות התקיף את אנשי המטכ"ל על כך שהם גוררים את המדינה למלחמה, דרש שם "לכבוש את השטחים המפורזים." אשכול סיים את הדיון בכך ש"כולנו מודים שצריך לבוא יום נקם ושילם."

ב-10 במאי התכנסה ועדת השרים לביטחון לדון בשלב השלישי והאחרון בתהליך ההסלמה הישראלי. אשכול העלה את הצורך בפעולה נוספת בגלל התמשכות פעולות החבלה. "לי נראה שאנחנו צריכים לעשות פעולה שתובן על ידי הסורים ותובן גם על ידי אחרים שזה שייך לעניין החבלנות ולא לעוד חלקה של חמישים דונם. זה חשבון לחוד. אנחנו צריכים למצוא איזה אובייקט חשוב, גם אם הוא במרחק מהגבול... אובייקט רציני, שפגיעה בו תפגע ביוקרה של סוריה." הוא גם התייחס להצעות להכריז על ביטול הסכמי שביתת הנשק ולהשתלטות על השטחים המפורזים. "אם אנחנו מכריזים על הגבול הבין לאומי כגבול איננו יורשים כל כך הרבה ערבים" הוא העיר, "העניין ראוי למחשבה ובדיקה." לקראת סיום הוא הוסיף כי: "מן הדין וראוי שתדעו על איזה פעולה אנחנו חושבים", ובפרוטוקול נכתב כי "המשך הישיבה לא נרשם." ככל הידוע לי איש לא חשף עד היום כי פעולה כזו אושרה בממשלה, וגם עתה לא ידוע לנו עליה כמעט מאום. רמז על ההיקף המתוכנן שלה ניתן אולי לקבל מההצהרות ששוחררו בימים הבאים לעיתונות. סוכנות הידיעות יונייטד פרס דיווחה למחרת הישיבה מפי מקור ישראלי רם דרג  כי "אם לא ייפסקו פעולות החבלה ישראל תנקוט פעולה צבאית מוגבלת וחזקה שכוונתה להפיל את המשטר בדמשק." כעבור יום נוסף אמר אשכול בפורום פתוח כי "יתכן שנצטרך לנקוט צעדים לא פחות דרסטיים מאלה של ה-7 באפריל."

דבר
אוסף עיתונות יהודית היסטורית

מי שעקב אחרי הסיפור עד כאן יתקשה להאמין כי יומיים מאוחר יותר, השתררה בהנהגה הישראלית תדהמה נוכח הידיעה כי מצרים מזרימה צבא לסיני. היא הייתה הרי קשורה בברית הגנה צבאית עם סוריה, והצהירה שוב ושוב כי תחלץ לעזרתה אם יתעורר הצורך בכך. כל המידע שיש לנו מאותה תקופה, מעיד עם זאת כי אכן הייתה כאן הפתעה מוחלטת, שעמדה בין השאר בבסיס התמוטטות העצבים של רבין עשרה ימים לאחר מכן. מעצבי המדיניות היו שבויים בקונספציה המודיעינית שהוזכרה כבר, וכביכול הוכיחה את עצמה עד אז: נאצר לא ינקוף אצבע לטובת הסורים כדי לא להסתבך במלחמה. היומרה של הישראלים לחזות את המהלכים של הצד השני על בסיס כוונות ולא מעשים, נכשלה אם כן בשנת 1967 כישלון לא פחות חרוץ מזה של 1973. חמישים שנים אחרי כן הקונספציה ממשיכה להשפיע. בזיכרון הקולקטיבי שלנו וגם בהיסטוריוגרפיה הישראלית, המהלכים של נאצר נשארו "מפתיעים." הנחישות של ממשלת ישראל להתנגש צבאית עם סוריה על רקע תמיכתה בפעולות החבלה, נחישות שהייתה הגורם המוצהר למהלכים של מצרים, הוסתרה, הודחקה, ולבסוף נשכחה כמעט לגמרי. השכחה הזו מכבידה על כל מי שמבקש ללמוד מאותם ימים לקחים רלבנטיים לימינו.

* ד"ר דניאל דה מלאך הוא מרצה לסוציולוגיה במחלקה למנהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר.

** עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות