טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חופש דת, פטריוטיות, פרטנר, תוכנית מדינית ורצון לחיות פה – הדברים שהשמאל צריך בשביל להשתקם

עד אז, איך מחנה פוליטי, שכל ההתנהגות שלו ושל בוחריו אומרת שהוא היה רוצה לחיות במקום אחר, יכול לצפות שיבחרו בו?

תגובות
תומר אפלבאום

לחזור לחופש דת

שתים מהמפלגות שהציבור שלהן תומך ומעוניין יותר מכל בחופש דת הן העבודה ומרצ (בתחומים מסויימים יותר מהמצביעים של יש עתיד). כך מעלה מדי שנה מחקר דעת הקהל השנתי שמפרסמת חדו"ש ב-Ynet "מדד הדת והמדינה". למרצ של שולמית אלוני, אמנון רובינשטיין, יאיר צבן ויוסי שריד, היתה אידאולוגיה דו ראשית - שלום ומאבק בכפיה הדתית. נושאי הדת והמדינה משכו אליה הרבה מאוד מצביעים שבעצם היו מרכז או מרכז שמאל. הם היו מוכנים לסלוח למפלגה על השמאלנות כיוון שדאגה לנושא שכל כךל חשוב להם. זאת, כמו שכל כך הרבה מצביעים בעיר הימנית ירושלים הצביעו למרצ המקומית במהלך השנים.

הויתור של מרצ על אג'נדת הדת הומדינה התחיל  ב-1999, כששינוי של טומי לפיד הופיע והתחילה לזנב במצביעי חופש הדת והשוויון בנטל. במקום להאבק, מרצ בעצם ויתרה עליהם ועל האג'נדה של דת ומדינה. שלא יהיה ספק, הנושאים האלה (לא כולל שיוויון בנטל) עדין מופיעים במצע שלה. היא פשוט דחקה אותם לשולי סדר העדיפויות שלה. עכשיו אחרי שאחרון המוהיקנים בתחום חופש הדת, ניצן הורוביץ, הלך הביתה, לא ברור מי שם בכלל יעסוק בזה. אולי תמי זנדברג תתנדב. רק שבלי אימוץ מחדש של נושאי דת ומדינה, על ידי ההנהגה, לא ח"כ בודד, מרצ לא תיקח מחדש קולות מיש עתיד והתנועה, וזה אומר שהיא תמשיך להאבק נגד אחוז החסימה.

להחזיר את מעמד הביניים

לא רק בתחומי הדת והמדינה השמאל מזניח את מעמד הביניים, גם בתחום הכלכלי. המשאבים של השמאל מכוונים לסייע לתושבי לוד ורמלה (שזה מצוין), לא ראשון לציון . ובואו נודה על האמת, גם אם השמאל יסדר לאנשי הפריפריה משכורות עתק ווילות בקיסריה, רובם ימשיכו להצביע נתניהו. פשוט, כי העניים שהם לא חרדים או ערבים, הם ימניים.

מי שיכול להביא קולות לשמאל זה מעמד הביניים, שגם לו מאוד קשה והוא כל הזמן נאבק לא ליפול לעוני ובסופו של דבר הוא זה שנושא את המשק על כתפיו. כיוון שהשמאל לא דואג לו הוא הלך לשינוי, ואחר כך לקדימה ויש עתיד והפעם גם לכחלון. אז "לא לתת" הוא קמפיין ילדותי, ולהעניש את העניים על ההצבעה שלהם זה מטומטם. אבל להאבק למען מעמד הביניים, כי הוא יצביע עבורך זה הגיוני. ביחוד שאם הוא יצביע עבורך יהיה לך יותר כוח לעזור לעניים. מה למשל? אפשר להתחיל בחוקים שימתנו קצת את הקלות הבילתי נסבלת של הפיטורים ויגדילו במקצת את הביטחון הכלכלי במקרה שפוטרת.

להיות לאומי

המסמך האידאולוגי הכי חשוב שפורסם פה לדעתי בשנים האחרונות היה מסמך די קצר וכתוב בכוונה בצורה קצת מרושלת וסחבקית – מניפסט השמאל הלאומי של אלדד יניב ושמואל הספרי. התובנה העיקרית שאני הוצאתי ממנו היא שמשבר השמאל הישראלי נובע מכך שהציבור הפסיק להאמין שהוא לאומי, כלומר פטריוטי, כלומר רוצה בטובת ישראל כדינה היהודית ובטובת המפעל הציוני. זה לא משנה אם זה נכון או לא (וברור שלגבי חלק מהשמאל הקיצוני זה נכון). אין ביקוש לסחורה של מדינת כל אזרחיה. לכן, עד שהציבור לא ישתכנע מחדש, שהשמאל ציוני ורוצה מדינה יהודית, לא תהיה לו תקומה פוליטית. אם הוא יפסיק לצאת נגד מבצעים צבאיים, שנהנים מתמיכה גורפת של הציבור, בשעה שהם מתנהלים, זה מאוד יועיל.

לדבר יהדות

משפט המפתח בניצחון של ביבי הפעם הוא משפט שנלחש בכלל בקדנציה הראשונה שלו, לפני 20 שנה לזקן המקובלים הרב יצחק כדורי, "השמאל שכח מה זה להיות יהודי". אף אחד לא סייע למעוטי היכולת וגילה כלפיהם אכפתיות ואמפתיה כמו חברי הכנסת של מרצ ושמאל עבודה. זה חשוב וצודק אבל אלקטוראלית זה לא עוזר לשמאל ולא יעזור. בציבור הישראלי יש התנגדות  עזה לכל דבר שפוגע באופי היהודי (להבדיל מהדתי) ובסמלים היהודיים של מדינת ישראל, למשל לשינוי ההמנון. אם יש דבר אחד שבאמת חשוב לאזרחים היהודים של מדינת ישראל זה שהמדינה תשאר יהודית. לא יהודית, כמו החרדים, יהודית כמוהם.

לכן מי שרוצה לקדם הסכם שלום לא מספיק שידבר על כך שהוא רוצה שזו תישאר מדינה יהודית מבחינה דמוגרפית. הוא צריך לשכנע שזה הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לאופי היהודי של מדינת ישראל. השמאל יצטרך לעבור משיח הומינסטי לשיח יהודי ואם הוא לא מוכן - אז לא יהיה לו קהל. כי ערכים הומניסטיים זה יפה, אבל הציבור יקנה אותם הרבה יותר באריזה יהודית. וכן, זה לא יעבוד אם זו תהיה תחפושת. מי שאומר את זה צריך להאמין שהיהדות הנכונה והעדכנית היא יהדות הומניסטית. אבל יהדות.

תהליך זה לא חזון

במערכת הבחירות הרצוג לא דיבר על השגת שלום אלא על תהליך שלום. ובצדק. במצב הנוכחי תהליך זה המקסימום שאפשר לקוות לו וגם הוא יכול להציל חיים ולהועיל מאוד לכלכלה הישראלית. אבל תהליך זה לא חזון. אנשים לא יצביעו בשביל התקווה שמביא תהליך.

אז הגיע הזמן להפנים: מבחינת הציבור הישראלי שני הנסיונות לויתורים לפלשתינאים, אוסלו וההתנתקות, נגמרו בכישלון חרוץ. לא רק שהם לא הביאו ביטחון. הם הרחיקו אותו. וכן, יש הסברים מצויינים למה אוסלו וההתנתקות נכשלו, והם לא מעניינים אף אחד. כי המשימה של השמאל היא לשכנע את הציבור הישראלי שבפעם הבאה זה לא יגמר בתירוצים אלא בשלום וביטחון. עד אז, הוא לא מוכן לשמוע על הפלשתינאים.

דרושה תוכנית חדשה

זה אומר שיש צורך בתוכנית חדשה ומשכנעת. קשה שלא להשתחרר מהרושם שהשמאל לא מציג תוכנית כזו, למרות שהוא מבין שאוסלו מת, כי כל מה שיש לו להציע היום זה תהליך. אז אם ראשי השמאל ואנשי הרשות רוצים שיהיה לשמאל מה למכור, אולי כדאי לשבת ולחבר תוכנית חדשה. תוכנית כזו צריכה להסביר לאזרח הישראלי מה הערובות לכך שהחמאס (או גרועים ממנו) לא ישתלטו על הגדה ומה הערובות לכך שטילי כתף לא יירו לעבר נתב"ג. עד אז השמאל מוכר סחורה שפג תוקפה. מזמן.

אם יש פרטנר, יופיע מיד

זה נובע בין היתר מכך שמאז האינתיפאדה השנייה, מבחינת הציבור הישראלי אין פרטנר ואין לשמאל תשובה לכך שאין פרטנר. אחד הקמפיינים הגאוניים של השנים האחרונות היה קמפיין "אנחנו הפרטנר שלך", שבו דיברו אלינו בכירי הרשות הפלשתינאית בסרטוני וידאו והסבירו למה יש פרטנר. אפילו אני, שהקפדתי לצפות בכל הסרטונים ורציתי להשכתנע, לא השתכנעתי. לצורך העניין אולי חשוב להגדיר פרטנר: מישהו שמסוגל לקבל החלטות על ויתורים כואבים, לכפות אותן על הרשות ותושביה, לשרוד פוליטית ולהשאר בחיים, והכל לאורך זמן. 
 

מה עם פריימריס?

בהחלט יש מקום לבדוק את השאלה איך שתי הכוכבות הטבעיות של מרצ, מרב מיכאלי וסתיו שפיר, צמחו בערוגה של מפלגת העבודה (זה שסתיו שפיר לא תסכים כנראה עם הרבה דברים בפוסט הזה לא משנה את העובדה שהיא עדין ח"כית מצוינת). הפוליטיקה של היום היא פוליטיקה של טלנטים. מפלגה שטלנטים לא יכולים לצמוח בה בגלל שיטת הבחירות, צריכה לשנות את השיטה.

כחלונים אתם לא

מירון רפפורט כתב לא מזמן ש"השמאל צריך מזרחים". אפשר לטעון שאחת הסיבות שהשכבות החלשות לא מצביעות לשמאל, כלומר למרצ ולעבודה, למרות שהוא פועל עבורם, הוא שהעזרה מגיעה מלמעלה, מלווה בלא מעט התנשאות. אפשר להציע לשלב את נציגי השכבות החלשות במפלגות השמאל, למלא אותן בכחלונים. זה בהחלט כיוון רצוי. אבל ספק אם זה יביא הרבה קולות. מכל הסיבות שמניתי פה גם אם יהיו המון מזרחים שחושבים סמולנית בעבודה ומרצ, גם אם מוסי רז ואבי דבוש ויוסי יונה המזרחיים יעברו לקדמת מחנה השמאל, השכבות החלשות ימשיכו להצביע לש"ס ולליכוד ולבית היהודי וליחד. כין הן חושבות ימנית.

דעאש היא המזרח התיכון החדש

האתוס של השמאל בנוי על הרצון שיום אחד נהיה אירופה או לפחות שנהפוך את כל הארץ לתל אביב. שזה היה יכול להיות כיף. אבל בפועל, אף פעם לא נהיה אירופה ותל אביב היא בועה בלב מדינה ננסית מוקפת רפובליקות איסלאמיות. זה אומר שהגיע הזמן להסתכל למציאות בעיניים ולהבין: גם אם יהיה שלום לא יהיה מזרח תיכון חדש, כלומר יהיה אבל הוא מורכב מדעאש וחיזבאללה וחמאס. ולכן אולי לא נחיה על חרבנו לנצח, אבל לנצח נחזיק אותה בחגורה ונסתכל כל הזמןל אחור לוודא שלא תוקעים לנו סכין בגב.

חזון על תנאי

ולמה חשוב שנבין את זה? כי לימין ברור לגמרי למה הוא חי פה למרות כל הקשיים. אבל למרכז ולשמאל כבר לא. וזה מתבטא בטרנד הדרכונים הזרים. אז יש פה שתי שאלות: אחת - איך מחנה שכל ההתנהגות שלו אומרת שהוא היה רוצה לחיות במקום אחר, יכול לצפות שיבטחו בו שהוא יודע מה צריך לעשות פה בעולם האמיתי, העולם שבו צורחים כמו מטורפים בגלל שוקולד ונעלבים מהתנשאות על משתטחי קברים ומנשקי קמעות. איזה מן חזון מוכר המחנה הזה שהוא חזון על תנאי, כלומר מוכן לחיות פה רק אם יקבלו את המציאות הווירטואלית שלו?

ובלי קשר לשאלת הניצחון בבחירות, איך המחנה הזה משכנע את הילדים שלו שהם צריכים להשאר לגור פה למרות שכל כך קשה ולמרות שאי אפשר לקנות פה דירה ולמרות שההורים שלהם מרגישים שגנבו להם את המדינה. איך הוא משכנע אותם שראוי לחיות פה ולא בברלין. כי אם הוא לא מסוגל לשכנע את הילדים שלו, איך ישכנע את הציבור להצביע עבור מחנה שמעדיף לחיות בברלין ולא פה?

 

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות