טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דברים שרואים בדרך לרמאללה

ההופעה של להקת 47Soul מערבבת נערה עם שיער כחול, גברים מזוקנים עם דבקה וילדים שרוקדים לצלילי פסקול מערבי-ערבי מושלם. הדרך אל ההופעה מזמנת חוויה מסוג אחר, פיזית ונפשית

תגובות
להקת Soul47 ברמאללה
שקד אורבך

בדרך אל הנורמליות של פלסטין את תמיד חייבת לעבור במחסום, פיזי ונפשי. כאילו שכדי להרוויח את היופי המורכב הגלום במקום הזה תיאלצי לשלם את מחיר המבט בהזנחה והעוני שאת שותפה להם מעצם היותך ישראלית.

אל ההופעה של להקת Soul47 ברמאללה נסעתי שעתיים וחצי עם יעל בניה, עורכת ב"הארץ", כשפצע גדר ההפרדה משתרך לצדנו בין הגבעות לאורך כביש 443. המשכנו צפונה למחסום קלנדיה, שם גם בשעות הערב המאוחרות של אמצע השבוע עומד תור ארוך של מכוניות. לו היו כבישינו פתוחים וארצותינו שלובות, הנסיעה היתה נמשכת שעה וחצי פחות. אבל אז לא היינו זוכות לתענוג הדואלי של המעבר הקל, החד מדי, בדמות בטון חשוף לתוך ישות שהיא פחות ממדינה.

בצדה האחר של הגדר, תחת מגדל שמירה צה"לי, נצבעו פניו המוכרות של יאסר ערפאת. בכל פעם שאני מגיעה אליו הוא מעט שרוף יותר, עד שבקושי ניתן להבחין בדמותו שקרקעיתה בית קברות לבקבוקי תבערה. מרואן ברגותי לצדו נותר כמעט שלם וצבעי הגרפיטי הכחולים-צהובים של מפתח הנכבה נוכחים על הקיר האפור.

הלהקה הירדנית-פלסטינית-לונדונית שאנחנו הולכות לראות נקראת בשם שגורם לי לדמיין נפש אמורפית, נשמת 47, כזו שאולי היתה לפני שהקונפליקט חילק את האנשים. בדרך אל השירים על חופש תנועה והסרת מחסומים אני חייבת לנסוע בתוך השכונות הירושלמיות שנזנחו מאחורי גדר ההפרדה. אני חייבת לנשום את הזבל השרוף באוויר, ומוצאת את עצמי מספרת ליעל שהריח שלו מזכיר לי את הודו, בין ההתרגשות שמלווה כל מסע לקושי והעצב של תחושת עולם שלישי. בדרך לזרם בני הנוער ששוטף את הבמה עם תחילת השיר המפורסם וריקודי הגברים המזוקנים המתחבקים, אנחנו חוצות את מקבצי הנדבות אל כביש מלא בורות ואיש שדוחף אוטו מקרטע ובו יותר מחמש נפשות.

בנסיעה לאמפיתיאטרון ירוק ענק, מלא כיסאות פזורים וידיים מורמות, אנחנו יכולות להוריד את החגורה כי בשכונות שבין ישראל לפלסטין לא נראה שוטר ישראלי או שוטר פלסטיני, רק את המרווח הכלוא שבין המקומות. לפני שאנחנו מגיעות לאירוע תרבותי פלסטיני, שמרגיש כמו פסטיבל מקומי של יום העצמאות עם ילדים על הכתפיים והיעדר אלכוהול בדוכנים, אני לא מצליחה לעצור את פרץ המילים ומתארת לשותפתי איך הכבישים המקורצפים מסמלים את סוף השטח המוניציפלי של עיר הבירה ואת תחילתה של רמאללה. שם כבר יש תנופת בנייה ובניינים מטופחים שבקירותיהם כספומטים ורודים זוהרים של בנק פלסטין.

"מה הנשמה של 47? בלי סוכן, בלי עירבון, אין בעל בית על הגב, לא ארץ ולא צורה. חוזרים אל עובד האדמה, אל בן הפלאח", שרה הלהקה והבחור לידנו מפנה מקום לדייט שלו שהצטרפה, אשה בשנות ה-30 לחייה עם כיסוי ראש ונזם באף. אנחנו רוקדות כמעט בלי הפסקה, אי אפשר שלא לזוז לקצב המילים בערבית ובאנגלית, לצלילים המשלבים נעימות מזרחיות ומוזיקה אלקטרונית, פסקול מושלם למחזה מערבי-ערבי. נערה עם חצי שיער כחול צועקת לחברתה בערבית ממורמרת עם נימה של תיכון, קבוצת גברים מרימים את הידיים אוחזים בשרשרת דבקה, צוחקים ונסחפים אל תוך המוזיקה הרועשת.

אחד הנגנים מחליף לאורך במה גדולה ומוארת סוגי תופים שונים וחובש על הראש בד לבן. הזמר מספר שהיום יום ההולדת שלו וקורא "שלום פלסטין". הקהל מגיב במחיאות כפיים ובקריאות "פלסטין" מתואמות, הלהקה עונה ב"ערבייה", והצעקות ההדדיות הופכות למקצב של חילופי דברים. בין ים הראשים אני רואה תלתלים שופעים, קרחות, זקנים ורעלות צבעוניות, מפעם לפעם רץ ילד בין הרגליים של כולם.

אישה אחת אמרה לי אחרי כן, שהיא לא מבינה איך אני מופתעת מהערבוב הכמעט נורמלי הזה של מאחורי החומות. "כן, שקד, יש להם חיי תרבות, נוער שקונה דיסקים וחולצות של להקות כשהוא הולך להופעות, הם לא רק פלסטינים". אבל נדמה לי שעצם הבחירה שלה במילים הללו טעונה במשמעות ישראלית. כיצד אפשר להיות "לא רק פלסטינים" בלי לייחס לעם הזה את כל המשמעותיות הפוליטיות הנגזרות מזווית ההסתכלות שלנו?

חומת ההפרדה, רמאללה
שקד אורבך

עם סוף ההופעה יעל ואני מחליפות חוויות, גולשות חזרה אל תוך שטחי C ומשכנעות את השומר ההמום במחסום שלמרות שעברנו את החומה, לא יצאנו משטחי ירושלים המאוחדת. פתאום, אחרי שאנחנו צוחקות כמה זה היה בעצם קל ונטול מכוניות שרופות, אני מפנימה את המשמעות של היעדר פעפוע חברתי הדדי.

צעירים פלסטינים, שלא כמוני, חיים בין חתיכות הפאזל של שטחי הרשות, מתכננים את הנסיעות בין המובלעות העירוניות שהותירו להם שטחי אוסלו, מחשבים המתנה במחסומים ועיקופים של שעות דרך כבישים מופרדים. אני אולי אזומן לחקירה, אתעכב במחסום, איעצר לבדיקה, אבל הצעירים הפלסטינים לא יכולים להרשות לעצמם את החוויה ההפוכה.

עם כל המורכבות בחציית הגבולות אל תוך העולם של פלסטין, חילוף החומרים האנושי מתאפשר באמת מצד אחד בלבד. בתור מי שדווקא רואה תדיר את החברה שחיה לצדנו אך רחוק מאיתנו, הייתי רוצה לומר שהחיים התרבותיים העשירים הללו לא מחדשים לי דבר. אבל התרגלתי כל כך לראות אותם דרך כוונות, דרך עדשות ודרך פריזמה של חדשות. אני מחכה ליום שבו אוכל להיתקל בטעות בנערה פלסטינית, עם חצי שיער כחול, חיג'אב או שניהם יחד, בדשא של מועצה מקומית כלשהי, בהופעת יום עצמאות כלשהי, ושיהיה בה משהו מהנשמה של 47 אבל גם משהו מזו של עכשיו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות