טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סולמות וחבלים: איך ללמד ילדים להרגיש טוב שלא על חשבון אחרים?

המחיר שהילדים משלמים בחברה התחרותית של היום הוא גבוה. הם נמנעים ממצבים שהם עלולים להפסיד בהם, וסובלים מחרדות. איך מצמצמים רגשי נחיתות ומלמדים אותם לשמוח בשלהם מבלי להשפיל אחרים?

תגובות
ילדה מתבוננת למעלה  הסולם

אנחנו חיים בסביבה תחרותית ומלחיצה. כמונו, גם הילדים כל הזמן משווים את עצמם לאחרים ובונים את הדימוי העצמי שלהם בהתאם. זו לא הדרך הנכונה או הבריאה. הקונספט האדלריאני של חשיבה אנכית ואופקית יכול להבהיר את הבעיה ולהסביר את הפתרון.

מהי חשיבה אנכית? חשיבה אנכית היא מעין טיפוס על סולם דימיוני בשאיפה להגיע גבוה יותר, אלא שמדובר ב"סולם" אינסופי שאין לו סוף. החיים על ה"סולם" הם תחרותיים מלחיצים ובודדים, שהרי יש "מקום" רק לאדם אחד, למשפחה אחת או לדת אחת בכל שלב – וכל מי שאינו אתה נמצא תחתיך או מעליך. מדובר בתסכול כרוני, מפני שבמצב זה אנחנו לעולם לא באמת מרוצים. לא חשוב על איזה שלב ב"סולם" אנחנו ממוקמים, תמיד מחכה עוד אחד מעלינו. בחשיבה אנכית אנחנו תמיד רוצים יותר: יותר כסף, יותר זמן פנוי, יותר בריאות, יותר השכלה, דירה גדולה יותר, מיקום טוב יותר, וגם גוף חטוב יותר.

מה רע בשאיפה לטפס גבוה? לכאורה מדובר בתנועה חיובית, אך לא כך הדבר. חשיבה אנכית ממקדת את האדם באגו שלו, הוא מוצא את עצמו דואג רק לעצמו ומוכן להתקדם גם במחיר של "דריכה" על אחרים. הרצון הוא להיות מושלם, והמטרה לעולם אינה מושגת. האדם מציב בפני עצמו יעדים לא הגיוניים, הוא שברירי, ומפחד תמיד שמישהו "יעקוף" אותו או שחלילה הוא עצמו ימעד וייפול שלב ב"סולם". כל כישלון הוא אסון וכל טעות הם פגיעה בערך העצמי שלו. אנשים אחרים מתחרים בו ומשמשים איום למקום וליציבות שלו. בהחלט תמונה עצובה.

ילדים רצים בשורה

על אלו "סולמות" הילדים שלנו מטפסים? כל מה שבנמצא. חבר של בני שיתף שאבא שלו מרוויח 38 אלף שקל. הבן שלי הסתכל עלי בעיניים דואגות ושאל "אמא, כמה את מרוויחה?". כשאני אוספת חבורה מבית הספר, אני שומעת את הילדים משווים ביניהם: מי טייל ביותר מקומות בעולם, למי יש סמארטפון יותר חדש, מי קיבל ציון הכי גבוה במבחן, ובאחת הנסיעות, כשהחזרתי חברים מבדיקות רפואיות בליגה בכדורסל, הם השוו אפילו אחוזי שומן בדם. הם כלל לא ידעו מה הטווח המומלץ, אך העיסוק בהשוואות לא נותן להם מנוח ומתיש אותם.

איך הילדים שלנו הגיעו ל"סולם"? אנחנו שמים אותם שם. כשאנחנו משווים בין הילדים: "אח שלך אוכל ירקות אז אולי תנסה גם..." או אפילו השוואה לחיוב, "יש לך טעם טוב, יותר משל אחותך". כשאנחנו משתמשים בשבח ולא בעידוד ומתמקדים בילד עצמו ולא בפעולה שהוא ביצע: ציון גבוה במבחן שם אותו בשלב גבוה בסולם וציון נמוך מוריד אותו כמה שלבים. כשאנחנו שומעים שהילד קיבל 97 ושואלים אם מישהו קיבל יותר. ובכל פעם שאנחנו משתמשים במילים "יותר" ו"פחות": אתה יותר טוב, את חברה יותר מתחשבת, את תלמידה פחות שקדנית. אם אנחנו ממש רוצים לעשות נזק, אנחנו "משדרגים" את המילה "יותר" למילה "הכי" וחותמים על חוזה הרסני, שכן אף אחד לא באמת "הכי חכם" או "הכי יפה". בבואו של הילד לפגוש המציאות, הוא מתרסק.

3 ילדים מטפסים על סולם

מה היא חשיבה אופקית? בחשיבה אופקית האדם נע על ציר אופקי כמו פס רכבת. רעיון ה"סולם" הוא רעיון מוטעה שפיתחנו - אף אחד לא באמת יותר גבוה או יותר "שווה". לכל אחד יש את הערך והמקום שלו. ההשוואה היא בין האדם לעצמו: איפה הייתי לפני שנה ואיפה אני היום? איך אני יכול להשתפר? מה אני רוצה להשיג ואיך אעשה זאת? בחשיבה אופקית קיימת תחושה חברתית חזקה בה כל אחד נותן את "המתנה" שלו לטובת הכלל: אחד רואה חשבון, השני מדריך יוגה, השלישי רופא, הרביעי מפנה אשפה. האדם מציב בפני עצמו מטרות גבוהות אך אפשריות, ושואף למצוינות. כשהוא נתקל בכישלון הוא לא מתרסק אלא קם, מתאושש, ולומד מהטעות. כשאני מלמדת את הקונספט הזה, הורים נלחצים ואומרים שהם לא רוצים ילד ממוצע. זו אינה התוצאה של חשיבה אופקית - להפך. אדם יגיע להישגים הגדולים ביותר אליהם הוא יכול לשאוף, אם יוכל להתפנות מהעיסוק במראה שלו, באיך שהוא נתפס, מה חושבים עליו, במי שמי ש"תחתיו" ומי ש"מעליו". הוא יפנה את כל האנרגיה המבוזבזת הזו לטובת המשימה עצמה: יעבוד קשה, יתרכז במשימה, ינהיג, יפתור בעיות ויעשה כמיטב יכולתו.

למה צריך את זה בכלל? "למה את מסבירה לי על ה'סולם' הרי אף אחד לא מכיר את זה"?, שאל אותי בני כשהיה קטן. המטרה היא שהילד לא יהיה שחצן, יתפוס מעצמו או יוריד את האחר, ומצד שני, שלא יאבד את הביטחון שלו בקלות ו"יקטין" עצמו ליד אחרים. על הילד לחיות בשלום עם המינוסים שלו, לקבל ולכבד אותם, ולא להרגיש נחות בגללם. חשוב להסביר לילד, שברגע שהוא מרים את עצמו על חשבון האחר, הוא בעצם  "דורך" לו על הראש: "כשאת אומרת למיכל שאת יותר גמישה ממנה, את בעצם רוצה להיות יותר גבוהה על ה'סולם'"; "כשאתה צוחק על איך שאייל רץ, אתה 'דורך' עליו כדי להעלות את עצמך". אצלנו בבית יש קוד "סולמות וחבלים" שמשמש כתזכורת בסיטואציות חברתיות. כשבני הלך להחלקה על הקרח עם חבר שמתורגל ברכיבה על רולרבליידס, החבר צחק עליו כי הוא החזיק במעקה, והוא נעלב ורצה ללכת הביתה. ברגע שאמרתי לו שזה "סולמות וחבלים", הוא התעשת מיד, הבין שהחבר מנסה להרגיש טוב בכך שהוא מקטין אותו, ואין סיבה שייתן לכך יד. זכרו שאנחנו רוצים לגדל לא רק ילדים "מוצלחים" אלא גם ילדים עם לב טוב וחמלה, שלא ינצלו ויטפלו אל חולשתו של האחר, ושניסיון של אחרים להיטפל לחולשתם ייענה בחומה בצורה.  

ילדים על סולם

אלו מחירים יש ל"סולם"?

  • רגשי נחיתות: ב"סולם" של הכדורסל הילד שמח למעלה, ו"בסולם" של המתמטיקה הוא מרגיש נחות למטה. הוא נלחץ לפני מבחן, יש לו כאבי בטן ואולי אפילו הרים ידיים ולא מאמין שיצליח, ולכן הוא חדל לנסות.
  • קיבעון: כל ילד בבית בוחר ב"סולם": אחד יושב במרום "סולם" האמנות, השני ב"סולם" האקדמיה והשלישי נותר ללא "סולם", אבל הוא מאד יצירתי, כי הוא מצא "סולם פויה" ולכן יהיה הילד הכי סוער בבית. לפחות הוא "הכי" במשהו מבחינתו.
  • הימנעות: ילד שהולך לשיעור ניסיון בחוג קרטה וקולט שהוא נמוך ב"סולם", עלול לבחור שלא להצטרף. הוא מתרץ שהמאמן משעמם והחוג לא כיף, כשבעצם הוא משותק, ואין לו אומץ להיכנס למגרש ולנסות שוב ושוב עד לרכישת מיומנות.
  • תסמין ראש קטן: בבית הספר ילד יבחר ספר קצר או נושא שהוא כבר מכיר, רק כדי לעלות שלב מבלי להתנסות באתגר אמיתי.
  • חוסר גמישות: בחור בן 32 שכל חייו שמע שהוא יחיד ומיוחד סיים תואר דוקטורט, אך כבר שנתיים מחפש עבודה, גר אצל הוריו ולא מוכן להתפשר על כל דבר שאינו ל"רמתו".  
  • חוסר עניין באחר: חייל מוכשר ומחונן יכול להגיע לקורס טייס בשל כשרונו, אך למצוא את עצמו מודח במבחן סוציומטרי היות שמעולם לא למד לחשוב על האחר.

איך מורידים את הילדים מהסולם? צריך לשרוף את הסולם. מעלים את הנושא למודעות ומקבלים החלטה להתאמן בחשיבה אופקית. משתמשים בעידוד ולא בשבח, כלומר מתרכזים בתהליך, בפעולה, במשימה, בהתקדמות, בכוונה ובמאמץ ולא בתוצר הסופי. מצמצמים השוואות בין הילדים במשפחה ובין הילדים לבין חבריהם, ומוציאים מהלקסיקון את המילים "יותר" ו"הכי". מומלץ להסביר לילדים את הקונספט; לצייר סולם ופסי רכבת, וליצור קוד משפחתי בסגנון "סולמות וחבלים", שיעזור לנו לעבור מחשיבה אנכית לאופקית, מעבר לחיים עם פחות סבל פרטי וכללי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות