טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"זנות היא לא בחירה"

מה חושבות אסירות כלא נווה-תרצה המתמודדות במהלך מאסרן עם נזקי הזנות על צרכני המין, תעשיית הזנות והחקיקה להפללת לקוחות? תיעוד מיוחד

תגובות
אסירה בכלא נווה תרצה
חיים שוורצנברג

"כל פעם כשאני נזכרת בעולם הזה, אז הדבר הראשון שעולה לי זה הריחות המגעילים של הגברים - אם זה ריח של זיעה ואם זה ריח של אלכוהול. כאילו אני הרכוש שלהם. הם היו מתנהגים אלי בזילזול, שאני חייבת לעשות בשבילם הכל, כי הם משלמים עבור זה, אפילו דברים שלא רציתי לעשות", אומרת ברכה (שם בדוי), בת 48, המשקפת את הפרופיל השכיח של הנשים הכלואות בנווה תרצה המורכב מפגיעות מיניות בילדות, הזנחה רגשית, הגעה לרחוב בגיל צעיר ועבודה בזנות.

עד להגעתה לכלא בגין תקיפה עבדה בזנות בשלל זירות: "מכוני עיסוי", "דירות" ו"חדרים" בעיקר באיזור התחנה המרכזית הישנה. סיפור חייה והתחנות שעברה משקף גם את הפרופיל השכיח של נשים בזנות, הנשים המפרנסות את תעשיית הזנות, ולא מתפרנסות ממנה, ושנפלטות ממנה במצבים נפשיים ובריאותיים קשיים, כשהן מודרות מהחברה.

היא נולדה בשכונת מצוקה לאב אלכוהוליסט ואם עיוורת. "עברתי המון אלימות מינית ופיזית מצד אבא שלי מגיל שמונה עד 13", היא משחזרת בדמעות שוטפות. "בגיל 13 סיפרתי לאמא שלי בפעם הראשונה, ואחרי שבועיים בערך היא התאבדה". ברכה הועברה לפנימייה ושם ניסתה להתאבד בפעם הראשונה. היא הועברה למשפחת אומנה, שהוחלפה פעם אחר פעם, מאחר והתקשתה להסתגל. בגיל 15 ברחה לרחוב וישנה בחוף הים ועל ספסלים. היא נכנסה להיריון ועשתה הפלה. בכוחות אחרונים היא הצליחה להיגמל מחיי הרחוב ולחזור לחיק החברה. "במשך שנים ארוכות עבדתי בעבודות רגילות לגמרי", היא מספרת.

בגיל 38 המראות הקשים מחיי הרחוב וההפלה שעברה החלו לחזור ולצוף מחדש. "הכל חזר לי, הייתי בדיכאון והתחלתי לקחת קלונקס", היא אומרת. תאונת דרכים שעברה החריפה את מצבה. "הפסקתי לעבוד ובתקופה שהייתי לבד בבית התחלתי להתמכר לאלכוהול ולמשככי כאב", היא משחזרת את הנפילה התלולה. "הכרתי את הבן של השכנה, שהיה בעל הבית של הדירה והוא הכניס אותי לשימוש חזק בסמים. הוא הוריד אותי לזנות. הוא סירסר בי כדי שאשלם על הסמים".  

ברכה כלואה כבר שלוש שנים בנווה-תרצה והיא עתידה להשתחרר בעוד כחמישה חודשים. במהלך תקופת מאסרה בכלא היא הצליחה לראשונה להיגמל מהסמים. "עברתי בחוץ כמה מרכזי גמילה ולא הצלחתי להשתקם", היא מספרת. "תמיד חזרתי לזה. פה בכלא הצלחתי לעבור תהליך ארוך עם עצמי וזאת הפעם הראשונה שאני נקייה מסמים ומזנות. לא היה לי לאן לברוח. התמודדתי עם הכל והצפתי הכל. אני מודה לאלוהים שהביא אותי לכלא, אני לא יודעת מה הייתי עושה בחוץ".

את מצליחה להשתקם מהטראומה של הזנות?

"אלה טראומות שקשה מאוד להשתקם מהם. יש אולי כמה זונות שיגידו לך – 'לא', יש כאלה שלוקחות את העולם הזה – 'הנה רווח, הנה כסף'. מבחינתי העולם הזה הוא העולם הכי מגעיל שהכרתי בחיים שלי. כמה הייתי ברחובות והסתובבתי – שם (בזנות -  ו.ל) את מכירה את הגברים האמיתיים. קשה לי היום להתחתן, קשה לי להיכנס לזוגיות, כי אני חושבת שאולי כל הגברים ככה. בבית הם אולי בעלים למופת, אבל כשהם מגיעים אלינו אז הם מתייחסים אחרת כי הם שילמו והם מרשים לעצמם".

ברכה לוקחת נשימה עמוקה וממשיכה: "כשאני מגיעה ללקוח, הדבר הראשון שאני עושה - אני עוצמת עיניים חזק כדי לא לראות הפנים שלו ולא לזכור אותו בכלל כי המראות האלה עולים לך. עד היום. עד היום זה מלווה אותי".

מה דעתך על החקיקה להפללת לקוחות?

"הלקוחות הם עבריינים, הם עבריינים לכל דבר. ברגע שהם מגיעים לזונה הם לא רואים בעיניים. הם פשוט לא רואים בעיניים. הם חושבים שהזונה זה הרכוש שלהם.  אני כבר לא מרגישה אישה, אני מרגישה שפחה. הפחד הזה, החרדה. גם כל יום (החרדה. ו.ל) איזה לקוח ייפול עלי היום? אם הוא עצבני? אם הוא שיכור? זה פחד שממש כל יום הייתי עוברת אותו. הייתי מתפללת שלא ייפול עלי לקוח אלים או לקוח משוגע או לקוח מטורף שמבקש דברים אללה יסתור. היו פסיכיאטרים, גברים שהם פסיכופתיים. לפעמים מגיע לך לקוח לבוש אלגנט ואת אומרת 'הנה, יש לי לקוח יופי', אבל כשזה מגיע לאקט - את מגלה את הפרצוף האמיתי של הגבר".

"גיל האסירות יורד", משרטטת גלי ילין, עובדת סוציאלית, מנהלת המחלקה הטיפולית לגמילה מהתמכרויות בכלא נווה-תרצה, את הפרופיל השכיח, המהווה כ-60 אחוז מהאסירות בנווה תרצה. "יש לנו כבר היום הרבה אסירות במחלקה בגיל 18 ו-19. הן עוברות דברים מאוד קשים כבר מגיל מאוד צעיר. כניסתן לעולם הזנות היא בגיל צעיר. כמעט כולן עם פגיעות מיניות מגיל צעיר, ולפני הפגיעות המיניות יש גם פגיעות ראשוניות – הזנחה הורית, חסכים הוריים בהזנה פיזית ונפשית. בנוסף, יש טראומות מורכבות – הפגיעה המינית קורית ואז או הסמים או הזנות – אחד מהשניים, לא ברור מה הביצה והתרנגולת, מה מגיע קודם".

ריחות, מראות טראומתיים ופחד מחזרה לזנות

המחלקה שילין עומדת בראשה מאכלסת כיום עשר אסירות והיא יכולה להכיל עד 13 אסירות בסך הכל. ילין מודה ש"התור לגמילה ושיקום בתוך הכלא אינו ארוך". לדבריה, האסירות מתקשות ללא המפלט של הסמים לטפל בעצמן ובטראומות. ילין מספרת שאף שמרבית האסירות משתייכות למעגל הזנות דיבורן בנושא מושתק. "הן לא מדברות כמעט על זנות", היא אומרת. "יש בושה. מאוד קשה להן גם בקבוצת טראומה לדבר על הזנות. קשה להן כי זה מציף אצלן זיכרונות".

וכשהן מדברות על הזנות, על מה הן מדברות?

"הן מדברות הרבה על ריח, מראות ועל הפחד לחזור לזה".

כמה מהן מצליחות לצאת משערי הכלא ולא לחזור לעבוד בזנות בתחנה המרכזית הישנה?

"יש לנו הצלחות ואז זה מרגש, אבל אחוזי היציאה מהזנות הם נמוכים. הכלא הוא תחנת ביניים. לחלקן הוא אפילו תחנת מנוחה. יש ביניהן שאומרות 'היה לי מזל שהגעתי לכלא, יש לי הזדמנות לעצור את הסחף הזה'. יש כאלה שבעקבות מאסר אחד מצליחות לעשות שינוי, אבל יש אחרות שעבורן זאת דלת מסתובבת".

מה דעתך כאשת מקצוע על המאבק בזנות?

"אני שמחה על המאבק הארצי בנושא הזנות. כאשת מקצוע ששומעת בחדרי חדרים, בחדרי טיפול, את קולות הנשים היוצאות מהכלא ועובדות בזנות וחוזרות לכלא – הייתי רוצה שהקולות של הנשים האלה יישמעו יותר. ובחזון אחרית הימים גם לא בטישטוש כי אין להן במה להתבייש. הן לא אשמות, הן הקורבנות במעגל הזה. הן לא היו חוזרות למאסר אם לא היה את הזנות והסמים. הזנות מוסיפה עוד טראומות מיניות ועוד התעללויות. הן לא מכירות משהו אחר – הן חוו את המיניות שלהן כשטר מכר כבר בבית או בסביבה שלהן. הן צריכות את החברה שתראה אותן אחרת, שתשמור ושתגן עליהן".

איזה נזק את מזהה שמותירה בהן הזנות?

"נזק פיזי מאוד קשה – נשים שפתאום חוות כאבים לא ברורים בכל הגוף. אני רואה כאבים נפשיים, אני רואה הרבה פגיעות, גם פגיעות פסיכיאטריות".

כאשת מקצוע שרואה את הנזק הנגרם לאוכלוסיית האסירות, המהווה מעין קסטה לצרכני המין, האם חוק הפללת לקוחות נחוץ לדעתך?  

"כן, לצד ראיית השיקום שלהן. לא להשאיר אותן מופקרות בלי סל שיקום".

"אישה היא לא רכוש של אף אחד"

לאה (שם בדוי), בת 48, נולדה בכלא נווה תרצה לאם שהיתה אסירה ומכורה לסמים. "הייתי פה עד גיל חודש-חודשיים ומפה נמסרתי לאימוץ פתוח", היא מספרת. זה מאסרה השלישי – בגין עבירת סמים. האימוץ הפתוח הותיר בה צלקות. "זה היה סיוט", היא אומרת ומוסיפה: "מגיל צעיר לא הייתי מוגנת".

כשהיא נשאלת על פגיעות מיניות בילדות היא משיבה: "כבר בגיל שש היה מובן מאליו שכל אחד יכול לגעת בי איך שהוא רוצה". בגיל שבע הוחזרה לאה לחיק אמה והיא  החלה לעבור התעללות מינית מצד קרוב משפחה. "אני יודעת היום אחרי טיפולים מאסיביים והרבה שחזורים שהוא ניסה להתנקם באמי דרכי", היא אומרת. "הוא היה מלביש אותי כמו אמא שלי ומאפר אותי כמוה. היא היתה יוצאת ומבלה ואני הייתי סובלת בלילות".

היא החלה להשתמש בסמים בגיל צעיר. "הכרתי את הסמים בגיל תשע. התחלתי בקריסטל", היא אומרת ומשחזרת זיכרון ילדות מצמרר: "אני זוכרת איך האב החורג שלי שם פס על השולחן בבית ואמר לי 'קחי, זה בריא בשבילך', ולקחתי". בגיל 15-14 וחצי החלה להשתמש בהירואין. "זה התלבש עלי בול. אהבתי אותו מאוד. לא הקאתי לא היו סחרחורות".

ביום ההולדת שלה קרוב משפחתה הוביל אותה ברמייה ליער ואירגן לה במקום מסיבת יום הולדת - אונס קבוצתי. "זה היה אכזרי", היא אומרת בכאב גלוי. "אחרי ארבעה ימים התעוררתי בבית-חולים, ומאז העולם שלי השתנה. הזנות היתה המובן מאליו אחרי האונס". לאה משהה את דיבורה ומבקשת הפסקה. "קשה לי לדבר", היא אומרת. "הזנות התחילה כבר בגיל שש באי-ידיעה, אבל הזנות הממשית שלי, את הארוחה הראשונה שלי בחיים אכלתי דרך הזנות מהכסף שלי. זה היה בגיל 15 וחצי שזה היה אחרי האונס, ומאז העולם שלי השתנה לגמרי".

לאה ברחה מהפנימייה מדי ערב ועבדה בזנות באמצעות סרסור. בגיל 18 כשהיתה חיילת החליטה לעבוד ללא סרסור. "התחלתי בפאבים לבד", היא משחזרת. "הכסף היה נראה טוב, אבל זה לא בגלל שרציתי, זה לא בגלל שזה מילא אותי, זה מה שהכרתי. זה מה שנתנו לי להכיר. אם אני שואלת את עצמי היום - זאת לא היתה בחירה שלי. אף פעם זאת לא היתה בחירה שלי".

לאורך חייה הצליחה להתנקות מהסמים ומהזנות אך שבה ונלכדה במעגל המוכר. "יש הרבה נשים שהכרתי שעובדות בזנות ולא משתמשות בסמים", היא מציינת ומספרת מדוע היא נזקקה לסמים במהלך העבודה בזנות: "את עומדת שם ואת מנותקת מעצמך – כאילו לא מדובר בי, לא בי נוגעים. את משתמשת על מנת לא להרגיש את הנגיעות, את הריחות שלהם, את הפנטזיות שלהם, את הגועל הנפש של כל אחד ומה שהוא רוצה ומה שהוא משלם לך".

עד לכליאתה, לפני כשנתיים, עבדה בזנות. במסגרת מאסרה היא השתלבה באגף הטיפול בהתמכרות מסמים במשך כשבעה חודשים, אך באחרונה בחרה לנשור מהטיפול. "היה לי קשה", היא מודה.

כשהיא נשאלת על נזקי הזנות היא משיבה שלמדה לראות גברים כשטר כסף. "אני לא אישה שידעה מה זאת אהבה, שחוותה אהבה. אני לא מכירה את זה", היא מוסיפה ומספרת על תחושת גועל עצמית שמתלווה לעבודה בזנות.

איך את מסתכלת כיום על הזנות וצרכני מין?

"אני לא מוכנה לקבל את זה היום. אני לא מוכנה שגבר ילך לאישה וישתמש בה איך שהוא רוצה ויזרוק לה כסף 'זה מה שאת שווה'. את נמצאת שם כמו שבר כלי. כל אחד יכול לעשות בך מה שהוא רוצה תמורת כמה שטרות של כסף,  ולפעמים גם כל הכסף שעשית - לוקחים לך אותו, ואת חוזרת בלי כלום. את לא יודעת אם את חוזרת הביתה חיה בכלל.

"כל אישה שתגיד לך שהיא הולכת כנערת ליווי, שזאת הרמה הכי גבוהה היום, בסופו של דבר, היא מגיעה לכביש - ל-50 שקל, ל-100 שקל אולי. וגם אלו שחושבות שתעשיית המין והזנות זה דבר שחייב (להיות - ו.ל), אני רוצה להגיד לך שהם חיים בהכחשה של עצמם, כי אף אישה בעולם לא תיתן את הגוף שלה לגבר או לשני גברים או לארבעה גברים בחדר ולהיות עם ראש צלול. אין דבר כזה בעולם".

מה דעתך על חוק הפללת לקוחות?

"אני בעד. אני בעד. אני בעד. אני גם ראיתי את האונס שהיה באלנבי 40 עם הילדה שם. זה דבר מזעזע. אתם רואים מה קורה ואף אחד לא מדבר? למה? בגלל שאתם עולם של גברים ומותר לכם לעשות מה שאתם רוצים? אישה היא לא רכוש של אף אחד. זנות היא לא בחירה. אותי לא שאלו אם אני רוצה להיות זונה או לא, שמו אותי, העמידו לי עובדה – 'זה מה שאת וזה מה שתהיי', ועם זה הלכתי כל החיים".

 יש לך פחד מהיציאה מהכלא?

"ברור", היא עונה בלקוניות ומוסיפה: "למרות שאני מאסר שלישי, כל החיים זה היה בית סוהר אחד שלם. לא הייתי צריכה להגיע לפה כדי להרגיש בית סוהר".

תודה מיוחדת למאיה בן ניסן על הצילום ועריכת הכתבות

 

 

 

 

 

 

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות