טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טאטא ננו, המכונית הזולה בעולם, במבחן דרכים

המכונית הזולה ביותר בעולם מוותרת על דלת אחורית, הגה כוח, כריות אוויר ועוד כל מיני פינוקים מיותרים. בתמורה ל-2,500 דולר היא מציעה קסם נזירי בסגנון מכוניות צרפתיות של פעם

תגובות

אני נוהג עכשיו במכונית הזולה ביותר בעולם: 15 אלף שקל, כולל ארבע דלתות, ארבעה מקומות ישיבה ואפילו ארבעה צמיגים. המנוע צנוע: שני צילינדרים, 623 סמ״ק, 35 כוחות סוס. הוא ממוקם מאחור, איפה שבדרך כלל יש תא מטען.

פאטנם, כפר קטן על שפת הים בדרום מדינת גואה, הודו. המכונית שייכת לוולטר, הבעלים של מתחם נופש חדש בשם לה-לה-לנד. ההודים הם בדרך כלל טיפוסים קטנים ורזים. אבל וולטר הוא איש גדול, 190 ס"מ לפחות. אין שום בעיה, הוא מחייך אלי חיוך רחב, קח את האוטו וסע לאן שאתה רוצה.

טאטא ננו
יואב קווה

המכונית מחכה בפאתי הכפר, ליד החווילה של וולטר ואשתו הבריטית ג'קי. אני מוקפץ לשם על גבי קטנוע. לבחור הצעיר שנוהג אותי קוראים קולדיב. הוא אחד העובדים של וולטר בלה-לה-לנד.

הדרך קצרה, אבל כל שנייה היא נצח. ככה זה כשכמעט מתים כל רגע בזיגזג מטורף בין פרות לאנשים לריקשות לקטנועים. קסדות? שכח מזה. סימונים על הכביש? הצחקתם אותי. מדרכות? אפילו לא בגואה, המדינה העשירה ביותר בהודו מבחינת הכנסה לנפש.

איכשהו אנחנו מגיעים לבסוף בחתיכה אחת אל החווילה. טאטא ננו מחכה לנו בחוץ צמודה לחומה שמקיפה את הבית. מינימליסטית, גבוהה, צרה, מקסימה. קולדיב נכנס לבית וחוזר עם המפתח של המכונית. אני נכנס אליה, מצד ימין כמובן, ומתניע. קול טרטור עליז בוקע מאחורי האוזניים. לא, לא כמו של פורשה 911. לוחץ על המצמד ומשלב ביד שמאל להילוך ראשון. הדוושות זעירות, המהלך של ידית ההילוכים ארוך. יש ארבעה הילוכים פלוס רוורס. אני חושב שהיא מוצאת חן בעיני.

מהירות מומלצת: 40 קמ"ש

חוגר חגורה. קולדיב, שמצטרף אלי לנסיעה, מגחך. אף אחד לא חוגר כאן חגורת בטיחות, הוא אומר לי. אני לא משתכנע, משאיר עלי את החגורה וקופץ ראש אל זרם התנועה. אוטובוסים צבעוניים משנות השבעים, משאיות עוד יותר עתיקות וכולם צופרים. מי שגדול יותר צופר חזק יותר. והכי חזק צופרת הרכבת, שעוברת סמוך לכאן.

יוצאים מהכפר. הכביש מתפתל. מעבר אליו יש שדות חקלאיים וג׳ונגלים. פה ושם יש מסעדה או בית קפה.

קוף גדול עם זנב ארוך קופץ לכביש, מתחיל לרוץ מולי בקפיצות פראיות, פתאום חותך הצדה ונעלם בסבך. עדר של בופאלו, גדולים וקטנים, הולך בנחת על האספלט. הצפירות לא מזיזות להם. אתה עכשיו בהודו, תסתגל לקצב ואת הטלפון תשאיר בבקשה בבית.

טאטא ננו. אין מד סל"ד. יש מד מהירות שנראה כמו מד סל"ד – עם קווים אדומים שמתחילים כבר ב-90 קמ"ש. המקסימום התיאורטי הוא 120 קמ"ש. בפועל, ספק אם אפשר לעבור עם המכונית הזאת את ה-90 קמ"ש. גם אם המנוע הזערורי יסכים להאיץ למהירות הזאת, הפרות לא ירשו. המהירות הנכונה כאן היא 40 קמ"ש. קצב של ריקשה.

טאטא ננו
יואב קווה

קולדיב מנווט אותנו לתחנת הדלק (המכל כמעט ריק). יש תור של קטנועים ויש תור של מכוניות. לרגע אני לא יודע באיזה לחכות. היא הרי בגודל של קטנוע ועולה קצת יותר מקטנוע. אבל הנער שמתדלק כאן מסמן לי חד משמעית – אתה בתור של המכוניות. מציית. ממתין בתור. יש רק משאבה אחת והשירות לא עצמי. בינתיים מנסה להבין איך פותחים כאן את מכסה הדלק ובעצם איפה הוא בכלל.

יוצא מהמכונית, מתחיל לחפש את פתח מילוי הדלק. מקיף את המכונית הקטנה שבע פעמים ולא מוצא כלום. תורי לתדלוק מגיע. מה אגיד למתדלק, שאין לי מושג איפה מתדלקים את המכונית שלי? הוא לא עושה עניין, מצווה עלי לפתוח את המכסה הקדמי, זה שבדרך כלל מסתיר מתחתיו את המנוע. אני לוחץ על ידית הפתיחה. הנער מרים את המכסה ושם, לצד גלגל חליפי, יושב לו פתח מילוי הדלק.

ננו תוכננה למקסימום חיסכון. למה לייצר פח מילוי מחוץ לרכב עם מנגנון נעילה יקר אם אפשר לשים את מכל הדלק בתוך תא המטען?

מגב אחורי? נסתדר בלעדיו. מגבים קדמיים? מספיק אחד. גוז'ונים לגלגלים – בדרך כלל יש ארבעה או חמישה ברגים כאלה שמחברים את הגלגל אל הרכב עצמו. כאן מסתפקים בשלושה ברגים בלבד. בעידן שבו כל משפחתית מתגלגלת על חישוקי 17 אינץ', התקינו פה חישוקים של וספה – 12 אינץ׳ בלבד.

גלגלים קטנים זולים יותר לייצור. גם הצמיגים הקטנים זולים יותר. וחוץ מזה – גלגלים קטנים מעמיסים פחות על ההגה. אפשר להסתפק במכלולי הגה רזים ואפילו בהגה ללא שום תגבור הידראולי או חשמלי. במכונית הזולה בעולם, כל רופי קובע.

טאטא ננו
יואב קווה

אני מתדלק ב-500 רופי, שהם 30 שקל, ומקבל תשעה ליטרים בנזין (ליטר בנזין עולה כאן 3.5 שקלים). יוצא מהתחנה, פונה ימינה. אף אחד לא מאותת כאן. רק צופרים. כל היום צופרים. וכדי לפנות ימינה עלי לחצות את התנועה שדוהרת ממול. והיא, ברוך השם, דוהרת.

בסוף תופס אומץ ונותן גז. ננו מגיבה מהר ומשתלבת. אופנוען אחד, הפעם במקרה חבוש קסדה, רכוב על רויאל אנפילד נוצץ, עוקף ודוהר ישר לעברי. סוג של מבחן אומץ או מבחן ריסוק. אני מחליט לשחק אותה קול, קצת בולם אבל לא מזנק לשוליים. ברגע האחרון הוא חוזר לנתיב שלו. כולנו בחיים.

שיעור ההרוגים בתאונות דרכים בהודו הוא 16.6 איש ל-100 אלף תושבים בשנה. זה הרבה יותר גבוה מישראל (3.6 הרוגים לכל 100 אלף תושבים), אבל משמעותית נמוך יותר מאיראן (32 הרוגים לכל 100 אלף). האמת, עם כל הבלגן ששורר כאן אני לא מבין איך בכלל מישהו עוד נותר בחיים. הסיבה היא ששיעור התאונות לא קטסטרופלי באמת היא שהנהגים מעולים (מי שלא מעולה, פשוט נכחד) וחוץ מזה הם כל הזמן צופרים ומזהירים אחד את השני. לא צפירות ישראליות של אדנות וגבהות לב, אלא צפירות ידידותיות של אזהרה. על המשאיות והאוטובוסים כתוב במפורש מאחור ובגדול – BLOW HORN.

צופר זה אביזר חיוני בהודו. ובננו שלי זה האביזר היחיד שנמצא על ההגה. אין כאן כפתורים לכוונון הרדיו, לא כרית אוויר ובטח לא בקרת שיוט. למרות שבקרת שיוט מונחית ראדאר שיודע לזהות פרות היא רעיון לגמרי לא רע.

ההגה כאן עירום לגמרי, למרות שננו שלי היא הגרסה המפוארת ביותר שיש בהיצע. קוראים לה TWIST והיא כוללת, שימו לב: שני חלונות חשמל ומזגן אמיתי והוא אפילו פועל. עכשיו תחילת פברואר, אבל הטמפרטורה היא 30 מעלות בצל ואחוזי הלחות מתקרבים ל-100.

הכביש שאני נמצא עליו הוא אוטוסטרדה, כביש מהיר, או כך לפחות טוענת המפה של גוגל. אני מאיץ בפראות. סוג של פראות. חולפות שניות ארוכות. ננו מועילה בטובה להגיע ל-80 קמ"ש. מהירות זה דבר יחסי ובכבישים האלה, בתנאים האלה, 80 קמ"ש מפחידים יותר מ-300 קמ"ש באוטובאן הגרמני.

יקרה מדי, חלשה מדי

היא הוצגה בשנת 2008 ומיד קיבלה את הכינוי המאוד משומש "מכונית העם". המחיר הראשוני נקבע ל-100 אלף רופי, שהיו אז 2,500 דולר. פורד T בתחילת המאה שעברה עלתה 850 דולר. אבל ה-850 דולר של אז מקבילים ל-22,000 דולר של היום.

היצרן, טאטא, קונגלומרט הודי ענק, הכריז: ננו תחליף את הקטנועים, ננו תתפוס את מקומן של הריקשות, אנחנו נתפוס 65 אחוז מהשוק ההודי.

מנוע אלומיניום, הזרקת דלק רב נקודתית, 23 ק"מ לליטר. מהירות מרבית 105 קמ"ש. תאוצה ל-100 קמ״ש ב-30 שניות ארוכות ועיצוב של ביצת הפתעה.

ואכן, היתה הפתעה. ההודים לא התלהבו מהמכונית. הושמעו טענות: המנוע חלש מדי, מחיר הרכישה גבוה מדי. בשנים הראשונות לשיווק המכונית היו גם שלושה-ארבעה מקרים שמכוניות התלקחו ועלו באש. טאטא נפנפה את הטענות שמדובר במכונית לא בטוחה. היא תלתה את האשם ב״רכיבי חשמל מתוצרת זרה״, אבל סירבה להכריז על קריאה גורפת לתיקון (ריקול). עם זאת, בדצמבר 2010 האריכה את האחרית משנה וחצי לארבע שנים. אבל המכירות לא התאוששו. בשנת 2010 נמכרו 70 אלף מכוניות, בשנת 2012 המספר צנח ל-53 אלף ואילו בשנת 2014 נמכרו 16,900 בלבד. אז מה בעצם קרה שם? מדוע המכונית החיננית הזאת, הזולה כל כך, נכשלה?

טעם גן עדן

אני והננו מגיעים לעיר המקומית. טוב, ללא ממש עיר. כפר מחוזי. נשים יושבות מעל קופסת פלסטיק ובתוכה דגים טריים וחסילונים. הריח נישא למרחוק, הזבובים עטים על הבשר הכסוף המנצנץ בשמש. אין קרח בקערות הפלסטיק. הן מנפנפות ללא הרף במניפות, מתאמצות להרחיק את הזבובים.

חונה בצד, לצד שורת קטנועים. טורק את הדלת. היא עשויה נייר בצורת פח. ניגש לאשה קטנטנה מקומטת שאוחזת ביד ימין סכין כבדה ומעוקלת ומצביע על אגוז קוקוס. היא מחייכת בפה בלי שיניים, נוטלת בידה את האגוז, מתכופפת, מניחה אותו על קרש ומתחילה להלום בו בכוח עם הסכין. תנועותיה חזקות ומדויקות. היא מתיזה שבבים ולבסוף, בדיוק פלאי, מגיעה בדיוק למרחק הנכון מהפנים של האגוז, נוקרת נקירה קטנה עם קצה הסכין ומגישה לי עם קשית.

מי קוקוס, מרווים, לא מתוקים מדי. האם זה מה ששותים בגן עדן? אני מחסל את הנוזל בתוך כמה שניות ומחזיר לאשה את האגוז. היא מחייכת שוב, מניחה אותו על הקרש, אוחזת את הסכין ומנחיתה עליו שתי מכות קטלניות שמפרקות אותו לשני חצאים. אחר-כך מתיזה ממנו עוד שבב אחד ומגישה לי את הכל. אני נוטל את השבב, חופר איתו בבשר הלבן של הקוקוס ומסיע אותו ישר לפה. הנה ארוחת מושלמת – אוכל ושתייה גם יחד והכל ב-35 רופי, שהם כשני שקלים.

חוזר לטאטא ולדרכים השמחות.  

לפני משתרע כביש משובש להפליא. אבל ננו, למרות הגלגלים הקטנטנים, מציעה נוחות נסיעה טובה. מתלים ארוכים ורכים בסגנון רנו 4 של פעם. עוצר בצד ועובר למושב האחורי. יש כאן קסם בסגנון מיני מיינור המקורית – הפנים של ננו גדול יותר. מרווח הרגליים ליושבים מאחור מתאים גם לאנשים בגובה 1.80 מטר פלוס. מרווח הראש מצוין. אין משענות ראש אחוריות, אבל יש חלונות (ידניים, מה חשבתם?). מאחור, מעל המנוע, יש עוד תא מטען קטן (בנוסף לקדמי). הגישה אליו היא דרך המושב האחורי. צריך לקפל את המשענת של המושב האחורי ואז מתקבל פתח גישה לתא המטען הזה. לא נשמע הכי נוח, אבל כך חסכו דלת אחורית שלמה, עם מנעול וטלסקופים וכל מיני שטויות של מפונקים.

אפס בריסוק

בחזרה לחווילה של וולטר. בכביש המפותל היא מתנדנדת מצד לצד בסגנון שאכן מזכיר את המכוניות הצרפתיות של פעם. אני חונה ליד החווילה, נצמד ככל יכולתי לחומת האבן, רק לא להפריע למעבר המשאיות והפרות, הולכי הרגל והריקשות.

ארגון ADAC, הממס"י של גרמניה, ביצע בשנת 2014 מבחן ריסוק לננו בסטנדרטים מקבילים לאלה של NCAP . היח"צנים של טאטא התיימרו שהמכונית תקטוף ציון של ארבעה כוכבים (מתוך חמישה). בפועל ננו השיגה ציון אפס ולא עמדה גם בדרישות הבסיסיות של האיחוד האירופי.

ננו לא עומדת בדרישות הסף לשיווק באירופה או בישראל, וחבל. אנחנו מתגעגעים למכוניות פשוטות כמו פעם. סיטרואן קקטוס היא הבלחה חיובית, אבל רוב המכוניות, אפילו מיני כמו קיה פיקנטו, הן סוג של בורגנות מדושנת.

הקסם הנזירי של טאטא ננו היה יכול לעשות לנו רק טוב.

 

למבחני דרכים נוספים מאת יואב קווה לחצו כאן >> כבישים מבחני דרכים

----------------------------------------------------------------------

טאטא ננו – הנתונים שצריך לדעת

מנוע: אחורי, בנזין, שני צילינדרים, שני שסתומים לצילינדר, 623 סמ"ק

הספק מרבי: 35 כוחות סוס ב-5,250 סל"ד

מומנט מרבי:4.8  קג״מ ב-3,000 סל"ד

מהירות מרבית: 105 קמ"ש

צריכת דלק מוצהרת: 23 ק"מ ליטר

משקל עצמי: 615 ק"ג

בסיס גלגלים: 223 ס"מ

אורך: 301 ס״מ

רוחב: 150 ס״מ

גובה: 165 ס״מ

מרווח גחון: 18 ס״מ

צמיגים: 135/70/12

רדיוס סיבוב: 4 מטרים

מחיר: 150 אלף רופי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות