טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שריף ריפמן בדרום הפרוע

שמואל ריפמן, ראש המועצה האזורית רמת נגב, הוא קיבוצניק ממפלגת העבודה, שחושב כמו ראש הממשלה שרון, ידידו. לאיחוד רשויות הוא מתנגד, את תוכנית המתאר הארצית הוא קבר ואת הנגב היה רוצה בלי בדווים

תגובות

הדרך לקיבוץ, נזכר שמואל ריפמן, היתה ארוכה במיוחד: שלוש שעות וחצי של נסיעה במונית ששכרה אמו הפרידו באותם ימים בין בני ברק לנגב שכוח האל. בדרך, בין תל אביב לקרית גת, הסיר את הכיפה שלראשו - סימן חיצוני אחרון לשורשיו הדתיים. הוא היה אז רק ילד בן 12 וכמה ימים לפני הנסיעה שבר את בוהן רגלו. את ימיו הראשונים כילד חוץ בקיבוץ רביבים בילה במיטה. "אני זוכר טוב שבכיתי לא מעט במיטה החדשה. גם על הבוהן ואולי גם קצת עלי", הוא נזכר.

יותר מ-40 שנים חלפו מאז הנסיעה ששינתה את חייו. ריפמן ממעט לדבר עליה. הוא רק זוכר שלפני נסיעתו הסבירה אמו, דור שמיני בארץ ישראל, ש"ככה ייצא משהו מהילד". אחר כך הוא מחייך חיוך רחב ומוסיף כי "בראייה היסטורית היא כנראה צדקה".

בשנים שחלפו מאז הקים ילד החוץ ריפמן משפחה בקיבוץ רביבים: הוא נשא לאשה את בת משפחתו המאמצת, טליה, בת גילו, ונולדו להם איה, כיום בת 27, און, בן 19, ואלול, בן 16. אחרי סיום לימודיו שירת בדרגת סגן בגדוד 50, נח"ל מוצנח, בבקעה ובתעלה. במלחמת לבנון נפצע מכדור בברכו ושהה כחצי שנה בבית חולים. בקיבוץ עסק בגידול כותנה. כשאיה היתה בת חמש נסעו בני המשפחה לארצות הברית והתגוררו שם יותר משנה. בשובם עסק ריפמן בבניין, אחר כך היה למרכז ענף הבניין במשק. בשנת 91', "כמעט במקרה", לדבריו - אחרי שחברים הציעו כי יתמודד - נבחר לתפקיד ראש המועצה האזורית רמת נגב, המשתרעת על יותר מ-4.3 מיליון דונם, 30% משטחי הנגב, שבהם חיים רק כ-3,700 תושבים ב-13 יישובים. בד בבד הוא מכהן בשנים האחרונות כיו"ר מרכז המועצות האזוריות בישראל וכיו"ר מינהלת הרשות לפיתוח הנגב.

אט אט היה ריפמן לאחד מראשי הנגב. הוא מקדם תוכניות התיישבות כגון התיישבויות הבודדים לאורך "דרך היין" ותוכנית יישובי חלוצה. הוא גם מוביל את המאבק נגד "השתלטות המגזר הבדווי על קרקעות המדינה", כפי שהוא מגדיר זאת. תרחיש הבלהות שלו חוזה מחבל בדווי מתאבד בלב אוכלוסייה. מודע היטב לכוחה של התקשורת, הוא מקפיד לשמור על קשר טוב עם עיתונאים. לצדו כמעט תמיד אדוה לויד, הדוברת שהיתה עם השנים ליד ימינו.

חבר של אהרונישקי ובלומנטל

את מעמדו רכש ריפמן, כך נראה, גם תודות לקסם אישי לא מבוטל. חיוכו חם, לבושו לא פורמלי. לבני מינו הוא מרבה לטפוח על השכם. נשים הוא מקדם בנשיקה מנומסת על היד. מאז הנסיעה לקיבוץ הרחוק למד לחיות בכמה עולמות. שעות רבות הוא מבלה בנסיעה בכבישי הארץ במכונית הסיטרואן סי-5 שלו. יומנו גדוש לעייפה; שעותיו נחלקות בקפידה בין פגישות בבאר שבע, ביקורים בכנסת, ישיבות במשרדי הממשלה, סיורים של מרכז המועצות האזוריות ברחבי המדינה וביקורים תכופים בתל אביב.

יריביו מאשימים אותו בנהנתנות על חשבון בוחריו. "הוא כל היום נוסע, מטייל ואוכל במסעדות טובות לצורך התפקיד כביכול. בפועל, הוא פשוט מבלה", אומר גורם פוליטי בנגב, המבקש שלא לנקוב בשמו. ריפמן צוחק: "אני אוהב לנסוע ונהנה גם מהביקורים בתל אביב - אבל בלילה תמיד חוזר לנגב, אל המרחבים הפתוחים. אם מאשימים אותי שאני נהנה בתפקיד, אז אני מודה".

בעולמו האחד, בקיבוץ, ריפמן הוא שווה בין שווים. הוא שותף לתורנויות ולשמירות. משכורתו כולה מועברת לקיבוץ. בסופי שבוע ובחגים הוא נהנה לבלות דווקא עם חבריו מעולמו האחר: מפכ"ל המשטרה שלמה אהרונישקי, ח"כ נעמי בלומנטל, ראש מועצת עומר פיני בדש, איש העסקים איזי בורוביץ', עורך דין גלעד שר ואחרים. יחד עם בני משפחותיהם הם יוצאים לטייל מדי פעם בפעם בנגב, ופעמיים בשנה, בחגים, נפגשים לארוחה בביתו של בדש.

את יום שישי שלאחר ליל הסדר בילו רובם בצוותא בבית בדש בארוחה של חמש שעות. ריפמן, גורמה מושבע, היה אחראי לתבשילים: אורז ירוק עם שקדים ואוכמניות, עופות ממולאים, פילה ברמונדי ברוטב פטריות, חזה עוף ממולא בעשבי תיבול, סטייק אנטריקוט בריבת שזיפים וסויה ועוד. גולת הכותרת היתה מרק פול. את המתכון קיבל מאברהם כץ עוז, יו"ר דירקטוריון מפעל הפיס, שריפמן חבר בו.

אריק אוהב אותו

גם חייו הפוליטיים של ריפמן נעים בין שני עולמות: הוא אמנם איש מפלגת העבודה, ולדבריו גם יישאר כזה בעתיד הנראה לעין, אך השקפותיו קרובות למחוזות הימין דווקא, לציונות הדתית.

הוא היה ממתנגדיה החריפים של התוכנית להעברתם של חולות חלוצה לידי הפלשתינאים בימי אהוד ברק. מאז, בתמיכת ראש הממשלה אריאל שרון, הוא מקדם עם הרשויות השונות תוכנית ליישובם של שטחי החולות בכ-15 אלף בני אדם. "אבו מאזן, ביילין ואהוד ברק הביאו לעולם תוכנית שהיתה פותחת מחדש את הדיון על גבולות החלוקה", הוא טוען. "חלוצה היא חלק מהנגב וכך זה צריך להישאר. אני מוכן לתת לפלשתינאים את ואדי ערה עם אום אל-פחם - ולהותיר את הנגב אצלנו".

באחד מימי מארס האביביים באה לבקר בנגב ח"כ יולי תמיר. היא הבחינה בנקל כי ראש המועצה השיל מעליו כ-18 קילוגרמים עודפים. "המחנה מצטמק", קראה לעברו, "גם פואד הולך ונעלם בגלל הדיאטה". ריפמן, הידוע במפלגתו בעמדותיו הנציות, תומך בבנימין בן אליעזר, ומשוכנע שדרך מחנהו תנצח, למרות הכל. "אני גדלתי על ברכי יגאל אלון, טבנקין וגולדה מאיר", הוא אומר. "בבחירות רעדו לי הידיים, אבל בסוף הצבעתי לעבודה ולמצנע, למרות דעותיו השמאלניות. המפלגה אמנם זזה שמאלה, אבל אני מרגיש מחויב לה. מצד שני, נכון שדעותיו של אריק שרון בנוגע לביטחון ולהתיישבות קרובות אלי יותר", הוא מבהיר.

שלא במפתיע, שערי חוות השקמים מוכרים היטב לריפמן, ולא רק מהנסיעות המרובות בכבישים. הוא זוכה לאוזן קשבת במיוחד אצל מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אביגדור יצחקי, שבפסח בא לנפוש ברמת נגב. גם יריביו אינם מזלזלים בהשפעה שצבר אצל שרון. "אריק אוהב אותו, כי הוא אוהב את האופי הזה: הפלאח, הצבר, המתיישב הציוני", מסביר אחד מהם.

ריפמן אומר שהשקפת עולמו הפוליטית גובשה פעמיים. תחילה בבני ברק ובבני עקיבא, אחר כך אצל משפחת דרור, המשפחה המאמצת בקיבוץ. השפעה ניכרת היתה, לדבריו, לאמו המאמצת, טובה. "היא היתה ימנית מאוד בדעותיה", הוא מספר, "אביה נרצח במאורעות ב-36'". מאמו הביולוגית בבני ברק שאב, לדבריו, את הסובלנות בענייני דת ומסורת. אביו, אליהו, שהתקשה להשלים עם מעבר בנו למעוז החילוניות, מת לפני כעשור. אמו היתה באה לנגב בחגים. "היא היתה מודעת היטב לכך שהמעבר לקיבוץ יוביל גם להסרת הכיפה וקיבלה את זה", מספר ריפמן.

יחסו למוסד הקיבוצי אמביוולנטי. נראה כי אהבתו למקום גוברת בינתיים על סלידתו לעתים מאורחותיו. הוא מאשר שכמו כל ילד חוץ, קבלת הפנים שספג בקיבוץ היתה לעתים צוננת במיוחד. "יכול היה לבוא אליך פתאום מבוגר ולסטור לך על הלחי. זה לא היה חריג. בכלל, הדימוי של ילד חוץ היה של אחד 'לא משלנו'. תמיד נתנו לך את ההרגשה הזאת. קיבוץ הוא לא מקום שמתאפיין בפתיחות. זה מקום שמרני ובחלקו לא סובלני. אחת הבעיות של הקיבוץ, לדעתי, היא חוסר היכולת להידבר. מדברים הרבה, אבל לא ממש שומעים", הוא אומר.

הקריסה הכלכלית של הקיבוצים קשורה אף היא, לדעתו, לשמרנות: "הקיבוצים לא השכילו להתאים עצמם לשינוי במבנה החברתי-הכלכלי שהמדינה עוברת כיום. המשבר קשה מאוד, עמוק מאוד. כאיש קיבוץ, אני מרגיש לעתים קרובות שאין לנו תקנה. בסוף, בכל מקרה, לא תהיה ברירה וחלק מהקיבוצים ייהפכו ליישובים קהילתיים. לא מתוך רצון, אלא מכורח המציאות".

למרות הקשיים, משלים ריפמן את התמונה, היתה לו בסך הכל "קליטה קלה" בקיבוץ. משלוש ילדות הקיבוץ היחידות אז זכה ליחס חם דווקא. אחת מהן היתה רעייתו לימים טליה - כיום מנהלת בית הספר האזורי משאבים. עד מהרה מצא ריפמן הצעיר דרכים נאותות להשיב מלחמה לבני הקיבוץ הוותיקים. בהנהגתו, "שאלו" מדי פעם בפעם ילדי החוץ לכמה שעות את סוסי הקיבוץ ויצאו לרכוב. אין-ספור פעמים יצאו לקטיף עצמאי, בלי רשות. פעם שיחררו ילדי החוץ פר מהמכלאה של רביבים. ריפמן נזכר בערגה איך קיבוץ שלם החל לרדוף אחרי הפר המשוחרר.

כשיש אדמה, יש דם

סלחנות פחותה בהרבה יש בלבו של ריפמן לבדווים בנגב. עשרות אלפי המבנים הלא-חוקיים בצדי כבישי הדרום מרתיחים את דמו. ממדי הבנייה מפחידים אותו, הוא מסביר. בכל ביקור, סיור או מפגש חשוב הוא מראה לאורחיו תצלומי אוויר הממחישים עד כמה התרחבה הבנייה הבדווית בנגב החל בשנות התשעים. ריפמן אומר בגלוי מה שעמיתיו בנגב אומרים בחדרי חדרים. חדור אמונה בצדקתו.

התהליך החל, לדבריו, בימי ממשלת רבין. "בשנת 94' החלה פלישה של בדווים לקרקעות לא שלהם בשטח המועצה. באתי לרבין ואמרתי לו: חייבים לעצור את זה. הוא העדיף להימנע מהפעלת כוח, כנראה מחשש לפגיעה בהסכמי השלום", משחזר ריפמן.

פעם, הוא מספר, הכל היה אחרת. הוא נזכר ברכיבות התכופות ליד הוואדי של רביבים ואיך היה נעצר לשתות קפה במאהל הבדווי הסמוך. "מה שקורה היום זו השתלטות מתוכננת, שיטתית, על קרקעות המדינה", הוא טוען. "אחר כך מתלוות לזה תופעות כמו גניבת רכוש, עבריינות וסמים. הבעיה היא שבמאבק שלנו עם הבדווים יש הרבה יסודות פוליטיים. זה מאבק על אדמה, וכשיש אדמה, יש דם".

מנגד מאשימים הבדווים וארגוני זכויות האדם, כי מניעיו של ריפמן גזעניים. לטענתם, הוא מתעלם ממצוקות המגזר ופועל רק משנאת הבדווים באשר הם. הוא עצמו מאשר שהיה מעדיף נגב בלי בדווים. "אנחנו באנו להקים בארץ ישראל מדינה יהודית. בן גוריון לא התכוון להקים בנגב מדינה לבדווים", הוא אומר. "אני כבר השלמתי עם זה שהבדווים כאן, גם אם אני לא אוהב את זה". בהמשך השיחה ישוב פעם אחר פעם אל הפתרון שימנע אסון, לדעתו: עוד מיליון יהודים בנגב.

בצד הבדווים, שלא השכילו לגבש לעצמם הנהגה מאוחדת, לדבריו, מופנות תלונותיו של ריפמן בראש וראשונה אל מדינת ישראל. לא כבר אמנם אישרה ועדת שרים מיוחדת תוכנית סיוע רב שנתית למגזר הבדווי בנגב בסכום של יותר ממיליארד שקל; הכספים הללו אמורים לשמש לשיפור תשתיות ביישובים קיימים ולהקמת עוד שבעה יישובים בדוויים חדשים בנגב. ריפמן, שכבר ראה כמה תוכניות בחייו, סבור שהמבחן יהיה בביצוע. "בממשלות ישראל כבר שנים השרים מצביעים על עניינים שקשורים לנגב, אך לא יודעים על מה הם מצביעים. הבדווים כאן כבר עברו מספיק תוכניות, והגיע הזמן שגם אנחנו נראה להם שאנחנו רציניים.

"צריך לפעול במקביל", הוא מוסיף, "מצד אחד, להגיע להסדר קרקעות עם הבדווים בנגב (הכוונה היא לתשלום פיצוי לבדווים שיימצא כי יש בסיס לטענות הבעלות שלהם על קרקעות - צ"ר). היום מציעים להם בתמורה לקרקעות סכומים מגוחכים, ולא פלא שהם מסרבים. ועם זאת, ברגע שיגיעו להסדר ויתחילו להקים ברצינות יישובים חדשים, צריך להוציא אל הפועל מדיניות אכיפה נוקשה. להרוס את הבנייה הלא-חוקית, על כל המשמעויות של זה".

נציגי הבדווים בנגב מתנגדים לתוכנית הממשלתית ודורשים כי עשרות היישובים הלא-חוקיים הקיימים ייהפכו ליישובי קבע. ריפמן רואה בכך חלק מתוכנית להשתלטות על הנגב. הוא מקווה כי בתוך כשנה תחל הקמתו של היישוב הבדווי באר חיל בשטח השיפוט של המועצה. אחר כך, הוא מבטיח, ייצא בעצמו - אם יהיה צורך בכך - להרוס בנייה לא-חוקית באזור.

עמדת כוח לגיוס משאבים

בשנים האחרונות, הוא מעיד על עצמו, למד שניים שלושה דברים על פוליטיקה וכוח. כך, לדוגמה, הבעיה של הנגב נעוצה, לדעתו, דווקא בהסכמה הכוללת, "מקיר אל קיר" לדבריו, בצורך ליישבו. "בגלל ההסכמה הלאומית הרחבה כל כך, אין בעצם מי שידחף באמת לפיתוח הנגב. המתנחלים הקימו לעצמם קבוצת לחץ בכנסת, בגלל המחלוקת סביב ההתנחלויות. בנגב כולם תומכים, ומשום כך אף אחד לא פועל לקדם אותו באמת".

גם ראש הממשלה שרון, לדבריו, אינו שונה בינתיים במעשיו מקודמיו - על אף היותו איש הנגב וידידו. ביטול חוקי הנגב היה שגיאה, לדבריו. אם היה הדבר תלוי בו, היה מוכן להמיר את הטבת המס לתושבי הנגב בהשקעה בתשתיות. אבל "מכיוון שאני לא מאמין שהממשלות באמת ישקיעו כאן, צריך היה להשאיר את ההטבות, שלפחות סייעו לשכירים", הוא אומר.

את תוכנית איחוד הרשויות שגיבשה ממשלת שרון מכנה ריפמן "שלומיאלית". לדבריו, העיר הערותיו על התוכנית בנגב למנכ"ל משרד ראש הממשלה, אביגדור יצחקי, וזה הבטיח לו כי התוכנית המקורית תשונה. "אני נגד איחוד רשויות בחקיקה", מבהיר ריפמן. "אפשר להגיע לאיחוד רשויות - אבל תוך כדי התדיינות ובהיגיון. בכל מקרה, לא יכול להיות שייקחו, לדוגמה, מועצה אזורית חילונית כמו שער הנגב ויאחדו אותה עם עזתה, שהיא דתית לחלוטין. יד לא מקצועית היא שאחראית להצעות כאלה".

בתוכנית הכלכלית גם כרוך איחוד המועצות המקומיות עומר, מיתר ולהבים. מתנגדי האיחוד, בהם ראש העיר באר שבע יעקב טרנר, סבורים שהקמת עיר מתחרה, חדשה ועשירה, תנחית מכה אנושה על בירת הנגב. ריפמן חושב אחרת: "אני מעדיף איחוד כזה על פני הרעיון שהיה לאחד את באר שבע עם עומר. אני גם לא מקבל את האמירה שתקום מתחרה לבאר שבע. בכל מקרה, אני תמיד מעדיף שאנשים מהעיר יברחו ליישובי הלוויין - ולא למרכז הארץ".

לדרישתו של טרנר, כי במסגרת האיחוד תסופח לבאר שבע המועצה התעשייתית רמת חובב, ריפמן מתנגד נחרצות. "רמת חובב זו סוגיה מורכבת", הוא מסביר, "מצד אחד היא מזהמת את האזור והאוויר ומצד שני מייצרת הרבה מקומות עבודה. אסור בשום אופן לסגור אותה, אבל צריך ליצור מערכת של אכיפה ברורה ובלתי מתפשרת. האסון הגדול ביותר יהיה להעביר אותה לבאר שבע. לפחות כיום מרבית הכנסות המועצה הולכות לענייני איכות סביבה. בעיריית באר שבע חלק ניכר מהכסף עלול לשמש לכיסוי גירעונות".

הכרת חולשותיו של הנגב, אומר ריפמן, היא שהובילה אותו אל תפקיד יו"ר מרכז המועצות האזוריות בישראל ב-1995 - תפקיד שאליו נבחר בהסכמה מלאה זו הקדנציה השנייה ברציפות. "זו היתה דרך טובה להתחבר עם ראשי ממשלות, שרים ומנכ"לים. ליצור אווירה שתגרום לאנשים האלה לסייע. זו היתה עמדת כוח טובה לגיוס משאבים", הוא מודה.

את השפעתו זו ניצל בין היתר לניהול מאבק חריף נגד תמ"א 35 - תוכנית מתאר ארצית, שהוצגה לפני כארבע שנים. "לשמחתי הרבה", הוא אומר, "הצלחתי לקבור אותה. זו תוכנית גרועה. הכותרות מרשימות והתכנים הפוכים. היא מדברת על פיתוח הנגב, אבל בפועל מתמקדת בהגדלת מספר יחידות הדיור במרכז". לדבריו, גם בוועדות התכנון המחוזיות קבעו לא אחת כי התוכנית לא רלוונטית. "אנחנו בכלל המדינה היחידה שיש לה תוכנית מתאר סטטוטורית, שבמקום לסייע בפיתוח מגבילה אותו. לא צריך תוכנית כזאת. אני, בכל מקרה, עם יד על הדופק תמיד - לוודא שתמ"א 35 תישאר במקום שהיא נמצאת כעת".

בית משפחת ריפמן בקיבוץ רביבים צנוע. בחוץ, מתחת לתקרת בטון וקירות חשופים, הקים לו שמוליק ריפמן מטבחון קטן, לטיפוח כישרונו הקולינרי. במטבחון שלו גם מתבשלת לאחרונה, על אף מחאות משפחתו, התוכנית הבאה: השתלבות במערכת הפוליטית הארצית לקראת 2007.

במשך השנים העמיק את קשריו לא רק במשרדי הממשלה, אלא גם עם הקהילה העסקית בישראל ותורמים מחו"ל. לדבריו, גייס עד כה תרומות של יותר מ-30 מיליון דולר לטובת רמת נגב - זאת, בלי להביא בחשבון יזמים פרטיים שעודד להשקיע בדרום. הוא מאמין כי יזמות פרטית היא דרך מרכזית לפיתוח הנגב. כך או כך, יוכלו הקשרים הללו גם לסייע לריפמן עצמו בכל התמודדות פוליטית עתידית.

40 שנה אחרי הנסיעה ההיא למדבר, ריפמן ממשיך במסע בין עולמותיו הרבים. אם תדעך המחאה של התא המשפחתי, יפתח בהכנות להתמודדות הבאה. הוא לא רואה עצמו עוזב את הנגב בטווח הנראה לעין; לדבריו, אף לא חשב על כך. עם זאת, אינו פוסל כליל את האפשרות. למוד מסעות, הרי יוכל בנקל לשייט אל מחוזות אחרים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות