* מיילסטון של מוטורולה

מיילסטון הגיע בדיוק בשלב שבו כבר התחיל להיות לנו לא נעים ממוטורולה. פעם החברה קבעה את הטון בשוק המכשירים הסלולריים (מי לא הסתובב עם "סטארטק" בתחילת שנות ה-2000?), אך כבר שנים שחברות כנוקיה וסמסונג מאכילות באבק את חברת התקשורת הוותיקה. זו נכשלה שוב ושוב בניסיון לשמור על נתח משמעותי מהשוק ולהציע מכשירים אטרקטיביים באמת.

האייפון מבית אפל כבר הכניס אותה באמת לצרה צרורה, בעיקר מכיוון ששילב בין עיצוב, שהיה מאז ומתמיד ערך בסיס במכשירי מוטורולה, לבין שימושיות - תחום שבו מוטורולה לא היתה חזקה במיוחד. הסיכוי היחיד של מוטורולה לא להפוך להערת שוליים בשוק הסלולר היה להמציא את עצמה מחדש ולספק לא סתם עוד מכשיר, אלא "אייפון קילר" של ממש.

ואז, בנובמבר 2009, היא הציגה את המיילסטון (הקרוי בארצות הברית "דרואיד") - סמארטפון משוכלל שעובד על מערכת ההפעלה אנדרואיד מבית גוגל, הצוברת פופולריות בשוק. המערכת הותקנה על טלפון באיכות גבוהה עם חומרה חזקה במיוחד ויכולות שלא ביישו אף מכשיר סלולרי שיצא באותה התקופה. את הצגת הטלפון ליוותה רשת ווריזון האמריקאית בקמפיין אגרסיבי שלעג לאייפון ("הדרואיד הוא לא מלכת יופי. הוא מחשב") והזכיר שוב ושוב שכל מה שהאייפון לא עושה, מכשיר הדגל החדש של מוטורולה עושה בריבוע.

זה עבד. המיילסטון/דרואיד אמנם לא הרג את האייפון, אבל הצליח למכור יותר ממיליון מכשירים בחודשיים וחצי. הביקורות עליו היו חיוביות מאוד, ולא קרה שום פיאסקו בנוסח האנטנה של האייפון 4. פחות משנה אחרי יציאתו לשוק, עומדת החברה להוציא את דור ההמשך של המכשיר וגם גרסה נוספת שתיקרא "דרואיד X". מי שכבר ראה את המכשירים מעיד שגם הפעם התוצאה מרשימה, גם אם סטיב ג'ובס עדיין יכול לישון בשקט בלילה. מוטורולה חזרה למשחק.

* כונן קשיח נייד

פעם התרגשנו מהעובדה שב"דיסק-און-קי" שנכנס לכיס אפשר לאחסן 8, 16 ואפילו 32 ג'יגהבייטים של מידע. הכוננים הניידים הקטנים גרמו לנו להתחיל לחשוב קצת יותר בגדול. כוננים קשיחים ניידים נמצאים בשוק כבר זמן רב, אך בשנים האחרונות זמינותם והנוחות שהם מספקים הופכים אותם לפריט חובה, שמציג את הדיסק-און-קי (היעיל מאוד לשעתו) כפתרון אחסון מצומצם למדי. כוננים בגודל 2.5 ו-1.8 אינץ' מציעים היום יכולת אחסון עצומה, במכשיר שנכנס בקלות לכיס המכנסיים ומתחבר ישירות למחשב בלי צורך בכבל חשמלי. נפח האחסון הסטנדרטי עולה במהירות, וכבר לא נספר בג'יגה-בייטים, כי אם בטרה-בייטים. וכך, אפשר היום להסתובב בקלות עם 1,400 סרטים או 200 אלף שירים בכיס. פעולת הגיבוי הופכת למשימה קלה ופשוטה (כל המסמכים האישיים שלכם פלוס כל התמונות מהחתונה לא ידגדגו את קצה קצהו של הזיכרון של כונן כזה), העברת מדיה ממחשב למחשב נעשית בשניות, וכניסת ה-USB שנמצאת היום ברוב מכשירי ה-DVD החדשים מאפשרת חיבור לכונן הנייד, שהופך את המכשיר ברגע למרכז מולטימדיה. וכל זה תמורת כמה מאות שקלים בלבד.

* נטבוק

מחשבי הנטבוק הם האשמים העיקריים בעובדה שבתי קפה הפכו בשנים האחרונות לחדרי עבודה, ושמי שיושב שם רק עם כוס משקה ובלי מחשב נייד מרגיש אאוטסיידר. הזן החדש הזה של מחשבים ניידים לא רק מקל לסחוב את הפריט, אלא הנגיש אותו גם לאלה שמעולם לא חשבו להסתובב מחוץ לבית עם מחשב. מפריט המזוהה עם גיקים או עם אנשים שזקוקים לו בעבודתם, הפך המחשב הנייד לפריט כמעט עממי.

קו מחשבי ה-eee של חברת אסוס, שיצא ב-2007, הציג מחשב נייד קטן, דל מפרט וזול שכונה "נטבוק". הוא סחף את שוק המחשוב הנייד ואילץ את החברות המתחרות ליישר קו ולייצר דגמים בסגנון דומה. כשלוש שנים לאחר שהוצג הקונספט, הנטבוקים חולשים על כמעט 50 אחוז משוק המחשבים הניידים. גם בישראל הם מצליחים מאוד, והופכים כמעט לפריט חובה בקרב סטודנטים, למשל. אין זה פלא: הנטבוק הוא הרי קומבינה, ממש כמו שאנחנו אוהבים. כאילו לפטופ, אבל למעשה האח הקטן והרפוי של הבריון השרירי. המעבד שלו חלש, המסך קטן מדי והמקלדת לא תמיד נוחה. על חולשותיו הוא מפצה בניידות (קטן וקל) בעיצוב (מסוגנן וחתיכי) ובפונקציונליות (אפשר לשלוף אותו ולעבוד עליו בכל מקום). במחיר של בין 1,000 ל-2,000 שקל המחשוב הנייד נעשה זמין לא רק להיי-טקיסטים, אלא גם לאלה שסתם רוצים קצת פייסבוק ליד ההפוך שלהם בבית הקפה.

וכל זה עוד לפני שהזכרנו את תרומתו של הנטבוק לקיומם של מחשבי הלוח, בראשם האייפד מבית אפל. התובנה שיש שוק גדול לפתרונות מחשוב בסיסיים, מספקת לאלה את הצדקת קיומם.

* סטרימר

בעוד שהמדיה סנטר (מערכת מחשב המשמשת כמערכת מדיה) ניפח שרירים ועשה קולות עתידניים, התגנב מאחוריו פתרון קטן וממזרי ועקף אותו בסיבוב. רבבות מכשירי סטרימר ("מזרימדיה") כבר נמכרו בישראל, ומעמידים בסימן שאלה את השתלטותו העתידית של המדיה סנטר המשוכלל על שוק השימוש הביתי בקובצי מדיה. כמה קליקים לאחר ההתקנה הראשונית של הקופסה הזאת מתקבל חיבור אלחוטי בין המחשב הביתי לטלוויזיה, המספק אפשרות לצפות בכל הסרטים שהורדתם מהאינטרנט, על המסך הגדול. הסטרימר גם ינגן משם את קובצי ה-MP3 ויחסוך את הצורך לצרוב אותם על דיסק. בדרך כלל הוא יעשה את זה בעזרת ממשק פשוט ויעיל (אלה שלא, יצטרכו להתחרות עם מכשירים חדשים שמשפרים את העבודה מדגם לדגם).

בניגוד למדיה סנטר היקר, הסטרימר נמכר במחיר נמוך מ-1,000 שקל. בזכות השימוש שלו ברשת האלחוטית הביתית (בישראל יש כ-900 אלף חיבורי רשת כאלה) התקנתו ותפעולו פשוטים ונקיים, בלי כבלים ארוכים שמתרוצצים בין המחשב לטלוויזיה. סטרימרים עדכניים יותר יספקו איכות צפייה HD ואף יתנו לכם גישה לשירותי וידיאו אינטרנטיים דוגמת יו-טיוב. מגדילים לעשות סטרימרים חדשניים שיודעים לבצע חיפוש באינטרנט על סרט שהורדתם, ולהצמיד אליו את תמונת העטיפה והתקציר. תצוגה לגיטימית כזאת אולי אף תגרום לכם להרגיש קצת פחות פיראטים, כשאתם רובצים על הספה בסלון ובלחיצת כפתור קלילה מקרינים את הבציר ההוליוודי האחרון, שאותו הורדתם בלילה למחשב.

* הגאדג'ט שאנחנו הכי מחכים לו: גוגל TV

כבר שנים מסתובבת ההבטחה שיום אחד כל המסכים שלנו יתמזגו למרקע אחד, שיציג לנו גם את האינטרנט, גם את שידורי הטלוויזיה וגם את ערימות התוכן בהזמנה שאנחנו צורכים דרך שני אלה. לכאורה, המיזוג הזה נשמע מתבקש. בפועל - חברות הטכנולוגיה הגדולות בעולם נכשלות פעם אחר פעם ביישומו. מיקרוסופט ניסתה לעשות זאת ב-96' עם Web TV, אך מפענח הטלוויזיה-אינטרנט שלה היה ללא יותר ממוצר אזוטרי. יותר מעשור לאחר מכן, ב-2007, השיקה אפל גרסה משלה, שאמנם לא נפלה בגדול, אבל זכתה להצלחה צנועה למדי.

אל הזירה הבלתי-אפשרית הזאת נכנסת כעת מעצמת הטכנולוגיה השלישית: גוגל. במאי השנה הכריזה החברה שהיא רוצה (זהירות, דז'ה-וו לפניך) "להביא את הרשת לטלוויזיה ואת הטלוויזיה לרשת". היא תעשה את זה בעזרת פלטפורמה שתעבוד על מכשירים כמקלטי טלוויזיה, ממירים מקליטים, בלו-ריי וכדומה - שיותאמו לתקן החדש. לצופים תהיה גישה לא רק לערוצי הטלוויזיה הרגילים, אלא לכל התוכן הקיים באינטרנט. כדי לנווט בין ערימות התוכן יהיה צורך להשתמש במנוע חיפוש ייעודי שיהווה חלק אינטגרלי מהשירות.

גוגל TV תאפשר גלישה בכמעט כל אתר ברשת ותציג כמעט כל שידור וידיאו שזמין בה, וזאת בשימוש פשוט ואינטואיטיבי - לפי הבטחת גוגל. כל זה באמת נשמע נהדר, אך קשה להתעלם מסימני השאלה שצצו. קודם כל, מדוע שגוגל תצליח במקום שנכשלו ענקיות אחרות? הרי גם היא אינה חסינה מכישלונות, קצתם טריים למדי - גוגל ווייב וגוגל באז, למשל. ומה יקרה אם הרשתות והאולפנים יחסמו בפני השירות את הגישה לתוכניהם ברשת? וכמה פשוט באמת יהיה להשתמש בשורה של מכשירים ייעודיים (טלוויזיה, ממיר וכו')? ומי בכלל רוצה להכניס מקלדת לסלון?

אבל צריך לומר שאם יש חברה בעלת סיכוי גבוה להצליח במקום שנכשלו קודמותיה - זו גוגל. מלבד יכולת מוכחת לשנות סדרי עולם, היא גם מגובה בפרויקט הזה בכמה חברות טכנולוגיה בולטות כמו סוני ואינטל. יציאתם של המכשירים החדשים לשוק האמריקאי צפויה בסתיו הקרוב. על השקה ישראלית אנחנו יכולים כרגע רק לחלום וגם כשהיא תגיע - אנחנו יכולים רק לחלום על גישה לאתרי מדיה דוגמת hulu.com, בגלל ענייני זכויות יוצרים וזכויות שידור. בינתיים ניאלץ להסתפק במעקב אחר מידת ההצלחה של גוגל TV בארצות הברית, ונקווה שיצליח לנער קצת את אופן צריכת התוכן הטלוויזיוני, שמקובע כבר יותר מדי זמן.

* ממיר DTT

"אין לי טלוויזיה בבית", מכריזים יותר ויותר אנשים בשנים האחרונות, ומספרים בגאווה שאינם מוצאים צורך במכשיר, מפאת חוסר עניין או חוסר זמן. יש הנוקטים שיטת ביניים ומחזיקים במכשיר שאינו מחובר לשום שירות חיצוני, אלא רק למכשיר DVD שדרכו הם צופים בסרטים ששכרו או בדיסקים צרובים המכילים את השלל שהורד מהאינטרנט.

בין מתנזרי המרקע לבין המכורים לו - אלה המנויים לחבילות הערוצים הרחבות ביותר - נמצא מגזר רחב של אנשים שעד לאחרונה קופחו, ולא זכו לפתרון התואם את צורכיהם הטלוויזיוניים. הכוונה לאנשים שאינם צמודים למכשיר, אבל עדיין מדליקים אותו לא פעם. לא בקיאים בכל הדחת "כוכב נולד", אבל משתדלים לא לפספס תוכנית אהובה. עוקבים אחרי החדשות באינטרנט, אבל עוד לא מוכנים לוותר על המהדורה המרכזית ב-20:00. לא מוכנים לשלם מאות שקלים בחודש להוט או יס, אבל גם לא משלימים עם מסך המציג רק שלג.

רק בחודשים האחרונים נמצא פתרון לאלה - ממיר ה-DTT. לכאורה, לא רק שאין כאן חדשות גדולות, אלא אף צעד אחורה - אל הימים שבהם קלטנו שניים-שלושה ערוצים בעזרת אנטנה מקרטעת. אבל מי שיחליט לנסות את המכשיר החדש, שמחירו החד-פעמי נע בין 300 ל-500 שקל, יגלה שתי עובדות מפתיעות: 1. איכות השידור הדיגיטלית מזכירה מאוד את זו של המתחרים מהכבלים והלוויין; 2. ערוץ 33 עדיין קיים ומשדר, משום מה.

ממיר ה-DTT אמנם אינו כולל את כל הערוצים החינמיים בארץ (נראה שהעובדה שכספי המסים שלנו מממנים את פעילותו של ערוץ חינוכית 23 אינה מעידה על כך שמגיע לנו לקלוט אותו דרך האוויר), אבל מצליח לספק לצרכני טלוויזיה במינון בינוני בדיוק את התפריט הדרוש: ערוצים מרכזיים בהשקעה חד-פעמית. לאחרונה דווח כי בין 70 אלף ל-100 אלף מכשירים כאלה כבר נקנו בישראל, ונשקלת הוספת ערוצים נוספים לחבילה (שמלבד אותו ערוץ 33 כוללת גם את הערוצים 1, 2, 10 וערוץ הכנסת). את שאר התכנים שאתם אוהבים אתם הרי יודעים איך להשיג. כך שאולי כדאי שבפעם הבאה שחברת הכבלים/הלוויין מציעה לכם מסלול יקר בהתחייבות לשלוש שנים - תזכירו לה שבניגוד לפעם הקודמת, הפעם יש לכם אופציה לתחליף לא רע בכלל.

* Bandcamp.com

כל מה שאית'ן דיימונד רצה זה להוריד מהרשת דיסק חדש שיצא לאחרונה. בערב אחד ב-2008 התיישב יזם האינטרנט מול המחשב, נכנס לאתר של להקה שהוא אוהב, ולחץ על כפתור הקנייה. דקות ספורות לאחר מכן הוא מצא את עצמו עם חיוב של כרטיס אשראי, אבל בלי שום קובץ שיורד למחשב. ניסיון חוזר להוריד את האלבום המובטח מהאתר השאיר אותו מבולבל עוד יותר. "מוזיקאים לא צריכים להתעסק בכל זה, הם צריכים להיות מפוקסים בעשיית מוזיקה", הכריז, וגייס כמה חברים כדי להקים את האתר bandcamp.com, שיאפשר למוזיקאים לפתוח עמוד בקלות ובפשטות.

נשמע קצת מוכר מאתר ששמו MySpace? הדבר האחרון שדיימונד רצה זה לפתוח עוד רשת חברתית מוזיקלית. "אנחנו לא עוד אתר שרוצה לארח את השירים שלך לצד טריילר ל'היי סקול מיוזיקל 4'", כתב בפוסט הראשון בבלוג הרשמי של בנדקאמפ. "אנחנו מפעילים אתר שהוא כולו שלך, ונמצאים ברקע כדי לטפל בכל העניינים הטכניים שמהם אתה חושש".

בניגוד למיי-ספייס, בבנדקאמפ האסתטי אי אפשר למצוא עמודי אמן מגובבים ומכוערים. אך הניגוד הבולט ביותר למפלצת של רופרט מרדוק הוא שבנדקאמפ מספקת לאמן פלטפורמה נוחה לא רק להאזנה, אלא גם למכירת המוזיקה שלו (או לחלוקתה חינם, אם זה רצונו). שניים-שלושה קליקים מצד המוזיקאי - ושיריו זמינים להורדה בשלל פורמטים. שניים-שלושה קליקים מצד המאזין - והשירים אצלו על המחשב, לאחר פעולת תשלום אינטרנטית פשוטה.

כחודש לאחר פתיחת האתר כבר היו רשומים בבנדקאמפ 1,300 אמנים עם 4,300 קטעי אודיו. הבלוגרים היללו את השירות החדש והכתירו אותו כמוביל השוק. כיום רשומים בו רבבות אמנים, והתנועה באתר עולה בעקביות. בחצי השנה האחרונה נמכרה בו מוזיקה בשווי של מיליון דולר. הנתונים הנאים הללו גרמו להנהלת בנדקאמפ להודיע לאחרונה כי תתחיל לגבות בין 10 ל-15 אחוז מסכום המכירות שמבצעים האמנים הרשומים בה. גם זה לא הרתיע את קהילת המוזיקאים הפעילה באתר, שפירגנה ברובה למודל העסקי החדש של בנדקאמפ. "עדיף שיקחו אחוזים מאשר שיסגרו", מסכימים רבים. חוץ מרופרט מרדוק, אולי.

* Couch Surfing

couchsurfing.org הוא מאותם אתרים שעצם קיומם והצלחתם מייצגים את גדולת האינטרנט. באתר לא מסחרי בעל קונספט פשוט וגאוני כאחד, בא לידי ביטוי מקסימלי כוחו של השילוב בין טכנולוגיה, סקרנותו של המין האנושי וטוב לבו. הרעיון העומד בבסיס האתר כמעט נאיבי: כל חבר רשום יכול להריץ חיפוש על אנשים המתגוררים בארץ שבה הוא מתכונן לבקר, ולשאול אותם אם יסכימו לארח אותו לכמה לילות. לא, הוא לא צריך להכיר אותם, לשלם להם או לתגמל אותם בצורה כלשהי. אפילו לא להתחייב מראש לאירוח הדדי.

מי יסכים לארח זר מוחלט בביתו? מתברר שיש לא מעטים המשלבים טוב לב עם הרצון להכיר אנשים מרחבי העולם. בעשור האחרון נרשמו לקאוץ' סרפינג יותר משני מיליון אנשים ב-237 ארצות. לא כולם מוכנים או יכולים לארח על הספה בסלון (ישנם כאלה המציעים רק פגישה חד-פעמית לדרינק), אבל רבים מהם כן, ואפילו בצורה סדרתית. כך נוצרה למטייל התפרן אפשרות ריאלית למצוא סידור לינה חינמי גם בערים שבהן מחיר הלינה במלון נורמלי עלול להשאיר חור גדול בתקציב הטיול.

מעבר לחיסכון הכספי הניכר, לקאוץ' סרפינג יש יתרון נוסף: מארחים רבים לא רק יסכימו להלין אותך, אלא גם יתנדבו להראות לך את העיר ולבלות איתך במקומות השווים באמת, בניגוד למלכודות התיירים הרגילות. לאחר החזרה הביתה נוהגים האורח והמארח לפרסם באתר המלצות זה על זה, מה שמספק לשניהם הוכחת אמינות בשביל אורחים ומארחים עתידיים, שרוצים לוודא שהם לא מכניסים הביתה את חניבעל לקטר.

* Tumblr.com

אחרי שעברנו מדור הבלוגים לדור המיקרו-בלוגינג (המיוצג על ידי טוויטר), מעביר אותנו כעת אתר חדש לימי המדיה-בלוגינג. את Tumblr.com הקים לפני שלוש שנים דיוויד קארפ, אז בן 21. דרך עיניים של צעיר שלמעשה גדל בתוך האינטרנט, הוא ראה חזון ברור של פלטפורמה פשוטה ואלגנטית שבה ניתן לחלוק מידע במינימום טרחה. טמבלר מאפשר העלאת פוסטים של טקסט או קובצי מולטימדיה בקלי-קלות (אפילו דרך מייל) לבלוג נאה ומעוצב אוטומטית. פשטות העלאת הקבצים לשירות הפכה אותו לזירה שאליה מעלים בעיקר קובצי מדיה. תמונות, מוזיקה וסרטוני וידיאו מצאו בית חם בטמבלר. אמנים מעלים אליו את יצירותיהם ואנשי ניו-מדיה משחקים בו ומאתגרים את זירת אירוח התכנים בניסיונותיהם השונים.

במדיה-בלוגים שבטמבלר אפשר למצוא הכל: ממקבצי תמונות שבעבר היו מגיעים לפליקר ודומיו, דרך בלוגי מוזיקה המציעים קובצי אודיו להאזנה, עבור בתצוגת תכלית של יצירות אמנות ועד למקבצי לינקים ולפוסטים טקסטואליים רגילים, מהסוג שמתארח בדרך כלל בבלוגיות. כיאה לשירות שנוצר בעידן המדיה החברתית, כולל טמבלר פיצ'רים המזכירים את פייסבוק (כפתור "לייק") וטוויטר (פעולת "רי-בלוג", המקבילה ל"ריטוויט"). כך הצליח טמבלר להתברג לרשימת 50 האתרים הנצפים ביותר בארצות הברית. באיחור המתבקש התחיל טמבלר לתפוס לאחרונה תאוצה גם בישראל, כששתי הדוגמאות הבולטות לשימוש בו הוא "טמבלר הסחים", המתעד בלעג קונפורמיזם ישראלי, והטמבלר "סמולנים בגב האומה", שמציג טוקבקי שטנה נגד השמאל הישראלי.

* שאזאם

על פניה, שאזאם (Shazam) היא עוד אפליקציית סלולר מוזיקלית אחת מני רבות. היא מאפשרת לחפש שירים וקטעי וידיאו ואף לרכוש אותם. לא ביג דיל. הפיצ'ר המרכזי שלה, לעומת זאת, הופך אותה לאחת מאפליקציות הסלולר הפופולריות ביותר בעולם, עם יותר מ-75 מיליון משתמשים.

היכולת של שאזאם נשמעת כמו ייחול חצי-בדיוני: "הלוואי שהיה לי מכשיר שבלחיצת כפתור יגיד איזה שיר מתנגן ברקע". שאזאם עושה בדיוק את זה. כשמפעילים אותה ומכוונים את המכשיר הסלולרי לכיוונו של מקור סאונד כלשהו - בין אם אלה הרמקולים הביתיים, אלה של הרכב או אלה של הפאב שבו אתם יושבים - התוכנה מזהה את השיר ומציגה על גבי המסך את שמו ופרטיו. היכולת הזאת מוקנית בעזרת טכנולוגיה ששמה "טביעות אצבע אקוסטיות", המזהה פיקים בתדרים המושמעים, מחפשת סדר דומה שלהם בבסיס הנתונים של התוכנה ועושה את הקישור.

בסיס הנתונים הזה מכיל מגוון רחב של שירים, שמאפשר לשאזאם שיעורי הצלחה גבוהים בזיהוי. רעשים של תנועה בכביש או בבית הקפה בדרך כלל אינם מפריעים לתוכנה הקטנה והגאונית הזאת להגיד לכם את מי שמעתם עכשיו. שאזאם היא תוכנה חינמית (יש גרסת פרו לקנייה) הזמינה לכל הפלטפורמות הסלולריות המרכזיות: אייפון, אנדרואיד, נוקיה, ווינדוס ובלקברי. *