מעבדה לתיקון מכשירי ווקמן
	תצלום: תומר אפלבאום

השבוע הודיעה חברת סוני שתפסיק לייצר ווקמנים. לפני 31 שנה, כאשר הניחה לראשונה את הווקמן על מדפי החנויות - המכשיר עלה אז 200 דולר - היא פרצה את מגבלות המקום של המוזיקה, והפכה אותה לדבר שאפשר לשאת לכל מקום: "מובייל".

"אני זוכר את הפעם הראשונה", נזכר ממציא הווקמן, אנדראס פאבל, בראיון שנתן ב-2005 לניו יורק טיימס. "זה היה בשווייץ בחורף 1972. הייתי ביערות סנט מוריץ, בהרים, ירד שלג, לחצתי על הכפתור והתחלתי לרחף. זו היתה תחושה מדהימה, להבין שעכשיו יש בידי את האמצעים להעצים את הפוטנציאל האסתטי של כל מצב ומצב".

ב-2010, כשהניידות נמצאת בכל מקום, היא בוודאי לא סיבה טובה מספיק להמשיך להזדקק לווקמן. מה בכל זאת נשאר ממנו? או במלים אחרות, מי בכלל צריך את זה ולמה?

את הווקמן הראשון שלה קיבלה פני ברסימנטוב, חוקרת יחסי הגומלין בין מוזיקה ומדיה דיגיטלית ("אני חיה ונושמת מוזיקה מהיום שאני זוכרת את עצמי") ובעלת הבלוג קסטה (http://www.kaseta.net), מהדוד מחו"ל. השנה היתה 1983; זה היה סוני כחול, אחד הדגמים הראשונים. "ביום שהגיע הווקמן התחלת להאזין למוזיקה שלך על רקע נופים אחרים מלבד גבולות החדר הקטן שלך", אומרת ברסימנטוב. "אין ספק שהווקמן הוא חלוץ עידן המובייל. עוד לא הכרתי מישהו ששכח את הווקמן הראשון שלו".

ברסימנטוב לא הופתעה מההחלטה של סוני להפסיק לייצר את הווקמן, וגם לא התאכזבה. "אני לא מתרפקת. הווקמן היה קצת מסורבל וזלל סוללות", אמרה. אבל היא מבינה היום שדווקא מגבלותיהם של הקסטה והווקמן "מבלי להתכוון, עשו כבוד למוזיקה". כי בעידן האנלוגי, "נאלצנו להפעיל שיקול דעת רציני בבחירת השירים. היו לנו רק 90 דקות. היום מעמיסים שירים בגלל שאפשר ואין מגבלה של זמן ומקום אחסון. הווקמן גם ?שמר' על סדר השירים בניגוד ל-shuffle האינסופי שיש כיום בנגנים. אני באמת לא מתגעגעת לדברים האלה מטעמים נוסטלגיים, פשוט לפעמים נדמה לי שכל ההתעסקות והפעולות האלה סייעו להטמיע אינטימיות עם המוזיקה".

סקוט קמפבל בן ה-14, שבשנה שעברה החליף למשך שבוע את האייפוד שלו בווקמן בן 30 ודיווח על הניסיון בבי-בי-סי, הצליח דווקא את ה"שאפל" לאלתר בווקמן שלו המגושם, שגרר, אגב, פרצי צחוק ומבטים תמהים. "לכאורה, אין שאפל בווקמן", כתב; אבל קמפבל, שנדרשו לו שלושה ימים להבין שלקלטת יש צד שני, הצליח לאלתר: "פשוט, לחצתי על ריוויינד ואז שחררתי את הכפתור במקום רנדומלי. זה אפקטיבי, גם אם מעט מעייף". הוא הפסיק עם זה אחרי שאביו הסביר לו ש"ווקמנים הורסים קלטות".

ובכל זאת, אף על פי שמספידים אותם שוב ושוב, יש עדיין שוק לקסטות וגם לווקמנים. "מרגישים את זה באתרי יד שנייה שסוחרים בציוד אנלוגי מבוסס סלילים או אספנים שמחפשים קסטות נדירות", אומרת ברסימנטוב. "נתח מסוים של audio books עדיין מוקלט על קסטות שמאזינים להן בעיקר ברכב, ולא מזמן אפילו גיליתי שבבתי הכלא בארה"ב אסרו על יותר משני מיליון אסירים להשתמש בדיסקים כיוון שהם עלולים לשמש כלי נשק חד, ולכן הם מכניסים כמיליון דולר בשנה לחברות המשווקות עבורם מוזיקה על קסטות בלבד".

"פסטיבל הטייפים"

	האמנים גיא דוביוס, למטה מימין, ורון קציר
	תצלום: תומר אפלבאום

למעשה, הרבה לייבלים וחברות הקלטה בעולם משתמשים בסלילים. רמי עמיחי, צלם רויטרס ואודיופיל מושבע, מדבר בשבחי הצליל החם, האיכותי והאנושי של הסליל, ומצר על האיכות הנמוכה של ההקלטה הדיגיטלית. "אנחנו חבורה של אודיופילים", סיפר עליו ועל חבריו, "אבל רובנו בסביבות גיל ה-45. הדור שגדל עכשיו על מדיה דיגיטלית פשוט לא יודע איכות אודיו מהי. הסאונד שטוח, ההקלטה דחוסה ונמוכה יותר".

גם היוצרים רון קציר וגיא דוביוס משתמשים בווקמנים ובקלטות לא רק בגלל איכות הסאונד, אלא בגלל הגמישות שהפורמט הזה מאפשר. בחלל העבודה וההופעות שלהם, "צימר" שבדרום תל אביב, הם מקיימים כל חצי שנה את "פסטיבל הטייפים", בהשתתפות מוזיקאים שבוחרים בטייפ ככלי מוזיקלי, "בוחרים בו על אף המחשב, בוחרים בחומר", כתבו השניים בתוכניית הפסטיבל האחרון. "השימוש בכלי אנכרוניסטי אינו ביטוי של התרפקות על העבר דווקא, אלא ניסיון למצוא את האיזון הנכון בין האדם לטכנולוגיה. זהו צעד אחורה אל המקום בו המניפולציה של הסאונד היא פרי מגע יד, ואיננה רק ביטוי של פקודה בינארית".

קציר ודוביוס נוהגים להסתובב עם ווקמנים ברחוב, להקליט רעשים וצלילים, ולערוך אותם על גבי הסליל המגנטי של הקלטת. בהופעותיהם הם משתמשים בכחמישה ווקמנים, שמתחברים למיקסר. "אמנם יש הבדל בצליל בין סלילים להקלטה דיגיטלית, אבל יש סיבה הרבה יותר פשוטה לכך שאנחנו עובדים עם קלטות", אמר קציר, "יש לנו סטוקים של קלטות, צלילים מוקלטים מהסביבה וגם קלטות קנויות של מוזיקה קלאסית, לדוגמה, שאנחנו רוצים לעשות בהם שימוש בהופעות. זה פשוט כלי שחביב עלינו, נוח לנו ומשמח אותנו לעבוד אתו בהופעות".

ברסימנטוב מזכירה שהקסטה העניקה לנו לראשונה "דף חלק להזין לתוכו מוזיקה. היינו מקדישים שעות להכנת מיקסטייפ ונותנים אחד לשני, זה היה אקט אינטימי ולפעמים רומנטי. לבחור את השירים, לפעמים להקליט את עצמנו בדברי קישור בין שיר לשיר וכמובן לערוך את סדר ההשמעה. הקסטה נתנה לנו את האפשרות להיות גם יוצרים-משתפים, שהתגלגלו אחר כך ל-sharing שמאפיין כל כך את עידן האינטרנט".

דוביוס כלל לא בטוח שהווקמן והקלטת הולכים להיעלם. "כל חצי שנה יש ידיעה על מותו של המדיום הזה, אבל התעשייה הזו ממשיכה לפעול. בעקבות פסטיבל הטייפים ראינו כמה אנשים משתמשים או רוצים להשתמש בדבר הזה. יש לי קלטות שהן בנות למעלה מ-20 שנה והשחיקה שלהן היא לא משהו שאתה לא רוצה לשמוע. זה משהו שאתה נהנה ממנו. הצליל פחות חד ומדויק אבל עדיין מאוד נעים לשמיעה".

דוביוס וקציר אוהבים את חוסר הדיוק שבווקמן ובסליל. "הווקמן משרה נינוחות, אתה אפילו לא מתאמץ להשיג דיוק. מחשב מכתיב חיתוכים ומשהו מתוכנן ומדויק יותר. הכיף זה ההתבוססות הזו", הסביר דוביוס.

קציר אוהב את מה שהוא מכנה "אלמנט מסוים שהוא לא ידוע, ועשוי להפתיע כל פעם מחדש". אבל הוא יודע ש"מן הסתם יום אחד ייעלם לגמרי, וזה לא יהיה כל כך נורא". "אז מה, גם אנחנו ניעלם, מזכיר דוביוס". קציר ממשיך: "אז אולי נפסיק לנגן קלטות אם לא יהיו לנו מכשירים, אבל נמצא משהו אחר. מטבע הדברים, מתקדמים ומתפתחים. הכלי משרת אותנו טוב, אבל נמצא כלים אחרים".