תצלום מויקיפדיה: אסה סורג'ונן

שערו בנפשכם קופסה קטנה בצבע כחול מטאלי, יפה וקלה, שנפתחת מלפנים ממש כמו טייפ. בחלקה העליון הכסוף קבועים חמישה כפתורים, ובצדה יש פתח עגול. אל הפתח הזה מתחברות אוזניות קלילות שכשמניחים אותן על הראש כמעט ולא מרגישים במשקלן; וכשלוחצים על אחד מכפתורי הקופסה הזו, האזניים מתמלאות במוסיקה שאף אחד אחר לא יכול לשמוע. הכי חשוב, את תיבת הנגינה הפלאית הזו אפשר לשאת לכל מקום תמיד.

קראו לזה "ווקמן", וה-1 ביולי 1979, היום בו הניחה אותו חברת "סוני" על מדפי החנויות, היה ליום שבו שוחררה המוסיקה מעול מערכת הסטריאו הנייחת והרדיו-טייפים הכבדים: בפעם הראשונה יכולת לשמוע מוסיקה בהליכה, תוך כדי קניות בסופרמרקט, בנסיעה באוטובוס, בטיול בטבע. בכל מקום, עד שנגמרו הבטריות.

"אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה", סיפר ב-2005 אנדראס פאבל, ממציא הווקמן, ל"ניו יורק טיימס", "זה היה בשווייץ בחורף 1972. הייתי ביערות סנט מוריץ, בהרים, ירד שלג, לחצתי על הכפתור והתחלתי לרחף". פאבל האזין להקלטה של החלילן הרבי מאן והגיטריסט דוויין אולמן. "זו היתה תחושה מדהימה", אמר, "להבין שעכשיו יש בידי את האמצעים להעצים את הפוטנציאל האסתטי של כל מצב ומצב".

הווקמן הראשון, מודל L2-TPS, עלה 200 דולר, ועד אוגוסט כבר אזלו 30 אלף המכשירים הראשונים. ביולי 1982, שלוש שנים אחרי שהופיעו לראשונה, ל-10 מיליון איש ברחבי העולם כבר היה ווקמן. כבר לא ברשותו של אדם אחד בהרי שווייץ, שגעון הווקמן לא היה רק "אמצעי להעצמת הפוטנציאל האסתטי של כל מצב ומצב", כי אם מגפה שעוררה חששות ותהיות וגם הגבלות בחוק בכל העולם.

בסוף אוגוסט 1981, כשנתיים אחרי שהופיע הווקמן, כתב "הארץ" מיכאל גרטי דיווח שהמועצה הלאומית למניעת תאונות פנתה למשרד התחבורה ומשטרת ישראל והתריעה ש"השימוש תוך כדי נהיגה במערכת אוזניות - מסוג ?וואקמן' ודומיו - מסכנים את המשתמשים בדרך ואת המאזין למוסיקה כיוון שהן מנתקות אותם מקולות הסביבה ומונעות את שמיעת קולות הדרך ואותות האזהרה". חודשים ספורים אחר כך, ב-1 באפריל 1982, כבר נכנס לתוקפו איסור על "השימוש באוזניות (ווקמאן) על ידי נהג בעת נהיגה ועל ידי עובר דרך בהולכו בכביש".

אבל נתן דונביץ, שכתב במוסף "הארץ" בספטמבר 1981 רשימה תחת הכותרת "תריס על העולם", חשב שהסכנה החמורה ביותר אינה בפגיעה בבטיחות בדרכים, וגם לא בנזקים האפשריים לאוזניהם של בני הנוער, שנחשפות לכמויות אדירות של מוסיקה בפול ווליום. "הסתגרות", קבע, "מסוכנת אולי יותר".

"הנוער של היום הוא נוער הולך ומסתגר", כתב, והזכיר את הרגלי הצפייה בטלוויזיה - אפילו שהיה אז בישראל רק ערוץ אחד - ועכשיו עם צרת הווקמן, כשהמכורים לטלוויזיה ייצאו לרחוב, "במכונית או ברגל, גם אז יהיו התריסים אל העולם מורדים, אוזניותיהם של המכשירים הזעירים יחסמו את אוזניהם, ולא רק את אוזניהם. בשנים הקרובות יופיעו בשוקי העולם מכשירי טלוויזיה זעירים, גם הם עם אוזניות קלילות, וגם אותם יוכל האדם לשאת לכל אשר ילך", חזה דונביץ במדויק את האיי-פוד של ימינו. אדם כזה, התנבא, "יהיה מכונס בתוך קליפתו האלקטרונית, כעובר גדול, שטוב לו ונעים לו בסביבתו המוגנת, במים החמימים שמציפים אותו המכשירים האלו". מהחווייה האסתטית הטהורה של פאבל נותרו בעיקר חששות.

"איזה מין אדם יהיה זה?", תהה דונביץ על העובר הגדול שלו; "התחזיות קודרות למדי, אך אין מי שיעמוד מול הגל, אשר ככל אופנה שוטף היום את העולם כולו. היום באמריקה, בשנה הבאה יגיע לאירופה, וכעבור שנתיים בישראל, כמו ה"ווקמן".