באוגוסט 1931 תומס אלווה אדיסן בן ה-84 לקה במחלת כליות קשה. הוא התאושש מעט, ואז חלה הדרדרות נוספת במצבו, והוא היה מרותק למיטתו, מתעורר ומאבד הכרה לפרקים. העיתונים של התקופה פרסמו דיווחים רבים מדי יום על שיפור או הדרדרות במצבו. הסוף הגיע בשעת בוקר מוקדמת, ב-18 באוקטובר 1931, בעוד משפחתו עמדה לצד מיטתו.

באותו יום הניו יורק טיימס פרסם כ-20 מאמרים על חייו ומותו של אדיסון. עיתונים בכל העולם פרסמו הספדים וכתבות לזכרו ימים רבים לאחר מכן. מילים לבדן לא הספיקו כדי להביע את צער האומה. אמריקאים רבים נשמעו לקריאתו של הנשיא הרברט הובר וכיבו לזמן קצר את האורות ב-10 בלילה של הלוויתו של אדיסון.

מותו של סטיב ג'ובס והאבל הרחב סביבו הזכיר לי את העצב שליווה את מותו של אדיסון. בשני המקרים, מותם עורר תגובה ציבורית יוצאת דופן, והמחוות שנעשו היו גדולות ורחבות מאלה שזכו להם ראשי מדינה. למה?

שניהם תפסו את מלוא תשומת הלב שלי בזמנים שונים. כתבתי ספר על ג'ובס ב-1993. הסתכלתי על מאבקו להקים את NeXT אחרי שעזב את אפל בשל מאבקי כוחות ב-1985. חזרתו לאפל ב-1997 וההצלחות שהגיעו בעקבותיה עדיין לא נראו באופק. יצרתי דיוקן שלו ושל החברה כשהוא היה בשפל המדרגה של חייו המקצועיים.

שנים לאחר מכן כתבתי ביוגרפיה של אדיסון, אדם שג'ובס העריץ. כשאתה משווה בין אישיותיהם והקריירות של השניים, כמה נקודות דמיון בולטות מיד. שניהם זכו לחינוך פחות פורמלי מרוב מקביליהם. לשניהם היתה יכולת להעלות בעיני רוחם פרויקטים בקנה מידה ענק. שניהם הלכו אחרי האמת הפנימית שלהם כשקיבלו החלטות, ולשניהם היה מזג חם שיכול היה להביא את העובדים שלהם לידי רעד.

שני האנשים עבדו בכמה תחומי מוצרים, אולם טכנולוגיה בידורית היוותה חלק חשוב מהמוצרים שייצרו. זה מעלה את השאלה: האם היחסים של הציבור עם אדיסון היו נותרים כשהיו בי הפונוגרף ובלי סרטים? או האם היחסים עם ג'ובס היו נשארים דומים אם אפל היתה נשארת רק חברת מחשבים?

אחרי שנהנו מהצלחה ראשונית, כל אחד מהם יצא לפרויקט דון קישוטי שהעסיק אותם במשך כעשור - ג'ובס במסע המאכזב, ממנו למד רבות, ב-NeXT ואדיסון בניסיון הכושל לבנות עסק לעיבוד עפרות ברזל בצפון מערב ניו ג'רזי.

ההרפתקאות הכושלות של אדיסון בכרייה לא הובילו לשינוי נראה לעין באיש. הוא יצא לעשות משהו "כל כך שונה וגדול יותר מכל מה שאי פעם עשיתי לפני, עד שאנשים ישכחו שהשם שלי היה קשור למשהו חשמלי". הכרסמת שהוא עיצב, עיצב מחדש, ועיצב מחדש שוב מעולם לא עבדה כפי שציפה. אבל הוא התעלם. שום דבר לא ערער את תחושת הביטחון העצמי שלו בכל התחומים הטכניים.

לעומתו, ג'ובס בהחלט למד מהניסיון שלו ב-NeXT על מה לא לעשות. כמו לא להבריח במהרה את האנשים המוכשרים שגייס. כשהוא חזר לאפל, הוא בנה צוות מנהל שנותר יציב.

בקריירות המאוחרות של שניהם היו יותר נקודות שוני מדמיון. ג'ובס הצליח להגשים את חזונו - פעם אחר פעם. הקריירה של אדיסון אופיינה בהצגת שורה של מה שהיום היינו מכנים גרסאות בטא של מוצרים, ולאחר מכן אובדן עניין בהם. המתחרים היו נכנסים לחלל שהותיר והפכו את הרעיון להצלחה מסחרית.

ג'ובס היה איש עסקים ממולח בהרבה, אפילו אם הוא אף פעם לא דיבר על כסף כעל משהו שעניין אותו. כשאדיסון מת, הוא השאיר מאחוריו הון של כ-12 מיליון דולר, או כ-180 מיליון בכסף של ימינו. חברו הנרי פורד התלוצץ פעם שאדיסון היה "הממציא הגדול ביותר בעולם, ואיש העסקים הגרוע בעולם". הונו של ג'ובס עומד על 6.5 מיליארד דולר.

ג'ובס היה אולי המיליארדר האהוב ביותר שהעולם הכיר. ההספד של ריצ'רד ברנסון הגדיר את הדרך בה אנשים רואים את סיפור החיים של ג'ובס: "אנשים כה רבים שאבו אומץ מסטיב והתחברו לסיפור חייו: ילדים מאומצים, נושרי קולג', יזמים נאבקים, מנהיגי תעשייה מודחים שמחפשים דרך לעשות שינוי בעולם ואנשים שנלחמים במחלה קשה. כולנו היינו שם בצורה כזו או אחרת ואנו יכולים חלק מאיתנו בהצלחות האישיות והמאבקים שלו".

לעומת זאת, אדיסון הפך קורבן של נרטיב החיים שלו ושל הערצת העולם. מוקדם יותר, כשאדיסון הציג את הפונוגרף המונע בקפיץ ב-1878, כתב כינה אותו "המכשף מפארק מנלו". הוא אהב, יותר מדי, לשחק את המכשף. הוא היה מוכן תמיד לדבר בסמכותיות על נושא שבעולם. רפורמה בחינוך, תקציב הביטחון, ההשפעות הקטלניות של בגדים שצובטים את הגוף, היחסים בין דיאטה לעתיד האומה. הרבה מזה כדאי לשכוח.

סטיב ג'ובס לא בזבז את זמנו, או את זמננו, עם אותן שטויות. ברגע הנדיר שבו יצא מתפקיד מנכ"ל אפל וחלק את מחשבותיו האישיות, היה כשנאם את נאומו המפורסם בפני בוגרי סטנפורד ביוני 2005. זה היה הרהור מרגש על חייו ועל הערכים שלו ושלנו. זה היה נאום שייזכר לדורות.

עוד בשנים המוקדמות של הקריירה של ג'ובס, עיתונאים חששו להיכנס ל"שדה עיוות המציאות" שלו - היכולת שיוחסה לו להציג מוצרים כטובים בהרבה משהיו. אולם זו היתה המציאות האישית של ג'ובס בשנים מאורחות יותר, כשהוא מיצה את החיים שהוא ואנחנו ידענו שיהיו קצרים להכעיס.

ההערצה והאבל הציבורי לאדיסון ולג'ובס 80 שנה מאוחר יותר היו דומים, אבל רק באופן שטחי. עם אדיסון התפיסה היתה של מכשף, אישיות גדולה מהחיים, שהיה בלתי אפשרי לראות דרכה את האדם האמיתי. אצל ג'ובס האבל היה לבן תמותה, בדיוק בגובהנו, פגיע בדיוק כמו כולנו לאסון פתאומי וקטלני.

רנדל סטרוס הוא סופר ומרצה עסקים באוניברסיטת סן חוזה