תצלום אילוסטרציה: רקס

הליכה לאורך הקצה הדרומי של רחוב מוט בניו יורק - קטע גדוש חנויות של צעצועים זולים ומסעדות סיניות באיכות משתנה - היא חוויה משמימה למדי, עד שהמדרכה מתמלאת פתאום מתבגרים וצעירים רעשניים ופרועים למראה, המתגודדים מול שלט בולט ועליו המלים "נא לא להתגודד פה".

התיירים שבאים לכאן יהלכו על בהונות מסביב לבעלי הפירסינג והאייליינר, הגותים וחסידי ההיפ-הופ. יום שישי בערב באולם "צ'יינטאון פייר", אחד הארקיידים המסורתיים האחרונים שנותרו בעיר. בפנים חם ומיוזע והקירות צבועים אדום-דם. בין הילדים וניבולי הפה והכאוס עומד סיני מבוגר בשקט בפינה ומשחק בפק-מן ג'וניור.

"יום שישי זה הערב, מפוצץ פה", אומר טרוויס, בן 30, מתמחה במשרד עורכי דין, ראשו מלא ראסטות. הוא מתגורר בהארלם ואומר שהוא מבלה דרך קבע בצ'יינטאון פייר כבר שבע שנים. "זה ארקייד ישן, שמתאים לגיימרים כבדים", הוא אומר בין קולות החבטות, הבעיטות והמכוניות המתרסקות העולים מהמכונות. "כולם פה מכירים את כולם. ילדים באים לכאן מכל קצוות העיר". כשהיה צעיר יותר וגר בברונקס עם הוריו, אומר טרוויס, הוא היה נוסע שעה וחצי כדי להגיע ל"צ'יינטאון פייר" ולהתאמן.

ב-2005 היו בניו יורק 44 אולמות ארקייד מורשים, על פי נתוני המחלקה העירונית לצרכנות; כיום נותרו 23. עם התרחבות המשחקים האינטראקטיביים ברשת, הפעילות במשחקי טלוויזיה עברה ברובה לזירה הביתית. "עבר זמנם של הארקיידים", אומר דני פרנק, דובר אגודת המשחקים והמוסיקה בניו יורק. "הם קיימים רק במרכזי קניות".

"צ'יינטאון פייר" נהפך למרכז שבו יכולים כל מנודי העיר להתחבר ולעסוק יחד באהבתם המשותפת לקומבו הגון של 20 חבטות ולמשחקים "מהדור הישן" שארקיידים פופולריים יותר כבר אינם מחזיקים - "סטריט פייטר 2" הקלאסי מ-1991 ו"קינג אוף פייטרס" מ-1996 למשל, וכן "מיז פק-מן" ו"טיים קרייסיס".

טרוויס מפגיש אותי עם אחד הגיימרים הטובים בארקייד, יאייפס, ששמו האמיתי מייקל מנדוזה, בן 23 מוואשינגטון הייטס, שסנטרו עטור זקן תיש דליל וזנב סוס תפוח משתרבב מתחת לכיפתו הצבעונית. "התחרות פה טובה מאוד", אומר יאייפס. "היא הטובה במנהטן. וזה מקום בילוי טוב. יש פה משחקים טובים, אנשים טובים, אוכל טוב בסביבה".

יאייפס, הלובש מכנסי ג'ינס בגזרת שק ועונד צלבי עץ לצווארו, מונה את הפלגים השונים המרכיבים את באי המקום. "יש קליקת הדי-די-אר", הוא אומר ומתייחס לנערים והנערות שטופי הזיעה שאוהבים את המשחק "דאנס דאנס רבולושן", ויש גם חובבי המרוצים וחובבי משחקי המכות. ואכן, רוב המתבגרים הבנים מתגודדים סביב כמה מכונות "סטריט פייטר 4" החדשות יותר.

יאייפס אומר שלמחרת הוא עומד להשתתף בטורניר משחקים בניו ג'רזי ולכן עליו ללכת, אבל כעבור כמה דקות הוא שקוע כולו במשחק "מארוול נגד קאפקום 2". שלט מעל המשחק אומר: "המשחק על חשבונך, קח את הסיכון - אין החזר כסף".

מישהו מצלם את הקרבות במשחקים בווידיאו כדי להעלות סרטונים ליוטיוב. המשתתפים מתייחסים למשחקים ברצינות רבה, אבל אין תחושה של תחרות עזה. בנג'מין ואלה, בן 19, סטודנט מברונקס, מסביר שלעומת המדיניות הרגילה של הארקיידים, שבה המנצח ממשיך לשחק, רוב המשחקים ב"צ'יינטאון פייר" נשארים במקום למשך שלושה-ארבעה משחקים לכל היותר. "בדרך כלל אז ממילא נגמר הכסף", הוא מוסיף.

כמה מהעובדים אמרו שהבעלים הוא פקיסטאני בשנות ה-70 לחייו, סמואל שמו. הוא אומר שהוא בתחום כמעט 30 שנה, אבל אינו מוכן לדבר. הוא נשען על מקל מתכת, בולט בשונותו במקום המלא אנרגיית נעורים. בשלב מסוים נערה זעירה שנחפזת להגיע אל מכונות הריקוד כמעט מפילה אותו ואינה מביטה לאחור. כמו צב, הוא מתייצב וממשיך הלאה למשימה הבאה.

בימי שישי ושבת הארקייד נשאר פתוח עד שתיים בלילה. אחרי חצות יש בחוץ יותר נערים שתרמילים על גבם, והעישון נפוץ עוד יותר. סנפורד קלי, בן 22 מברונקס, נראה רגוע במשקפיים עבים, כולו לבוש שחורים. "אני השחקן הטוב ביותר בכל החוף המזרחי עכשיו", הוא אומר. קלי הוא גיימר מקצועי; הוא מתפרנס מהרווחים שהוא גורף כשהוא משחק (ומנצח) בטורנירים ברחבי ארצות הברית. הוא מדבר עם ג'ייק מוריס, איש לבן שיער שעל חליפת הטרנינג מתנוסס שמה של קבוצת הכדורסל "הארלם גלובטרוטרס". בנו של מוריס, לינקולן, גם הוא גיימר כבד (וכינויו דרקון), נמצא בשכונת באורי הסמוכה, ומתחמק מלפגוש את אביו. מוריס, בן 57, אומר ששמע כי קלי הורחק מטורניר שהתקיים באחרונה, כנראה משום שניצח כל כך הרבה פעמים עד שהוחלט שהקרב אינו הוגן.

כעבור כמה ימים קלי יושב ב"צ'יינטאון פייר" לפנות ערב. הארקייד שקט בהרבה במשך היום ורוב המבקרים בו הם סטודנטים מהסביבה. קלי עסוק בטלפון הנייד ונראה כמי שאינו מתרשם. הוא אוהב לעזור לשחקנים צעירים. "הם קוראים לי סנפורד סנסיי (תואר כבוד למורה ביפאנית)", הוא אומר.

מאחורי קלי יושבת נערה ששואלת חבר אם הוא מתכוון לשחק. הוא נראה מהסס. "לא שיחקתי אולי שבוע וחצי". למרות הקסם שהמקום מהלך על חסידיו המושבעים, המצוקה האופפת את התחום ניכרת גם ב"צ'יינטאון פייר". טרוויס אומר שבאחרונה בוטל טורניר במקום בגלל מיעוט נרשמים. "היום אפשר לשחק עם מיליון אנשים מכל העולם", הוא אומר. "אבל זה לא אותו דבר כמו לשחק פנים אל פנים". יאייפס, שמעשן בחוץ סיגריה, אומר כי זה "המקום האחרון מזן שנכחד" ונושא עיניו אל השלט הדהוי של הארקייד. "זה לא עצוב. זאת המציאות".