כסטודנטית לסוציולוגיה, אורטל בן דיין יודעת היטב מה מקומן של קבוצות חלשות באינטרנט. אבל כאישה, ואפילו האופטימית ביותר, היא לא דימיינה מה יכול ליצור פוסט אחד על הטרדה מינית. כשהיא פירסמה לפני כשנה באתר "העוקץ" רשימה על יחסים לא אתיים שהתקיימו בינה לבין מרצה באוניברסיטה העברית, בן דיין בסך הכל ביקשה לעורר דיון בחוגים הרלוונטיים: "העדפתי ללכת לאינטרנט מאשר ללכת לבית המשפט", הסבירה השבוע, "חשבתי שאת האימפקט שאפשר ליצור שם לא אצליח לקבל משום ועדת משמעת". אבל התוצאה חרגה מדמיונותיה הפרועים ביותר, וכללה דיון שהתפרסם בדפי העיתונים הארציים, שינוי תקנוני האוניברסיטאות והליכים פליליים ומשמעתיים נגד מרצים בחוג.

המקרה של בן דיין הוצג בכנס, שנערך ביום ראשון באוניברסיטת בר אילן, בנושא פמיניזם ואינטרנט. הכנס נערך בשיתוף פעולה בין האוניברסיטה, איגוד האינטרנט הישראלי, נט"ע (נשים לטובת עתידן) והאגודה ללימודים פמיניסטיים, שמאגדת את המחקר הפמיניסטי בכל המוסדות בישראל. העילה לכנס היתה השקת פורטל פמיניסטי חדש (gendersite.org.il), והשאלה העיקרית שעלתה בו היא באיזו מידה האינטרנט משרת נשים ומסייע להן במאבקיהן. בין היתר נטען שם שהרשת מסייעת לנשים לפעול בזירה הציבורית גם מהבית, ליצור קשרים ולהתקדם לכיוון עצמאות מקצועית וכלכלית. "האינטרנט אינו היררכי, וזה המרחב הציבורי הראשון שלא מגביל נשים", קבעה דניאלה שוורץ מפורטל "אסימון". בן דיין היא דוגמה טובה לכך, וכך גם המקרה של דבורית שרגל, הידועה גם כבלוגרית "ולווט אנדרגראונד".

שרגל סיפרה כי לאחר שלא קודמה בעבודתה בעיתונות המודפסת והתפטרה, מצאה בבלוג הביקורתי שפירסמה בתקשורת הישראלית, אפיק חדש לקדם בו את עצמה. כמו נשים רבות שפגשו את תקרת הזכוכית, שרגל השתמשה באפשרויות שמציע האינטרנט כדי ליצור לעצמה מסלול קידום והתפתחות אלטרנטיווי. "אחרי שכדור השלג התחיל להתגלגל הייתי בהלם", הסבירה. "לא עיכלתי את העוצמה של זה. מה שדבורית לא הצליחה להשיג ב-20 שנה בעיתונות, ולווט השיגה בשלושה שבועות ברשת. דה מרקר הציעו לי להעביר את הבלוג אליהם בתשלום, אבל לדעתי לא הציעו לי מספיק. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שניהלתי משא ומתן על כסף. בסוף הגענו להסכמה ופירסמתי אצלם את הבלוג. כיום אני עצמאית ואני מתפרנסת מהבלוג, שעבר לאתר אורנג', ומנסה לחזור לקולנוע, התחום שלמדתי".

האם הרשת היא מרחב פמיניסטי במהותו? לפי חלק מהחוקרות, התשובה חיובית. שוורץ מדגישה את הפן המילולי של הפעילות ברשת, את ריבוי האינטראקציות, את החשיבה המסועפת שיוצרת סביבה של קישורים והיפר-קישורים. "זו חשיבה נשית", היא אומרת, "והחיים בעולם כזה משפיעים גם על הגברים ויוצרים שינוי בתפישות. במחקר שערכתי, 20% מהנשים אמרו שהשימוש באינטרנט שיפר את ההערכה העצמית שלהן. אף גבר לא אמר את זה".

חלק מהחוקרות דיברו בהתלהבות על העובדה שבאינטרנט אין גוף, מה שטוב, כמובן, בעיקר לנשים. "אף אחד לא יודע איך את נראית, וזה גם לא משנה. אף אחד לא רואה תמונות אם את לא מפרסמת אותן: קוראים את המלים שלך ואת מי שאת. זה המקום שבו אפשר לבנות מישהי אחרת, לבנות עולם שלא מוגדר דרך המגדר והמיניות", אמרה הבלוגרית חנית כהן. אבל מיד אחרי הנוסטלגיה על האינטרנט המילולי הגיעה ההרצאה של ד"ר רומי מיקולינסקי, שהעלתה כי גם ברשת, הרבה נשים מעדיפות להציג את עצמן בעיקר דרך התמונות, וכי הנכס העיקרי של המשתמשות הפופולריות בטוויטר הוא שיער בלונדיני וזוג מותניים צרים. גם זה, אגב, לא עוזר להן להיות נקראות יותר מהגברים, שלפי מחקר שנערך באחרונה בהרווארד הם אמנם רק 45% מהמשתמשים באתר, אך גולשים משני המינים מתעניינים בטוויטים שלהם יותר מאשר באלה של הנשים.

אולי תוצאות המחקר הולכות יד ביד עם דברים אחרים שאמרה כהן. כהן, שעובדת בהיי-טק, ציינה בצער כי "הנשים לא לוקחות את הכלי הזה הלאה. יש היום 50% נשים בחוגים לתכנות ומדעי המחשב, אבל באינטרנט רק נשים ספורות כותבות על טכנולוגיה. זה יכול היה להיות כלי פמיניסטי, אבל הנשים נמצאות במקומות הקלאסיים: פורומים של הורות ושל בישול. בפורומים על שפות תכנות אין נשים. הן עורכות את התוכן, מעצבות ומסקרות, אבל בחזית הטכנולוגיה נמצאים הגברים".

מוקש אחר שנתקלות בו נשים, גם במרחב הוירטואלי, הוא האלימות ברשת. לדברי נועה אסטרייכר, בלוגרית שניהלה בעבר את הבלוגיה באתר "תפוז", "אין ספק שנשים יותר חשופות לאלימות, גם ברשת. יותר קל לכסח אותן, והרשעות האנונימית באינטרנט מופנית כלפי נשים הרבה יותר מאשר כלפי גברים. כשנשים כותבות ויוצרות בשמן האמיתי, כמות הטינופת האנונימית שהן חוטפות גדולה הרבה יותר מזו שחוטפים גברים". ועם זאת, אסטרייכר, שלא השתתפה בכנס, מעידה כי "הרשת נתנה לי את כלי הביטוי האולטימטיווי. היא עזרה לי להתפתח ולא בטוח שהייתי מגיעה למי שאני בלי הפלטפורמה הזו. הרשת נתנה לי ולכותבות אחרות הזדמנות, קהל ויכולת לעשות הכל".

רוב המשתתפות בכנס הסכימו עם ההערה כי אם בעבר האינטרנט היה ספירה חתרנית וביקורתית, היום הוא נכבש לחלוטין בידי הקפיטליזם. אבל לא בטוח שחתרנות היא דווקא פמיניסטית או שקפיטליזם הוא ההיפך מפמיניזם. הרי כמו כל תנועה מהפכנית המבקשת לכבוש מרחב חדש ובתולי, גם האינטרנט בתחילת דרכו משך בעיקר גברים, שנוטים להיות סתגלניים בנוגע לרעיונות מהפכניים. שוורץ הסבירה בהתרגשות כי בתוך עשר שנים הצליחו הנשים הישראליות לסגור את הפער הטכנולוגי, ולהפוך מ-17% מהגולשים בישראל ל-50% מהם. מה שהיא לא ציינה הוא שהנהירה הנשית לרשת קשורה לכך שהרשת עצמה השתנתה והפכה משטח הפקר פרוע, לדרך סלולה היטב, עם שלטי דרכים וקיוסקים להתרעננות. רק כשאפשר היה לוותר על הג'יפ ולנהוג ברשת במכונית משפחתית הצטרפו גם הנשים.

הסיבה לכך, היא שבימים הראשונים של האינטרנט, כשהתפעול שלו היה מאתגר יותר ומערך התמיכה משוכלל פחות, באה לידי ביטוי העובדה שהטכנולוגיה היתה תחום בשליטה גברית כמעט בלעדית (גברית-לבנה, ליתר דיוק). היה לכך משקל רב, אולם כעת, אחרי שהחלוצים הגיקים ניקו את העפר, אפשר לברך על מספר הנשים ברשת, וגם קצת להתעצב: הרי בסופו של דבר, למרות ההצהרות והחלומות הרומנטיים, העולם החדש שהם בנו כבר אינו כה שונה מהעולם האמיתי. יפה אמרה זאת חנה בית הלחמי, שייסדה את פורום פמיניזם ב"תפוז": "רק באינטרנט ראיתי את המציאות כפי שהיא, והבנתי כמה שנאה באמת יש כלפי נשים".