העיתונים ואתרי החדשות בימים האחרונים מהללים את ההקשר האינטרנטי של האירועים האחרונים באיראן כ"מהפכת טוויטר". ואכן, קשה שלא להתפעם כשרואים איך האתר משמש את הנלחמים על דמותה של ארצם. אבל, ד"ר מייק דהאן ממכללת ספיר מבקש לשים דברים בפרופורציות ולהזכיר שטוויטר הוא לא מה מה שהוציא את האנשים לרחובות .

למרות זאת, קשה שלא להבחין בהערכה של דהאן לפעילות האיראנית. אנחנו לא רואים את כל הדברים הטובים שהיינו רוצים לראות מווב 2.0 בהקשר של דמוקרטיות מערביות ליברליות. לעומת זאת, במדינה כמו איראן אנחנו רואים את העוצמה שיש לזה תחת משטר אוטוריטרי".

דהאן מסביר שבנוגע לכל תנועת תוכן הגולשים מתקיים במערב ויכוח בשאלה אם במקום השיתוף הגדול עליו דיברו אין במערב בעצם ניצול. "אתה רואה הלכה למעשה התגלמות של הקפיטליזם המאוחר בווב 2.0 - זו לא תופעה ייחודית לאינטרנט - אותו דבר מתנהל בעולם הריאליטי. הנמצאים בתחרות כאלה עובדים כמעט בחינם. זו החשיבות של פסק הדין שהיה לאחרונה בצרפת שמנסה להסדיר את הניצול הזה".

אבל "במשטרים כמו איראן לאותן הטכנולוגיות יש יכולת אדירה שבאמת באה לידי ביטוי". מה שלא מונע מהמשטר עצמו להשתמש בה. מי שעקב אחר הדיווחים בטוויטר, יכול היה לראות בימים האחרונים כי המדווחים מתוך המדינה אינם רק הרפורמיסטים והמשטר מפעיל מערכת נרחבת של דיסאינפורמציה בטוויטר. "צריך לזכור שרשויות השלטון אולי איטיים אבל הם לא מטומטמים והם פועלים כדי לחסום את הטכנולוגיה או לעשות בה מניפולציות".

אבל בסופו של דבר דהאן מסכים בצער עם האמירה הנושנה של תומאס ג'פרסון: "עץ החירות טעון השקייה מפעם לפעם בדמם של פטריוטים ושל רודנים" ואם המחאה היתה נותרת רק בטוויטר - היא לא היתה מזעזעת את אמות הסיפים במדינה.

מה בסופו של דבר הצליח להוציא אנשים לרחובות - זו השאלה שכל איש מדע המדינה היה רוצה לפענח. אבל במקרה הזה דהאן מעריך כי מדובר "בעקומת J קלאסית שבה, ככל שהפער בין הציפיות לשינוי למצב בשטח גדל, הסיכוי לאלימות פוליטית גובר". וכאן נכנסו גם האפליקציות של הווב 2.0. "הן יושבות בתווך שבין הציפיות לבין המציאות והן תידלקו את חוסר שביעות הרצון", הוא אומר.

"מה שהזין את התחושות באמת היו הבלוגים וכולךם עשו שימוש בבלוגים הרפורמיסטים השמרנים המועצות הדתיים. וזה מילא לפחות את תומכי הרפורמיסטים בציפיות".