המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

ההווה כבר כאן וקוראים לו E-Therapy: טיפול פסיכולוגי ברשת

במקום לקמר את גבם על ספת הפסיכיאטר, אפשר לעבור טיפול באמצעות האימייל, הצ'אט וגם ב-VOIP. האם הוא מקדם אנשים לעבר רפואה נפשית? לא ברור

שני אנשים, לא שווים במעמדם, יושבים בחדר סגור ונוצרת ביניהם תקשורת אינטימית, כזו שעשויה לשנות את חייו של אחד מהם. לפעמים גם את חיי שניהם.

בעולם הטיפולי יש דואליות מתמדת בין היאחזות במסורת, בדרכו של אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד, לבין התנועה המתמדת, הרציפה, לעבר שינוי. שיטות טיפול רבות פותחו מאז ימי פרויד, אבל מעבר לכל החידושים והתיאוריות, בכולן יש עדיין שני אנשים, בחדר סגור, והם משוחחים. אל המרחב הסוער והמתפתח תמיד של עולם הטיפול הנפשי הצטרפה לפני שני עשורים אפשרות חדשה, אחרת: שני אנשים שמנסים ליצור את האינטימיות העצומה הזאת מבלי לשהות כלל באותו חלל פיזי. לעתים הם כותבים זה לזה, בפעמים אחרות הם משוחחים, או גם רואים זה את זה באמצעות וידיאו.

E-therapy, כפי שמכונה לעתים הטיפול ברשת, אומץ על ידי מטפלים ברחבי העולם, אולם לא כולם מקבלים את השיטה החדשה בזרועות פתוחות, ויש אפילו מי שטוען שזה פשוט לא יכול לעבוד. הטענה הזאת משעשעת את יונתן, איש שיווק ישראלי בן 35, המתגורר כמה שנים בניו יורק, עם גיחות קצרות לישראל. לאורך השנים הללו, מתנהל ברשת הטיפול הפסיכולוגי שלו, שאותו הוא תופס כאחת ממערכות היחסים האינטימיות ביותר בחייו. יונתן משוחח עם המטפלת שלו מסלון ביתו, מחדר הישיבות במשרד, מבית מלון באזור נידח ברוסיה ומשלל אתרים אחרים ברחבי ארצות הברית ואירופה. מבחינתו, המקום שבו הוא נמצא פיזית הוא פרט שולי. העיקר שבאותה העת תימצא מולו ברשת המטפלת שלו, ושהטיפול עצמו יימשך.

השיחה איתו מתבצעת באמצעות תוכנת סקייפ, ועוסקת בנושאים פרטיים ואינטימיים: הוא מספר לנו על התמודדות עם שברים שחווה בחייו, על הטיפול שלו ועל האבולוציה של הקשר בינו לבין המטפלת. ברקע נשמעים כל העת רחשי העבודה במשרדו. אחרי כרבע שעה נשמע קול חד ומשועשע מעט של אשה. יונתן מקשיב לה לרגע, ואז צוחק. "היא שואלת אם יש בכלל מישהו בצד השני", הוא אומר לנו, "כי אני מדבר ללא הפסקה".

לא קשה לך לשוחח על נושאים כל כך פרטיים בנוכחות אחרים?

"ממש לא. אני כבר רגיל לזה".

הטיפול הווירטואלי הראשון החל ככל הנראה אי שם בתחילת שנות התשעים, בארצות הברית. הטיפול בוצע בדרך כלל בדואר אלקטרוני, בשיחות בפורומים או בהתכתבות בצ'אטים. בשנים שחלפו מאז חלה התקדמות ניכרת בטכנולוגיה, וכיום ניתן לקיים שיחה טיפולית בווידיאו, בזמן אמת ובאיכות גבוהה. לפחות מבחינה טכנית, הטיפול הנפשי ברשת נראה זמין ואפשרי מתמיד. מטפלים רבים כבר עובדים ברשת דרך שגרה, אבל רבים אחרים מתייחסים עדיין לטיפול המקוון בחשש, ואפילו ברתיעה ממש, ומזהירים מהסכנות האורבות משני עברי הרשת - הן למטפלים והן למטופלים.

ד"ר ירדן לוינסקי, פסיכיאטר ויזם אינטרנט, פועל זה שנים על התפר שבין העולם הטיפולי לעולם הטכנולוגי. הוא מטפל בין השאר ברשת, במסגרת המרכז הטיפולי "רזולוציה" שהקים עם קבוצה של מטפלים, בהם פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ומאמנים. "בחרנו מלכתחילה לפעול גם בשדה הזה, של הטיפול ברשת, מתוך הבנה שאנחנו מצויים באמצע מהלך שהוא בלתי נמנע", מספר לוינסקי. "ברור שכל העולם הולך לאינטרנט, וגם העולם הטיפולי הולך לשם. מדובר בתהליך שמפחיד מאוד את הקהילה הטיפולית, הן בגלל החידוש שיש בכך, והן משום שהמרחב החדש הזה מערער על הרבה מוסכמות שהתרגלנו אליהן".

לוינסקי מסביר שמעבר לנוחיות, במצבים מסוימים הטיפול באינטרנט הוא הפתרון האידיאלי, ואפילו היחיד. "דוגמה טובה היא אנשים שיש להם קושי לצאת מהבית. בעבר הם נותרו מבודדים, ועכשיו אפשר לתת להם מענה. כך גם אנשים עם קושי ביצירת קשר ויזואלי, שאיתם ניתן כיום לתקשר באמצעות כתיבה בצ'אט או במייל. יש כמובן גם מצבים פחות קשים. כמו למשל עבור אדם שאיתרע מזלו והוא חי במושב בצפון הרחוק והיפה, שאין בו פסיכיאטרים במרחק של קילומטרים מביתו, ואין לו מענה לצרכים נפשיים. ואולי יש מענה, אבל הוא לא רוצה שיידעו שהוא מגיע לפסיכיאטר, או שהוא רוצה סוג טיפול שאין בסביבתו. לאדם כזה יש כיום אפשרות לקבל טיפול באמצעות הרשת.

"למעשה", מספר לוינסקי, "השנה התפרסם ב'לאנסט', אחד מעיתוני הרפואה המכובדים ביותר בעולם, מאמר על מחקר שנעשה באנגליה בנושא טיפול בדיכאון. בחנו שתי קבוצות של מטופלים מכל רחבי אנגליה. מחצית מהם קיבלו טיפול רגיל: הלכו לרופא המשפחה וקיבלו טיפול כלשהו, תרופתי או אחר. הקבוצה השנייה קיבלה אף היא טיפול במסגרת המרפאה, אבל בנוסף לכך טופלה גם על ידי פסיכותרפיסטים באמצעות צ'אט. כמובן שהקבוצה הזאת הבריאה יותר. שמונה חודשים אחר כך בדקו אותם שוב, וגילו שהם עדיין במצב הרבה יותר טוב מאשר הקבוצה שלא קיבלה את הטיפול. זה עובד.

"צריך לזכור ששיטות הטיפול החדשות פשוט נותנות לנו הזדמנויות אחרות. אני לא אומר שזה טוב יותר או פחות. לרגע לא טענתי שזה עדיף על טיפול פנים אל פנים. אני רק אומר שזה מאפשר, כמו האינטרנט בכלל, דברים שלא יכולנו לעשות קודם". לדברי לוינסקי, אנשים היום מעוניינים בסוג כזה של טיפול. וזה גם מה שקרה ליונתן. הטיפול שלו החל בסביבה הקלאסית והמוכרת: הקליניקה. הוא היה אז בתחילת שנות העשרים לחייו, ומצבו הנפשי, לדבריו, היה קשה למדי. במשך שלוש שנים נפגש עם הפסיכולוגית פעמיים בשבוע, פנים אל פנים.

מלמעלה: ד"ר ארנון רולניק, ד"ר ירדן לוינסקי, ד"ר טלי וישנה
צילומים: דודו בכר ותומר אפלבאום
כשעבר לניו יורק נפסק הטיפול. אולם, כעבור שלוש שנים, לאחר מפגש אחד עם הפסיכולוגית בעת שביקר בארץ, החליט שהגיע הזמן לחזור לטיפול. הוא שאל אותה אם תסכים לטפל בו בטלפון. "בהתחלה היה קשה לה עם הרעיון", הוא מספר. "היא מטפלת בגישה דינמית. בטיפול כזה יש משמעות לדיאלקטיקה, להבעות פנים ולמחוות גוף. היא התלבטה במשך תקופה ארוכה, ורצתה לוודא שאני מודע לחסרונות בטיפול כזה. בשלב מסוים היא אפילו הציעה לי לנסות טיפול אצל מישהו אחר. בסופו של דבר, בגלל שהכרנו כל כך הרבה שנים, היא הסכימה. במשך השנתיים הראשונות שוחחנו רק בטלפון, וכשהטכנולוגיה הבשילה, עברנו להשתמש במצלמות וידיאו. השינוי היה נפלא, משום שעם המצלמה רואים אותך, לא רק מקשיבים לך, זו תחושה נורא חשובה. העובדה שמישהו מביט בך היא מרכיב מרכזי בחוויה של קשר אנושי ואינטימיות".

טיפול פסיכולוגי ברשת הוא משהו שנדמה כמעט חתרני גם כיום, ודאי שכך היה כשהתחלתם, לפני שש שנים.

"נכון. כבר אז הייתי נינוח מאוד עם הטכנולוגיה, וזה חלק מהעניין. אבל צריך לזכור גם שכשהצעתי לה להמשיך את הטיפול מרחוק, כבר חייתי בחו"ל שלוש שנים. ממילא רוב התקשורת שלי עם כל מי שיקר לי בעולם התקיימה בטלפון ובמייל. מבחינתי זו היתה תוספת ברוכה, אבל די טבעית".

מה זה מזכיר לך?

טיפול בטלפון הוא פרקטיקה ותיקה ומוכרת בקהילה הטיפולית, וכך גם טיפול באמצעות מכתבים. שתי צורות הטיפול האלה לא פופולריות במיוחד, אבל הקודים האתיים מכירים בסוג כזה של טיפול ומספקים לו מסגרת של כללים. הטיפול המקוון דומה לשתי אלה, אבל גם שונה מהן. לכאורה זה נראה כמו שיחה רגילה באמצעות צ'אט. בפועל, הטכנולוגיה מערימה לא מעט קשיים גם בעניין הזה, ואחד הקורבנות הגדולים שלה, מעידים מטפלים ומטופלים כאחד, הוא השתיקה. אוסקר ווילד מאפיין את אחד מגיבוריו במלים: "הוא הכיר היטב את הרגע הפסיכולוגי המדויק שבו אין לומר דבר". אבל מה קורה כשצד אחד שותק, והצד השני אינו יכול לצפות בסימנים המתלווים לשתיקה ולפענח אותם: תנוחה, שפת גוף, אנחה? על השתיקה בצ'אט, יודע כל משתמש ברשת, ניתן לבנות תלי תלים של השערות ופחדים.

כעשרה אחוזים ממטופליו של ד"ר ארנון רולניק, פסיכולוג קליני בן 58 מרמת גן, נפגשים איתו באמצעות הרשת. רולניק הוא מאמין גדול בטכנולוגיה וביכולת שלה לשפר את הטיפול, ובימים אלה הוא עמל על מיזם ביו-פידבק חדש שיאפשר לו להעניק גם את הטיפול הזה באמצעות הרשת. "הבעיות הטכניות יכולות להפריע לטיפול", הוא אומר, "אפילו עד לרמה שבה מוותרים על מפגש, כי התקשורת נופלת באחד הצדדים. בעיות כאלה קורות בטיפול, ואני, למשל, לא קובע פגישה עם מטופל וירטואלי בין מטופלים אמיתיים, משום שקשה לתחום את הפגישות האלה בזמן בצורה ברורה".

אמיתיים?

"ביטוי מעניין, אה? הבעיה עם מטופלים ברשת, שאף שהם אמיתיים לגמרי, היא שלפעמים יש נפילה בתקשורת, האטה, ואז צריך להאריך את הפגישה. אבל זה יכול לבוא לידי ביטוי גם בדקויות. מישהו בצד השני שותק לצורך מחשבה, ואתה תוהה אם מדובר בשתיקה רבת משמעות או במשהו יותר פשוט. שתיקה בפסיכולוגיה זה דבר מרכזי, וברשת, בהעדר הנוכחות הקונקרטית, היכולת לשתוק נפגעת".

החוויה של יונתן דומה. "יש בעיות רבות בתקשורת ברשת", הוא אומר. "ואני בהחלט מודע לכל הסכנות. יש לי דוקטורט באי הבנות ואהבות נכזבות ברשת. בשיחות טלפון זה קצת קל יותר, אבל נדרשת מודעות לעניין הזה. במהלך הזמן פיתחתי רגישות גבוהה מאוד לשתיקות של המטפלת שלי. במקום להשליך מהשתיקה ולנסות לנחש מה היא חושבת, למדתי להגיד משהו. 'בגלל המדיום אני לא יודע מה קורה. תבהירי לי איפה את עומדת'. למעשה, שנינו למדנו לעשות את זה".

רבות מהשאלות שעלו בשיחות עם המטפלים קשורות למרחב הטיפולי (setting), וליצירת מקום בטוח למטופל בתוכו. בועז, מרצה בן 56 העוסק במדעי הרוח, עובד בישראל ובארצות הברית, ומבלה כשבעים אחוז מזמנו בחו"ל. הטיפול שלו נמשך כל העת. כשהוא בארץ הוא מגיע לקליניקה של הפסיכולוג, ובשאר הזמן הם מנהלים את שיחותיהם באמצעות תוכנת סקייפ. בועז מקדיש מאמץ רב לשמר את המרחב הטיפולי שלו. "אני קם די מוקדם בבוקר, מכין לי קפה ומתמקם. אני מאוד מקפיד על זה: תמיד אותו מקום, בכורסה, עם כוס קפה וארוחת בוקר. חשוב לי לא לעשות שום דבר אחר במקביל. זו פינת התרפיה שלי. אני מכבה את הטלפון הנייד, ואנשים יודעים שבזמן הזה אסור להתקשר אלי. יש פה ריטואל קפדני".

בתחילת הטיפול שלו, הגבולות היו פחות ברורים. "באחת הפגישות, פתאום מצאתי את עצמי בודק מיילים", מספר בועז, "או שתפסתי את הפסיכולוג שלי עושה משהו אחר במחשב במקביל לשיחה. לשנינו לקח זמן להבין שאנחנו לא יכולים לעשות דברים אחרים במקביל. בהתחלה כל דבר הפריע לריכוז שלנו: כלב נובח, דלת נטרקת, דיבור של מישהו מהמסדרון. היינו צריכים לעשות מאמץ כדי לגלות מה מפריע ומה לא, ולנקות את ההפרעות כדי שנוכל להתמקד בטיפול".

יונתן גמיש יותר. "אני קצת כמו צב", הוא אומר. "סוחב את הבית על הגב כבר הרבה שנים. תן לי לפטופ וחיבור ואני מסוגל להתמקד, גם בסביבה רועשת. המושג של מקום בטיפול הוא וירטואלי מלכתחילה. המרחב הטיפולי הוא מושג שיש בו מן הסייברספייסיות ממילא. מהבחינה הזאת, המרחב הטיפולי שלי ושל המטפלת שלי הוא תוצאה של האינטראקציה רבת השנים שלנו. נכון שגם כאן יש אלמנטים שבהם המדיום הוא המסר, אבל העיקר הוא בחיבור בינינו, והחיבור הנפשי הוא לא תלוי מדיום".

למה זה מפעיל אותך?

בתקופה שבה ד"ר טלי וישנה, פסיכיאטרית ומנהלת צוות ומרפאת קשב וריכוז בקופת חולים כללית, שהתה בחו"ל, היא ניהלה ברשת קשר עם מטופלת, שאותו היא מגדירה כ"שימור טיפול קיים", להבדיל מטיפול ממש. "אני עובדת בדרך כלל עם הפרעות קשות", היא אומרת, "וטיפול קבוע שמבוסס לגמרי על הרשת פחות מתאים למטופלים מהסוג הזה. אולי הוא פחות מתאים גם לי". היא מסכימה שהטיפול המקוון עתיד להתפתח ולהתרחב, אבל מבינה את אלה החוששים מפניו. "יש מטפלים שמגיבים קשה מאוד לכל שינוי במרחב הטיפולי", היא אומרת, "אפילו נושא כמו שינוי מועדי פגישות נתפס בעיניהם כמשהו קריטי ומהותי. עבורם הטיפול ברשת הוא קפיצת מדרגה עצומה.

"גבולות הם עניין מרכזי בטיפול, וכאן הגבולות נהיים רופפים יותר. יש תיאורטיקנים שמדברים על שבירת המרחב הטיפולי כהליך פוסט-מודרני. זה קיים ממילא במחקר, וברור שהטיפול ברשת הוא שבירה קיצונית של המרחב הטיפולי. מצד שני, שמעתי פעם מרצה שאמר שהמרחב הטיפולי חשוב יותר למטפל מאשר למטופל. הוא רשת הביטחון של המטפל. אולי למטפלים המעבר קשה יותר מאשר למטופלים". וישנה מייחסת את החשש לבעיות אמיתיות שאופייניות למרחב המקוון. "היה לי מקרה עם בחור שכתב לי עשרות עד מאות מיילים ביום במשך תקופה ארוכה, ויום אחד הוא פשוט נעלם. מטופלת אחרת שלחה לי מייל שבו כתבה שהעלבתי אותה והיא מנתקת את הקשר, וסירבה להסביר למה. אחרי מאמץ גדול מצדי התברר שהיא ניסתה ליצור איתי קשר באמצעות חשבון icq ישן ולא פעיל, ונעלבה מכך שלא הגבתי. הייתי בתחילת דרכי, היה לי קושי גדול לא לקחת על זה אחריות, וזה מאוד כאב.

"יש משהו מפחיד ברשת, בסקייפ. אדם יכול לסגור יום אחד את התוכנה ולא לפתוח אותה שוב אף פעם. להיעלם לגמרי. מרכיבים מסוימים של המרחב הטיפולי הקלאסי אחראיים ליצירת תחושת מחויבות. הצורך להגיע למקום מסוים בשעה מסוימת, למשל. במצבים כאלה, הרבה יותר קשה לאדם להיעלם. עד היום מעולם לא נעלם לי מטופל בלי להשאיר סימן, וחשוב לומר שהיעלמות של מטופל היא חוויה טראומטית מאוד למטפל".

אבל גם סיטואציות פחות דרמטיות עלולות להיות בעייתיות. "באופן כללי, משהו הולך לאיבוד בתקשורת ללא מפגש. אפילו בטלפון. עובדה שאנחנו משתדלים מאוד לערוך ראיונות עבודה פנים אל פנים. יש אנשים שחשים שיש משהו קר ולא אישי במפגש ברשת. אנחנו זקוקים למחויבות, לקשר עין, לשפת גוף. יש לי מטופלים מבאר שבע ועד קרית שמונה, ואני בהחלט פוגשת אותם גם ברשת, אבל זה מותנה בכך שלפחות אחת לזמן מסוים אנחנו נפגשים פנים אל פנים. מבחינתי הפגישה הזאת היא שמאפשרת את קיומו של הטיפול".

גם לוינסקי מכיר באתגרים שמציבות דרכי העבודה החדשות. "יש קושי להבחין בדקויות, יש בעיה של הסחות דעת, אבל כל אלה בעיות שניתן לפתור. הבעיה העמוקה ביותר היא שאכן, בחדר הטיפולי קל יותר לשלוט בדברים. חלק מהעניין של טיפול מקוון הוא שהמטפל מאבד חלק מהשליטה. יש אנשים שרוצים שליטה הרבה יותר גדולה בטיפול, והם פשוט לא מוכנים לעבוד כך".

המרחב הטיפולי הקלאסי לא מעורר אצל לוינסקי יראת קודש. "אנשים נאחזים כל כך חזק בקליניקה, אבל האם זו באמת האמת היחידה? המבנה הזה הוא פשוט משהו שמישהו החליט פעם, אי שם, שצריכים להיות ספה, או שולחן באמצע עם עציץ. אז החליטו. מישהו אמר שהמרחב המוכר הוא היותר טוב? ברור לכולם, למשל, שיש טיפולים שעדיף לעשות בקבוצה. בקבוצה אין עציץ באמצע, האם זה טיפול פחות טוב? טיפלתי באנשים בצ'אט, וזה טיפול ראוי ואפקטיבי".

איך החוויה נראית מהצד של המטפל?

"זה לא קל. נדרש ממך הרבה יותר ריכוז, כי המטופל נמצא במקום אחר ויש ביניכם פילטרים. לכאורה אתה קולט מיד מה קורה איתו, אבל מכיוון שגם לי יש יותר הסחות דעת, אני צריך להתאמץ יותר. אני מודע מאוד לדברים האלה, אז אני מייצר את התנאים האופטימליים".

ומה קורה כשמטופל בוכה? זה קשה להיות מרוחק ממנו פיזית?

"זה לא קשה, זה חלק מהמרחב המסוים הזה. הרי אני לא יותר אמפתי רק מפני שאני מציע לו טישיו. מכיוון שאי אפשר להביע את עצמך בתנועות או במעשים, אתה צריך להציע אמפתיה במלים. אבל אני לא מרגיש שאני מדבר הרבה יותר מאשר בטיפול רגיל".

עוד עניין שהכניס האינטרנט למרחב הטיפולי, הוא הנגישות למידע על המטפל. מטופלים מחפשים ומוצאים ברשת את ההיסטוריה האישית של המטפל, מחקרים שפירסם, את שמותיהם של אשתו ושל ילדיו. לדברי לוינסקי, חשיפת היתר הזאת היא עניין לא פשוט למטפלים, והוא מציע באתר האישי שלו מדריך לשימוש בפייסבוק עבור מטפלים, שעיקרו: "אף פעם אל תפרסמו דברים שאתם לא רוצים שיגיעו למקומות שלא חשבתם עליהם". גם וישנה התמודדה עם מטופלים שידעו עליה פרטים רבים. "יש מטופלים שהגיעו לטיפול וידעו עלי יותר פרטים מכפי שהעליתי על דעתי. מטפלים מדברים על החיפוש המקדים בגוגל כעל אקט פולשני וחודרני. מופיעים שם מאמרים שלי, אפשר לראות מה הדירוג האקדמי של בעלי ומה עושים ילדי. כתוצאה מכך, אני מנסה להיות ברשת פחות. זה פתרון קצת עקום, כי אני רוצה להיות שם, אבל אני מבינה שהניסיון להתחבא מאחורי מעטה סודיות הוא חסר סיכוי. אי אפשר להתחמק מגוגל. ומעבר לזה שזה לא ריאלי, התחקיר הזה הוא גם לגיטימי בעיני".

וישנה מזכירה עוד, שקשה מאוד להסיר אינפורמציה שהועברה ברשת. "כל מה שנכתב ונאמר, נשאר. כל מלה מחייבת וניתנת לציטוט. במסגרת הטיפול זה יכול להיות גורם מעכב, משום שאתה זהיר בדברים שאתה אומר, באופן שבו הם נאמרים. לך תדע איך משפט שאמרת ברגע מסוים עלול להתפרש בעוד עשרים דקות או בעוד שלוש שנים. התיעוד הוא עניין מהותי שמשנה את העמדות של שני הצדדים, ועשוי לאיים על שניהם". הסכנה אינה תיאורטית. ניתן לראות פריצת גבולות ובלבול גדול בפורומים לטיפול נפשי שמארחים האתרים הגדולים. מנהלי פורומים כאלה מספרים על מטופלים שמבצעים מניפולציות, מופיעים בזהויות בדויות, מנסים להתקרב למטפל. בחודשים האחרונים פרשו מספר מנהלי פורומים, ובמכתבי הפרידה שלהם ציינו את הקשיים הללו כסיבה לפרישה.

המורכבויות האלה, אומר לוינסקי, גורמות לכך שהטיפול ברשת לא מתאים לכל מטפל. "מטפל צריך לעשות איזו אדפטציה כדי לעבוד ברשת", הוא אומר. "חשוב שהמרחב הזה יהיה לך, כמטפל, נוח. להרבה אנשים, בעיקר ותיקים, אבל גם צעירים מאוד, יש קונספציה של איך נראה טיפול. זה לא נכון, יש דרכים רבות לטפל, וזו אחת מהן". לדבריו, הבעיות שמוזכרות בהקשר של הטיפול ברשת יכולות להופיע גם בקליניקה. "גם במרחב טיפולי קלאסי יכול להיות רעש בחוץ, וגם שם זה לא נוח. גם שם המטופל פוגש לפעמים את בן הזוג של המטפל. לכל מרחב טיפולי יש מגבלות. ברגע שאתה מביא את עצמך לקבל את המגבלות האלה, נפתחות אפשרויות. אני מתחיל מהמטופל, ממה שנוח ומתאים לו".

ואיך זה קשור לאמא

מרכז רזולוציה, שהקים לוינסקי, נולד מתוך הבנה שהדרכים הטיפוליות הולכות ומשתנות עם השנים, בין השאר מפני שהאדם שנזקק לעזרה, משתנה. "אנחנו הופכים יותר קצרי רוח ופחות פנויים לטיפול", הוא אומר, "ומצד שני, אנחנו מכירים יותר את המורכבויות שיש בכל מיני בעיות. בעולם הטיפולי, הפסיכיאטר נותן תרופות, הפסיכולוג נותן שיחות ארוכות, וכן הלאה. כל אחד מתמחה במקצועו, ואתה מקבל את המענה שהוא יודע לתת. אבל אני לא רוצה לתת את מה שאני יודע לתת, אני רוצה לתת את מה שהבן-אדם צריך לקבל. אנחנו תופרים חבילת פתרונות לפי הצרכים של המטופל.

"בעולם כיום, רוב האנשים לא מוכנים להסתפק ב'בואו נתחיל טיפול ונראה לאן נגיע'. הם רוצים לדעת מה צריך לפתור, כמה זמן זה ייקח, מהם השלבים בדרך לפתרון הבעיה, ואז להחליט אם הם רוצים לפתור בעיות נוספות או שמיצו את הטיפול לעת עתה. אני עובד הרבה בעולם הטכנולוגי, וברור לי למה טיפול צריך להיות מוגבל, עם נקודות ביקורת במהלכו, וכל מיני אופנים לבדיקת מידת ההצלחה. הרעיון שלנו הוא של עבודה בפוקוסים משתנים. בכל בעיה אפשר להסתכל דרך פריזמה שונה, ובכל פעם לראות משהו קצת אחר. ניתן להתבונן בהיבטים הביולוגיים של הבעיה, בהיבטים הניהוליים שלה, בהיבטים פסיכולוגיים כמו דימוי עצמי, דיכאון, חרדה, ובהיבטים סביבתיים, כמו מקום המגורים, המשפחה, מקום העבודה. אפשר לבחון כל דבר מכל מיני זוויות, וצריך להציע כל מיני פתרונות שבסופו של דבר משתלבים לאיזושהי תמונה כוללת".

איך זה עובד בפועל?

"אנחנו מתחילים מפגישת הערכה, שבה יש תמיד שני אנשי צוות משתי דיסציפלינות שונות, כדי להבטיח לפחות שתי זוויות. מגיע אדם, לדוגמה, ומספר שהחיים שלו לא מתקדמים. הוא תקוע בעבודה, לא מצליח להתקדם, הוא חושב שיש לו כל מיני קשיים מתקופת הילדות שעוצרים אותו. אנחנו מבצעים אבחון, ובמהלכו מבינים שיש לו גם מרכיב של הפרעת קשב, היסטוריה של חוסר יכולת להתמיד במקומות תעסוקה, קושי בשימור מערכות יחסים עם בנות זוג וחוסר יציבות בעבודה. אז בעצם זו לא רק הפרעת קשב, ותרופה לא תפתור את הבעיה. יש לו בעיות בדימוי עצמי, בעיות של התנהלות בבחירת עבודה, יחסי עבודה - דברים שהם ארגוניים בכלל. ולכל הדברים האלה צריך לתת מענה כולל, כי אחרת לא תעזור לו באמת. אני מתייחס למטופל כאל פרויקט".

זה חדש?

"במידה מסוימת. אני גם לא מתיימר לומר שהמצאתי משהו חדש. הטיפול קצר המועד קיים בשטח כבר שנים. לא המצאתי את הפסיכולוגיה או את הפסיכיאטריה, אני רק מנסה להתאים את המקצוע למציאות המשתנה".

בין פגישות ההערכה מדי כמה שבועות, הקשר עם המטופלים נעשה באמצעות הרשת.

הגישה ממוקדת המטרות מתאימה לכולם?

"לא. כשמגיע אדם עם עם קושי שנובע מהפרעת אישיות, לא נפתור את זה בשלושה חודשי טיפול. אבל אני כן יכול לשנות מהותית את ההתנהלות שלו מול אמו. מטרה קטנה, בלי קסמים".

אז מה השתנה בעצם?

"השינוי הכי גדול הוא ירידת מידת האמון שלנו במטפל. אצל פרויד היית מוכן לקבל את זה שהטיפול הוא חמש פעמים בשבוע, שעה, לשלוש עד חמש שנים, ואז נראה מה יהיה. היום אתה רוצה לדעת בדיוק מה הולך להיות".

אתה מדבר על שינוי קפיטליסטי במהותו.

"זה לא רק שינוי קפיטליסטי, יש גם רצון של בני אדם לראות שמתחולל איזשהו שינוי. לאנשים אין כיום סבלנות לתהליכים שאורכים שנים".

בשורה התחתונה, מסכמים המטופלים ששוחחנו איתם, הפרקטיקה של טיפול ברשת לא הולכת להיעלם. היא גם לא תחליף את הטיפול פנים אל פנים, כי אין לו תחליף. "אם בשמונה השנים האחרונות היו בטיפול שלי עשרים פגישות מכוננות", אומר בועז, "כאלה שעזרו לי באמת - רובן המכריע היו בקליניקה". נאמן למקצועו כמרצה באקדמיה, הוא מדרג את איכות הטיפול במספרים: "טיפול בטלפון בלי וידיאו מקבל אצלי ציון 2", הוא אומר. "סקייפ עם וידיאו מקבל 7 או 8, והישיבה פנים אל פנים בקליניקה היא 10".

יונתן אופטימי יותר. "הטלפון הופך את הטיפול לקצת יותר דומה לפסיכואנליזה מסורתית", הוא אומר. "לא בתכיפות ובאינטנסיביות, אבל כן במובן שאתה בוהה בחלל, ואין פנים אלא רק קול שמגיב מדי פעם. אני מעריך שאנשים יתרגלו לכל האפשרויות האלה. זה עניין של דורות. בסופו של דבר לצעירים יהיה הרבה יותר קל לאמץ את המתווך הזה".

ואתה הדוגמה?

יונתן צוחק. "כן. ובכל זאת, כשהחופשות שלי ושל המטפלת שלי בישראל חופפות אז אנחנו מנסים להיפגש פנים אל פנים. זה פשוט נורא כיף". *

yuvals@haaretz.co.il

roni@gelbfish.com




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 ד"ר וישנה מראוון אבו אחמד
  • 23:06
  • 15.10.11

להתרחק מד"ר טלי וישנה. היא מעלה מינוני תרופות ללא היכר ועלולה לגרום נזקים נפשיים למי שנמצא בטיפולה. נוסף לכך היא אישה אנטיפטית מאד לא נחמדה, חסרת סבלנות, ומי שכבר נכווה ממנה כדאי לבדוק אפשרות לתביעה בגין רשלנות רפואית.

פרוייקטים מיוחדים