כנס תקשורת אקטיוויסטית בת"א, לפני כשבועיים
	תצלום: דודו בכר

רוב צרכני התקשורת בישראל מתעדכנים באירועים שעל סדר היום פחות או יותר באותו אופן: הם פותחים את הבוקר בקריאת אחד משלושת העיתונים המרכזיים, מאזינים לאורך היום למבזקים ברדיו או באתרי החדשות, ובערב צופים במהדורה המרכזית בערוץ 2, 10 או 1. אלא שבין מיליוני הצרכנים של ערוצי התקשורת המרכזיים, מתחבאים כמה אלפים שאימצו לעצמם דרכים אחרות להתמצא בנעשה סביבם: הם מתחילים בקריאת הבלוג הסוציאליסטי "העוקץ", ממשיכים ל"מגזין הכיבוש" המרכז מידע על פגיעות בפלשתינאים, בודקים אם התפרסמה כתבה חדשה באתר "הטלוויזיה החברתית", וסוגרים את היום, פעמיים בשבוע, בתוכנית "יומן חייתי" בערוץ הקהילתי, שעוסקת בזכויות בעלי חיים.

אחרים, מחוגי הימין, מתעדכנים ב"פורום הסקופים" של אתר החדשות הימני-דתי רוטרנט, מאזינים ל"רדיו המתנחלים" ערוץ 7 באמצעות האינטרנט, או קוראים את החינמון "בשבע" - המהדורה המודפסת של ערוץ 7, שמופצת בכל יום חמישי. בחוגי הימין יש גם רשתות פעילות מאוד של אס-אם-אס ודואר אלקטרוני, שמפיצות מידע על פעילויות ואירועים.

אמצעי התקשורת האלטרנטיוויים האלה, שרובם מופעלים על ידי פעילים פוליטיים, אינם מספקים רק צורת תיאור שונה, אלא גם מציגים מציאות אחרת: האירועים שהם בוחרים להציג הם במקרים רבים שונים לגמרי מאלה שבהם מתמקדת התקשורת הרגילה. כך, למשל, ב"טלוויזיה החברתית" ניתן כעת לצפות בכתבה על המאבק בחוק ההסדרים, תיעוד של ניסיון פינוי נפגעי משכנתאות בקרית גת, והרצאה על ההתעוררות הסוציאליסטית בדרום אמריקה.

באתר רוטרנט הימני, נערכה "ועדת חקירה אזרחית" מקוונת לחקירת קרבות החווה הסינית, וכן לחקירת מותו של החייל מדחת יוסף, בסיסמה "אם צה"ל לא תיחקר, אז פורום אזרחים יתחקר". קרוב לוודאי, שאף אחת מהכתבות האלה לא היתה יכולה להיות משודרת באחד מערוצי הטלוויזיה.

מאז שנות התשעים שוק התקשורת בישראל נעשה ריכוזי יותר מבעבר, בין השאר בעקבות סגירתם של עיתונים מפלגתיים שמאליים כמו "דבר", "על המשמר" ובאחרונה גם "הצופה" הימני, שנבלע בתוך 'מקור ראשון". אלא שבשנים האחרונות הופיעו אפיקי ביטוי רבים חדשים - בעיקר אתרי חדשות עצמאיים ובלוגים פוליטיים באינטרנט. אלה מצטרפים לאמצעי תקשורת עצמאיים שהתקיימו גם לפני כן, כמו פנזינים (מגזינים המשוכפלים באמצעות מכונות צילום) ותערוכות רחוב.

לפני כשבוע נערך בת"א ערב מחווה לתקשורת האקטיוויסטית של ארגוני השמאל הרדיקלי. בזמן שצופי הטלוויזיה צפו ב"הישרדות", התכנסו כמה עשרות אקטיוויסטים במועדון "הגדה השמאלית" בת"א ודנו במצבה של התקשורת העצמאית. בין השאר, הוענקו באירוע פרסים צנועים (על סך אפס עד 700 שקלים) ל"יומן חייתי", לצלם יוסי יעקב ולקולקטיב "אקטיב סטילס" - קבוצת צלמים המתמקדים בתיעוד חברתי ופוליטי, ומפרסמים את תצלומיהם בתערוכות רחוב.

"התקשורת העצמאית מבקשת להגיד דברים שלא נשמעים בתקשורת המיינסטרימית", הסבירה בטי בנבנישתי, פעילה חברתית וחוקרת בלוגים. "היא מופעלת על ידי אקטיוויסטים שמחליטים לעשות תקשורת משלהם כדי להביא מידע אחר. זה התחיל עוד במאה ה-19, ואפילו לפני כן, כשאנשים שביקשו למחות חילקו פמפלטים ברחוב. אבל מרגע שהופיע האינטרנט, זה פתח אפשרויות חדשות. 'העוקץ', 'הטלוויזיה החברתית' ו-actv.co.il הם אתרים עצמאיים לגמרי, שאף אחד לא מממן. לכן, בעוד שבעיתונות כותבים מצנזרים את עצמם באופן כמעט אוטומטי, הכותבים בערוצים האלטרנטיוויים האלה מרשים לעצמם להיות יותר משוחררים".

פעיל הימין בעז העצני, הכותב בעיתון "בשבע", מחזיק בעמדה דומה. "אפיקי התקשורת הרגילים סגורים לדעות של הימין, כי התקשורת הרגילה מוטה ומקיימת צנזורה עצמית. אבל בזכות אתרי חדשות ימניים, מגיעות לעולם חדשות שלא היו מגיעות לתקשורת הרגילה. זה יצר פרצה שאי אפשר לסתום".

העצני אומר שהוא עצמו צורך כמעט את כל החדשות דרך אפיקי תקשורת מסוג זה. "אני ניזון כמעט רק מהאינטרנט", הוא אומר.

על אף התרחבות הפעילות של אמצעי התקשורת האלטרנטיוויים, לא ברור מה מידת ההשפעה שלהם. הד"ר פיטר למיש, חוקר עצמאי ומרצה במכללת ספיר, אמר שלא נכון למדוד את הצלחתה של התקשורת העצמאית לפי מידת ההשפעה שלה. "המטרה היא לא להשפיע בהקשר כזה או אחר, אלא לקבוע את סדר היום החברתי", הסביר. לדבריו, "אנחנו בשלבי יצירת מאסה קריטית של תקשורת עצמאית. מה שנעשה פה נעשה במאות מקומות אחרים בעולם".