איור: מורן ברק

לפני חודשים אחדים קם אתר חדש, מאורגן וממוסד יותר, מצוחצח ועשוי היטב, שמטרתו דומה. האתר "עדות" הוא מיזם משותף לסדנת ספוט/חברה הפועלת במסגרת לימודי המסלול האקדמי של המכללה למינהל, ואיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל. הסדנה מתמקדת בפיתוח ויצירה של קמפיינים חברתיים וקידום תקשורתי של שינויים חברתיים, והפעם החליטו התלמידים לנסות לשנות את הדרך שבה החברה הישראלית מתייחסת אל הטרדות ותקיפות מיניות.

"כ-3,900 הטרדות ותקיפות מיניות דווחו למשטרת ישראל בשנת 2006", כתבו הסטודנטים באתר, "אך קיימת הערכה שיש עוד כ-10,000 הטרדות ותקיפות מיניות שאינן מגיעות כלל לרשויות עקב החשש הרב שקיים אצל הנפגעות והנפגעים מתהליך הגשת התלונה. תקיפה מינית היא חוויה שקשה לארוז במלים בנוכחות צד נוסף... כך קורה שהמותקפות והמותקפים משאירים את חוויית התקיפה מחוץ לשפה". ואם אינה קיימת בשפה, הוסיפו, היא כמו לא מתקיימת כלל.

"חבר טוב של אבא ביקש ממני בקשה דחופה מאוד", כתבה מישהי באתר ב-22 ביולי, "הוא יהיה אסיר תודה אם אני אבוא להשגיח על הבן הקטן שלו בזמן שהוא ייעדר לכמה שעות... נראה שנרדמתי עם הספר מונח עלי, כי מתוך שינה עמוקה הרגשתי בנוכחות לידי, בריח חריף של אלכוהול. אין לי מושג כמה זמן נרדמתי, אבל בשנייה שפקחתי את עיני ראיתי אותו מולי, מלטף את פני, ולוחש בקול חרישי ומצמרר שהוא רוצה אותי. כשעיני נפערו לרווחה, התכוונתי לצעוק, אבל הוא סתם את פי וגרר אותי לחדר השינה".

באתר מוצג קיר לבנים וירטואלי, שלחיצה על כל אחת מהן מובילה אל סיפור אישי, המסופר בעילום שם. בחודשים הספורים שהאתר פועל התמלא האתר במאות לבנים, שמאחורי כל אחת מהן מסתתרת אותה שאיפה לחולל שינוי, אחרי שכמעט התרגלנו לחיות עם זה בפנים. "כאן המקום להפסיק לפחד", כותבים הסטודנטים באתר, "לשבור את השתיקה ולמסור את עדותך באופן אנונימי, ללא שמות ובלי פרטים. את לא לבד בסיפור הזה, יש אלפי נשים כמוך שחוו זאת והן שותקות. בואי נשבור את השתיקה יחד".

עדות של בת 17 מ-10 ביולי: "יש לציין שהוא שכן שלי, רק שלוש קומות למעלה (זה בניין קטן) ושהוא מספיק מבוגר כדי להיות סבא שלי... הוא צילצל בדלת, פתחתי לו. הוא שאל אם אבא בבית, כי הוא רצה לבדוק את הצינור בגינה. אמרתי לו שאין בבית אף אחד, ושאלתי אם הוא רוצה לשתות משהו (כי אני מנומסת). הוא רצה לשתות.. הוא שאל אותי אם יש לי חבר ואמרתי שלא. הוא ניסה להזמין אותי לארוחה. הוא הושיט את ידו והניח אותה על השולחן. הוא רצה ללחוץ ידיים, אז נתתי לו את ידי. הוא לא עזב אותה במשך כמה דקות, שבהן הוא לחץ אותה במין עיסוי משונה. הוא קם מכיסאו, הניח את ידו מסביב לכתפי והצמיד את הלחי שלו לשלי.

"'התאהבתי בך'... נבהלתי, מן הסתם... התחמקתי באלגנטיות לדלת. פתחתי אותה ואמרתי בנימוס: ?אני מצטערת, אבל זה נהיה מוזר מדי'... הוא ניסה לשכנע אותי בנימוס לסגור את הדלת, כאילו אני יצור ממש מטומטם עם זיכרון של דג... מיד כשהוא יצא סגרתי את הדלת, נעלתי אותה ופרצתי בבכי. הוא גר שלוש קומות מעלי. אני לא רוצה לראות אותו שוב לעולם".

אפשר לשאול כל אשה ולראות שקשה למצוא מישהי שמעולם לא הוטרדה או הותקפה מינית: בגינה הציבורית או בצבא, באוניברסיטה או באוטובוס. כמו בבלוג שנפתח אז בנענע, גם כאן יש עדויות קשות, טראומטיות, בלתי נתפשות ממש, אבל יש גם אחרות, יום-יומיות כל כך, כאילו לא מזיקות, אך הזיכרון שלהן מצמרר תמיד את הגב, מהול תמיד בתחושת אשמה על הרגע ההוא שלא הגבת, שלא התלוננת, אפילו לא צעקת. "עדות" נותן הזדמנות, גם אם מאוחרת, לצעוק את הכאב והעלבון ולומר די.